בש"פ 3148/10 ליאון כבסה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל-גבאי ), אשר דחה את בקשת העורר לשינוי תנאי מעצר הבית שבו הוא מצוי.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 30.08.2009, יוחסו לעורר עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום, לפי סעיפים 345(ב)(3) ו- 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי הנטען, אור ליום 19.08.2009, אסף העורר ברכבו – כשהוא שתוי – נוסעת מזדמנת בת 17 וחצי (להלן: המתלוננת ), והציע להסיעה לביתה. לאחר שעלתה המתלוננת לרכב, נסעו השניים ליישוב בו מתגורר העורר, הסמוך ליישוב בו מתגוררת המתלוננת. זאת, על אף

שהמתלוננת הבהירה כי היא אינה מעוניינת בכך. עם הגיעם ליישוב שבו מתגורר העורר, פגשו העורר והמתלוננת בשניים מחבריו של העורר. המתלוננת ביקשה מהעורר פעמים רבות כי ייקח אותה לביתה, אך הוא סירב ואמר לה כי חבריו יסיעו אותה. לאחר שהמתלוננת סירבה להתלוות לחבריו של העורר, נכנסו העורר והמתלוננת לבדם לרכבו והחלו בנסיעה לכיוון ביתה של המתלוננת. במהלך הנסיעה, ביקש העורר מהמתלוננת להתלוות אליו לפארק המצוי על הדרך בין שני היישובים, אך היא סירבה. למרות התנגדותה, סטה העורר מהכביש ופנה לכיוון הפארק. על-פי הנטען, לאחר שהחנה את הרכב בשביל עפר מבודד, אנס העורר את המתלוננת תוך שימוש באלימות, שגרמה לה חבלות גופניות, וחרף מחאותיה. לאחר כל אלה, הסיע העורר את המתלוננת לביתה, שם פרצה בבכי – כשהיא חבולה והמומה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 29.10.09, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' חשין ) על אף המלצתו השלילית של שירות המבחן בתסקיר שהוגש בעניינו, לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח בבית אחיו. לאחר ע רר של המשיבה על החלטה זאת שנידון בפני בית משפט זה (החלטת השופטת א' חיות מיום 30.10.09), הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי עם הוראה להכנת תסקיר משלים. ביום 11.11.09, החליט בית המשפט המחוזי להותיר על כנם את תנאי השחרור שקבע בהחלטתו הקודמת, אך שינה את זהות המפקחים ומיקום החלופה, וזאת משום שנודע כי לאחי העורר – שבביתו, כאמור, היה אמור לשהות - יש עבר פלילי. כתנאי מוקדם להצעת מיקום חדש לחלופת המעצר, הורה בית המשפט כי יהיה זה במרחק של

לפחות 50 ק"מ ממקום מגוריה של המתלוננת. ערר על החלטה זו שהגישה המשיבה נדחה על-ידי בית משפט זה בהחלטתו מיום 15.11.09 (השופט ס' ג'ובראן ), שבה נקבע, כי בנסיבות העניין חברו יחדיו מספר שיקולים המכריעים את הכף לטובת שחרור העורר למעצר בית, וביניהם, פגמים וסתירות שנמצאו בגרסת המתלוננת; פגמים בהכנת תסקירי שירות המבחן; האמון שנתן בית המשפט בקרובי המשפחה שעתידים לשמש כגורם מפקח; והיעדר עבירות מין ברישום הפלילי של העורר, כמו גם פרק הזמן הארוך שחלף מאז הרשעתו האחרונה בפלילים.

3.

