בש"פ 3150/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מגולל פרשת אינוס קשה ומתמשכת של קטינה בידי ארבעה-עשר קטינים אחרים, והעורר ביניהם. על עובדותיו של כתב האישום עמדתי בפירוט בהחלטה אחרת שעסקה בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה (בש"פ 3094/10 מדינת ישראל נ' פלונים (לא פורסם, 26.4.2010). בקצרה אזכיר כאן, כי על-פי הנטען בכתב האישום, אחד המעורבים בפרשה – א' – הביא את המתלוננת, תוך ניצול אהבתה ותלותה בו, לקיים יחסי מין עם חבריו, בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. מפגשים אלה, כך על-פי הנטען, התקיימו במקומות ובזמנים שונים, כאשר יתר המעורבים, והעורר ביניהם, מודעים למערכת היחסים המעוותת שנקשרה בין א' למתלוננת ולקשר שבין מערכת יחסים זו ליחסי המין שקיימו עם המתלוננת. כתב האישום כולל שישה-עשר אישומים שמתוכם מעורב העורר באישום התשיעי בלבד. באישום זה נטען, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום קבע א' עם הנאשמים 4,6 בכתב האישום ועם העורר להיפגש במקלט מסוים, במטרה לקיים עם המתלוננת יחסי מין. על-פי הנטען, כאשר הגיעה המתלוננת למקום בעלו אותה א' והעורר, שלא בהסכמתה החופשית ותוך ניצול מצבה הרגשי, על-ידי כך שהחדירו את איבר מינם לאיבר מינה, זה אחר זה, כשהנוכחים האחרים צופים במתרחש. עוד נטען, כי המתלוננת ביקשה מן העורר להפסיק בגלל שחשה כאבים אולם א' הורה למתלוננת להמשיך בקיום יחסי המין והיא נשמעה לו. בגין מעשה זה, יוחסה לעורר עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ואת המעורבים האחרים עד לתום ההליכים נגדם. ההכרעה בבקשה זו נעשתה בשני שלבים. בשלב הראשון, נידונה אפשרות שחרורם של המעורבים לחלופת מעצר על יסוד תסקירי מעצר שהוגשו בעניינם וניתנו החלטות ביניים בעניינם. בשלב השני, לאחר שניתנה לצדדים שהות ללמוד את חומר הראיות לכאורה, נידון עניינם של הנאשמים בשנית, וזו הפעם נבחנה גם קיומן של ראיות לכאורה. העורר שלפניי שוחרר לחלופת מעצר כבר בשלב הראשון, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן ) מיום 25.3.2010. בהחלטה זו צוין, כי האישום המיוחס לעורר מבוסס בעיקר על עדותו של נאשם 6, שנכח אף הוא באירוע נושא האישום התשיעי ועל עדות מחזקת של נאשם 4. בצד האמור צוין, כי המתלוננת עצמה אינה מייחסת לעורר את המעשה המתואר באישום התשיעי. בית המשפט קבע, כי בשלב זה, אין ביכולתו להתייחס להעדר תלונה של המתלוננת ביחס לעורר, אם כי "הדעת נותנת שמרוב בועלים/אנסים ומרוב אירועים חוזרים ונשנים, היא אינה יכולה לזכור את כולם ואת הכל". בהמשך צוין, כי העורר עצמו מכחיש את האירוע, תוך שהוא מרחיק את עצמו מזירת העבירה, וטוען כי מעולם לא היה במקלט בו בוצעו המעשים נושא האישום התשיעי. בית המשפט המחוזי סבר, כי "הכחשה גורפת זו פועלת לרעת [העורר] ועומדת לו לרועץ" (עמ' 53 להחלטה מיום 25.3.2010). בסיכום דבריו בעניינו של העורר קבע בית המשפט כי בשל היעדר תלונה מצד המתלוננת, ועל-אף שעדותו של נאשם 6 די בה כדי לבסס הרשעה, עוצמת הראיות מצדיקה "את שחרורו של [העורר], שכאמור היה מעורב באירוע אחד בודד" לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הורה, כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא, תחת פיקוח של מספר בני משפחה ופיקוח אלקטרוני, ובריחוק מן העיר בה התרחשו האירועים נושא כתב האישום. כל אחת מארבעת המפקחים נדרש לחתום על ערבות בסך 15,000 ש"ח, והעורר נדרש להפקיד מזומנים בסכום של 5,000 ש"ח. בנוסף, הוצא נגד העורר צו עיכוב יציאה מהארץ, נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת או עם מעורבים אחרים בפרשה, והוחלט כי הוא יהיה נתון לפיקוח של שירות המבחן למשך חצי שנה.

