בש"פ 3253/13פלוני נ. מדינת ישראל

פתח דבר

1.

לפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט נ' אבו טהה , במ"ת 46134-03-13, מיום 21.4.2013, בגדרה הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר על לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

עובדות כתב האישום אשר הוגש נגד העורר

2.

ביום 24.3.2013, הוגש נגד העורר, יליד 1.1.1996, ונגד ארבעה נאשמים נוספים, כולם קטינים, כתב אישום, אשר ייחס להם עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380, בקשר עם סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין; סחיטה בכוח, לפי 427(א) סיפא לחוק העונשין;

סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

3.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 11.3.2013 שהה העורר (הנאשם 3 בכתב האישום) ביחד עם יתר הנאשמים בתא מעצר בבית-הסוהר " אוהלי קידר ". באותו תא שהו גם ח.מ. (להלן: המתלונן ), ומ.מ., שניהם קטינים אף הם. באותו היום, בשעה שאינה ידועה במדויק למשיבה, נכנס המתלונן אל תא המעצר כשהוא אוחז בידו פרוטוקול מדיון שנערך בעניינו בבית-המשפט, ובו נכתב, בין היתר, כי הלה חשוד בביצוע עבירות מין כלפי קטינה. משהתברר הדבר לעורר וליתר הנאשמים, הם החלו, בצוותא חדא, לתקוף את המתלונן, להתעלל בו ולסחוט אותו באיומים, במשך שעות ארוכות. כך, בין היתר, לאחר שסרב המתלונן להוראתו של הנאשם 5 להסיר את חולצתו כדי להוכיח שאינו נושא מכשיר הקלטה על גופו, החלו העורר, ביחד עם יתר הנאשמים, להכותו באגרופים, בבעיטות ובאמצעים שונים; השליכו עליו חפצים שונים; ושפכו עליו זבל ושמפו. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך האירועים, חתך הנאשם 1 את זרועו של המתלונן בעזרת סכין גילוח, בעוד שהנאשם 2 ניסה לאלץ את המתלונן לקיים בו מין אוראלי, ואילו העורר, ביחד עם יתר הנאשמים, אילצו את המתלונן לעסות את כפות רגליהם ואת גופם. בהמשך, הטיל העורר את מימיו על המתלונן, ואף כיבה, ביחד עם הנאשמים 2 ו-5, סיגריות בוערות על גופו. בהמשך, אילצו חלק מן הנאשמים את המתלונן ללקק את רצפת התא, בעוד שהנאשם 5 מטיל את מימיו על רצפת התא ומאלץ את המתלונן ללקק את שתנו. כתוצאה מהמעשים המתוארים בכתב האישום, נגרמו למתלונן טשטוש ראיה באחת מעיניו, שטף דם בפניו, חתכים בזרוע שמאל, וכוויות בצוואר וברגל.

להשלמת התמונה יצוין, כי במהלך האירועים המתוארים לעיל, הכה הנאשם 1 את מ.מ. בפניו וכיבה על גופו סיגריות בוערות. זאת, לאחר שהלה סירב לקחת חלק במעשים המתוארים נגד המתלונן.

מסכת ההתעללות המתוארת לעיל, נפסקה רק ביום 12.3.2013 בשעה 04:45 או בסמוך לה, לאחר שסוהרים שנכנסו אל תא המעצר, והוציאו מתוכו את המתלונן.

במהלך האירועים המתוארים כיסו העורר ויתר הנאשמים את מצלמות תא המעצר, באמצעות משחת שיניים ומגבות, ואף איימו על המתלונן פן יחשוף בפני הסוהרים את הסיבה לפגיעותיו ולחבלות על גופו. זאת, במטרה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או כדי להביא לכדי עיוות דין, בדרך של העלמת ראיות. עוד נטען, בהקשר זה, כי במעשיהם אלה ניסו העורר ויתר הנאשמים, באמצעות הפעלת כוח, איומים והפחדה, להניא את המתלונן, מלמסור, בחקירה על פי דין, הודעה על שאירע לו.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את כלל הנאשמים בכתב האישום, לרבות העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה לשם הוכחת האשמות שיוחסו לעורר וליתר הנאשמים בכתב האישום, ובכלל זה, הודעת המתלונן; הודעתו של מ.מ.; הודעות הסוהרים; ומסמכים רפואיים שונים. עוד נטען, בהקשר זה, כי העורר, כמו גם מרבית הנאשמים האחרים, הודו בכך שתקפו את המתלונן והתעללו בו, כאשר כל אחד מהם תאר כיצד תקפו יתר הנאשמים את המתלונן. לטענת המשיבה, העבירות המיוחסות לעורר וליתר הנאשמים, מקימות נגדם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ), וזאת לאור האכזריות שבמעשיהם, מִשְכם, וביצועם בצוותא חדא, המעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת לציבור הימנם. בהמשך, הוסיפה המשיבה וטענה, כי לנוכח האלימות והאכזריות הטמונה במעשיהם של העורר ושל יתר הנאשמים, הרי שקמה נגדם חזקת מסוכנות המקימה, מניה וביה, עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. לבסוף נטען, כי ניסיונם של הנאשמים להסתיר, במהלך האירועים, את מעשיהם מעיני הסוהרים מקים יסוד סביר לחשש שהעורר וכן יתר הנאשמים, יגרמו לשיבוש הליכי המשפט. חשש זה, כך נטען, מקים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