ביום 25.2.10, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בשאלת תנאי מעצר הבית שבו הוא נתון, וביקש לשהות בביתו בתנאי מעצר בית עם איזוק אלקטרוני, וזאת חלף המקום המרוחק שבו הוא שוהה כיום. לבקשת בית המשפט, הוגש ביום 22.3.10 תסקיר משלים בעניינו של העורר ובו נאמר, כי הסיכון מצדו של העורר פחת ואין מניעה לשנות את תנאי מעצר הבית, כך שהעורר ישהה בתנאי מעצר בית מוחלטים ופיקוח אלקטרוני בביתו. לאחר דיון שנערך בפניו, ביקש בית המשפט כי ייערך תסקיר נוסף, שבו תיבדק עמדת המתלוננת ביחס לאפשרות שהותו של העורר בתנאי מעצר בית בקרבה למקום מגוריהּ. למרות ניסיונותיו, לא הצליח שירות המבחן לקבל תגובה מהמתלוננת או מגורם טיפולי העומד בקשר עימה, ביום 19.4.2010 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' אפעל-גבאי ) את בקשתו של העורר, בקובעו כי לא נתגלו עובדות או נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר בבקשה. עוד צוין, כי חלוף הזמן כשלעצמו, אינו נימוק מספיק המצדיק בחינה מחדש של החלופה וממילא, לא עבר פרק זמן ניכר מאז ניתנה ההחלטה בעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר וההליכים בעניינו של העורר עומדים בפני סיום. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי העובדה שחלופת המעצר שנבחרה היתה במקום מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת היתה אחד מהמרכיבים המשמעותיים באיזון שאיפשר את עצם שחרורו לחלופה, ואין נימוק של ממש לסטות מאותו איזון.

4.

להחלטה זאת מכוון הערר שלפניי. בגדרי הערר נטען, כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספיק להיעדר תגובה של המתלוננת או מי מטעמה באשר לבקשה לשינוי חלופת המעצר שבה נתון העורר. העורר טוען, כי מכך היה על בית המשפט ללמוד כי אין בקבלת הבקשה – היינו, בחזרתו של העורר לביתו – כדי לפגוע במתלוננת. עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן דעתו לכך שהעורר כבר שהה בבית הוריו בתקופת חג הפסח – באישור בית המשפט –

מבלי שנגרם כל נזק בשל כך. לבסוף, לעמדת העורר, משהושלמה פרשת התביעה והמתלוננת נתנה את עדותה בפני בית המשפט, פג החשש לשיבוש הליכי משפט.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערר, ובדיון שנערך לפניי נטען מפי בא-כוחה, כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר נעשה על-ידי בית המשפט המחוזי – כמו גם על-ידי בית משפט זה

– לאחר התלבטות, וכי מרכיב המרחק היה תנאי מהותי בהחלטה בדבר שחרורו לחלופה. לעניין ההשפעה האפשרית של שינוי החלופה על המתלוננת, העלתה המשיבה את החשש כי שהייתו של העורר ביישוב הסמוך למקום מגוריה של המתלוננת תפגע בהליך הפלילי שטרם הגיע אל סיומו ואף

תרע את מצבה של המתלוננת. כתמיכה לטענה זאת, הציגה המשיבה מסמכים טיפוליים המעידים על חששה של המתלוננת מפני העורר. עוד טענה המשיבה, כי ביסוד הבקשה עומדים אך ורק שיקולי נוחות של העורר, אשר אינם יכולים לעמוד מול האינטרסים של הגנה על שלום המתלוננת כמו גם ניהולו התקין של ההליך.

5.