בהחלטה נוספת מיום 21.4.2010, אשר ניתנה לאחר בחינת הראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לנאשמים ולאחר שבא-כוחו של העורר חזר על טענותיו בעניין כרסום בחומר הראיות הלכאורי, דחה בית המשפט את הטענות בקבעו כי הן הועלו בשלב שבו אין בית המשפט דן בבקשה לעיון חוזר, וכי בקשה בעניין הקלה בתנאי החלופה ניתן יהיה להעלות רק בחלוף הזמן אן ככל שיחול שינוי בנסיבות (עמ' 121 להחלטה מיום 21.4.2010).

3.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט המחוזי לא התייחס מהותית לשאלת קיומן של ראיות לכאורה נגד שולחו. עוד נטען, כי בניגוד לנאשמים אחרים – עליהם הצביעה המתלוננת מפורשות כמי שקיימו עימה יחסי מין בניגוד להסכמתה – הרי שביחס לעורר היא טענה כי הוא הציק לה בבית הספר, ולא אמרה מפורשות כי קיים עימה יחסי מין. כך עולה, על-פי הנטען, מהודעותיה של המתלוננת, וכך עולה מצפייה בסרט המתעד את חקירתה. העדות היחידה המפלילה את העורר, כך על-פי הנטען, היא עדותו של נאשם 6, שלא היתה עקבית. על רקע זה טוען בא-כוח העורר כי התשתית הראייתית הקיימת נגד שולחו היא רעועה, ולכן הוא מבקש להקל בתנאי השחרור של העורר, כך שיתאפשר לו לסיים את חוק לימודיו ולהתייצב לשירות צבאי.

4.

המשיבה סבורה כי אין עילה להקל בתנאי השחרור של העורר. באת-כוח המשיבה הדגישה, כי גרסתה של המתלוננת איננה הבסיס לאישום המיוחס לעורר, אלא הדברים שמסר נאשם 6 בהודעותיו. על-פי הנטען, בהודעות אלה, תיאר נאשם 6 בפרוטרוט את האירוע בו היה מעורב העורר. בנוסף, גם נאשם 4 ממקם את העורר במקלט, בזמנים הרלוונטיים לאירוע. באת-כוח המשיבה סבורה כי בית המשפט המחוזי התייחס, עוד בהחלטתו הראשונה ולאחר שבא-כוח העורר העלה טענותיו בסוגיה זו, לראיות הלכאוריות הקיימות נגד העורר, ולא היתה סיבה לשוב ולדרש אליהן גם בהחלטה השנייה.

5.