מאחר שמדובר בבקשה לעיון מחדש בתנאי השחרור לחלופה –

לאחר שאלה נידונו בפרוטרוט על-ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה – השאלה הדרושה להכרעתנו היא האם מאז מתן ההחלטה האחרונה בעניינו של העורר בבית משפט זה (החלטת השופט ס' ג'ובראן מיום 15.11.09). חל שינוי נסיבות המצדיק את שינוי תנאי חלופת המעצר. בהקשר זה מבקש העורר ליתן את הדעת לנתונים הבאים: ראשית, בתקופה שחלפה מאז ניתנה החלטה זו, הושלמה פרשת התביעה, במסגרתה העידה גם המתלוננת. שנית, לא עלה בידי שירות המבחן לקבל את עמדת המתלוננת או הגורם הטיפולי שעומד עמה בקשר ביחס לשינוי תנאי חלופת המעצר של העורר. שלישית, בית המשפט קמא אישר לעורר לשהות בביתו לפרקים בתקופת חג הפסח. רביעית, במסגרת ההליך בבית המשפט קמא בעניין בקשת העורר לשינוי תנאי חלופת המעצר, הוגש לגביו תסקיר נוסף של שירות המבחן, אשר לא ראה מניעה להיענות לבקשתו לשינוי תנאי חלופת המעצר, בין היתר בשל האמון שניתן במפקחים עליו ומשום ש"היותו ממוקד בהליכים המשפטיים מהווה גורם מרתיע ומצמצם הסיכון ביחס להישנות התנהגות בעייתית".

6.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים – בדגש על הנסיבות החדשות מאז החלטתו האחרונה של בית משפט זה בעניינו של העורר –

הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כאמור, אלמנט ההרחקה – שעומד ביסוד ערר זה – היה שיקול משמעותי בהחלטה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אשר ניתנה, כאמור, לא בלי התלבטות (ראו הפסקה האחרונה להחלטת כב' השופט ד' חשין מיום 11.11.09). מדובר בתנאי מהותי לשחרורו של העורר לחלופה, ולהשקפתי, אין בנסיבות החדשות כדי לייתרו.

עבירות המין החמורות המיוחסות לעורר, כמו גם המסמך הטיפולי שהוצג בפניי ומעיד על חששה של המתלוננת מפני העורר, מהווים אינדיקציה מספקת לקביעה כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר הסמוכה למקום מגוריה, עשוי לגרום לפגיעה במתלוננת. גם העובדה שהמתלוננת השלימה את מסירת העדות בבית המשפט, אינה מאיינת שיקול זה (השוו: בש"פ 7838/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.1999) סעיף 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ). בהחלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, נלקח בחשבון בין יתר השיקולים, גם החשש ששחרורו של נאשם בעבירות מין בכלל, ובעבירות אינוס בפרט, ירע את מצבה של המתלוננת. משקלו של שיקול זה נקבע על פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ראו למשל: בש"פ 3094/10 מדינת ישראל נ' פלונים (לא פורסם, 26.4.2010) סעיף

15 להחלטתי; בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2003)).

תוצאת האיזון שערך בית המשפט קמא בין האינטרס הציבורי והחשש לפגיעה במתלוננת מצד אחד, לבין אי-הנוחות של העורר בשל מיקומה של חלופת המעצר, מקובלת אף עלי. זאת בפרט

בשים לב לקרבה הגיאוגרפית בין מקום מגוריו של העורר לזה של המתלוננת, לאופי העבירות המיוחסות לעורר, לפרק הזמן המוגבל שחלף ממועד מתן ההחלטה בדבר חלופת מעצר, וכן לכך שהמשפט עומד לפני סיום.

האישור שניתן לעורר לשהות בביתו בחג הפסח, איננו משנה את המסקנה שאליה הגעתי, שכן קיים הבדל מהותי בין שהות קצרה ותחומה בזמן, לבין חזרתו של העורר באופן קבוע להתגורר בסמוך למקום מגוריה של המתלוננת.

גם המלצת שירות המבחן מיום 22.3.10 אליה הפנה בא כוחו המלומד של העורר, אין כדי לגרוע משיקול הדעת השיפוטי שנותר בידי בית המשפט, אשר רשאי שלא לאמץ את המלצות שירות המבחן ( ראו למשל: בש"פ 2968/10 אבו עיאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2010) סעיף 6 להחלטתי, והאסמכתאות שם). כאמור, לא ראיתי להתערב באיזון אותו ערך בית המשפט המחוזי, על יסוד הטעמים שעליהם עמדתי.

הערר נדחה.