דין הערר להידחות. כפי שציינה באת-כוח המשיבה, האישום המיוחס לעורר איננו מבוסס, בעיקרו של דבר, על הודעותיה של המתלוננת, אלא על דבריהם של מעורבים אחרים בפרשה. יחד עם זאת יש להדגיש, כי המתלוננת לא הכחישה מכל וכל כי קיימה יחסי מין עם העורר, וכאשר נשאלה אם קיימה יחסי מין עם העורר, היא השיבה: " בערך, במקלט , זה היה ביום אחר. הוא מרביץ לי, מציק לי" (עמ' 6 להודעה מיום 18.2.2010. ההדגשות הוספו, ע' פ'). אין מדובר, כמובן, בהצבעה מפורשת, אך במובן מסוים וכפי שאראה בהמשך, דברים אלה מתיישבים עם התיאור שמסר נאשם 6 שלפיו יחסי המין בין העורר למתלוננת נקטעו באיבם בשל כאבים שחשה המתלוננת. מכל מקום, להשקפתי, הודעותיו של נאשם 6 מקימות תשתית ראייתית לכאורית לביצוען של העבירות המיוחסות לעורר. מנאשם 6 נגבו שלוש הודעות, שתיים עובר לעימות שנערך בינו לבין העורר, ואחת לאחריו. בשתי ההודעות הראשונות, מסר נאשם 6 כי העורר נכח במקלט בו התקיימו מעשי אינוס של המתלוננת, עובדה המוכחשת, כזכור, על-ידי העורר. בהודעה הראשונה שנגבתה ממנו ביום 23.2.2010 מסר נאשם 6 כי לאחר שא' קיים יחסי מין עם המתלוננת, החל גם העורר לקיים עימה יחסי מין. נאשם 6 טען כי שמע שהעורר לא הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת והיא התלוננה על כאבים. השניים חדלו מקיום יחסי המין, אך א' שכנע את המתלוננת להמשיך לשכב עם העורר והעורר חדל ממעשיו רק לאחר שהמתלוננת שבה והתלוננה על כאבים (עמ' 2 להודעה מיום 23.2.2010; עמ' 2 להודעה מיום 25.2.2010). מדו"ח העימות שנערך בין נאשם 6 לעורר וחקירתו של נאשם 6 – שנערכה מיד לאחר העימות – עולה, כי במהלך העימות טען נאשם 6 שהוא "לא יודע מה היה" וכי הוא לא ראה את העורר שוכב עם המתלוננת. יחד עם זאת, עמד נאשם 6 בהודעתו על כך שכל הדברים שמסר בחקירותיו הקודמות הם אמת (עמ' 2 להודעה מיום 25.2.2010).

בנוסף לכך, שניים מן המעורבים הנוספים – א' ונאשם 4 – מחזקים לכאורה את הגרסה שמסר נאשם 6 למצער בכל הנוגע לנוכחותו של העורר במקלט. כך, נאשם 4 טען כי העורר היה אחד מאלה שקיימו יחסי מין עם המתלוננת (עמ' 5 להודעה מיום 21.2.2010). א' טען כי העורר נכח במקלט שעה שאחרים קיימו יחסי מין עם המתלוננת, אך הוא עצמו לא ראה את העורר עם המתלוננת (עמ' 14 להודעה מיום 25.2.2010).

6.

בית המשפט המחוזי קבע, כי לחובתו של העורר עומדת תשתית ראייתית לכאורית שעוצמתה נחלשה. מוכן אני להניח לטובת העורר כי דברים אלה בדין יסודם. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נוכח גרסתה של המתלוננת ונוכח השינויים שחלו בגרסתו של נאשם 6, עוצמתה של תשתית ראייתית זו נחלשת אך אין לומר כי מדובר בתשתית ראייתית שאויינה, שכן להודעתו המפלילה של נאשם 6 מצטרפים חיזוקים בדמות ההודעות שמסרו המעורבים האחרים, וכאמור, גם המתלוננת לא ניקתה את העורר לחלוטין מאשמה. בית המשפט המחוזי איזן בין עוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית לבין שיקולים אחרים, לרבות חומרת העבירה המיוחסת לעורר מחד והעובדה שהעורר נאשם באישום אחד בלבד מתוך 16 האישומים שנכללו בכתב האישום מאידך. איזון זה הוביל את בית המשפט למסקנה כי תרופתו של העורר, לעת הזו, היא בחלופת מעצר תחת פיקוח אלקטרוני ותחת השגחתם של מפקחים. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי, כי לעת הזו, אין טעם המצדיק הקלה בתנאי מעצר הבית בו נתון העורר. נוכח פרק הזמן הקצר שחלף מאז ניתנה ההחלטה בעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר והעדר שינוי נסיבות מהותי מאז, לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטה זו.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.