בהמשך, עמדה המשיבה על עברו של העורר, והדגישה את הרשעתו בשורה ארוכה של עבירות רכוש, אלימות, איומים, סמים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית. על העורר נגזרו, בין היתר, 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-8 חודשי מאסר מותנה, בר הפעלה בעבירות שבכתב האישום, דבר שלא הרְתיעוֹ מלשוב ולבצע עבירות אלימות, כמפורט לעיל.

בנסיבות אלה, טענה המשיבה, כי אין חלופה אשר יש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר, ולפיכך יש להורות על מעצרו של העורר (ושל יתר הנאשמים), עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

תסקירי המעצר מטעם שירות המבחן

5.

ביום 24.3.2013, החליט בית-משפט קמא, להפנות את הנאשמים אל שירות המבחן לנוער לשם עריכת תסקירי מעצר בעניינם. באותו מעמד, הורה בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, על המשך מעצרם של הנאשמים, לרבות העורר, עד להגשת תסקירי שירות המבחן.

ביום 7.4.2013, הוגש לבית-משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בפתח התסקיר עמד שירות המבחן, באריכות ובפירוט, על הרקע המשפחתי והאישי של העורר. בין היתר, תוארו בתסקיר ניסיונות העבר לשלב את העורר במסגרות טיפוליות ובמסגרות מוסדיות סגורות, אשר, רובם ככולם, לא צלחו, לנוכח התנהלותו הבעייתית של העורר והיעדר מוטיבציה לשיקום מצידו. לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר מוסדית. עם זאת, נדרש שירות המבחן לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר ביתית, כמו גם לאפשרות שילובו במרכז טיפולי יומי, במסגרת " קשב לנוער ". שירות המבחן, ציין בהקשר זה, כי לאחר התייעצות עם מנהל מרכז " קשב לנוער ", סבור המנהל כי יש מקום לבחון היתכנותה של חלופה זו. לפיכך, פנה שירות המבחן לבית-משפט קמא, למען קבלת אורכה לשם השלמת בחינת התאמתו של העורר למרכז " קשב לנוער " ולהשלמת גיבוש ההמלצה בעניינו.

6.

בית-משפט קמא נעתר לבקשת שירות המבחן, אליה הצטרף גם בא-כוחו של העורר, והורה על דחיית הדיון בבקשה, עד להגשת תסקיר מעצר משלים בעניינו של העורר.

7.

ביום 17.4.2013, הוגש לבית-משפט קמא תסקיר משלים בעניינו של העורר, שבמסגרתו חזר שירות המבחן ועמד על כישלונות העבר, לשלב את העורר במסגרות טיפוליות שונות, לרבות במסגרת מוסדית מטעם חסות הנוער. שירות המבחן אף הביע את דאגתו, לנוכח הסתבכויותיו, החוזרות ונשנות של העורר, לרבות הסתבכותו במקרה הנדון, וזאת בעודו מצוי במעצר.

בהמשך, עמד שירות המבחן על " גורמי הסיכון " ו" גורמי הסיכוי" הנובעים ממצבו של העורר. בהתייחס לגורמי הסיכון , הודגשו, עברו הפלילי העשיר של העורר; הכישלונות החוזרים ונשנים לשלבו במסגרות טיפוליות שונות; ועונש המאסר המותנה שעמד נגדו, בעת ביצוע המעשים מושא כתב האישום. בהתייחסו ל גורמי הסיכוי , ציין שירות המבחן, בין היתר, את המוטיבציה שהביע העורר לשינוי אורחות חייו; את לקיחת האחריות מצידו; ואת נכונותו להשתלב בתוכנית טיפולית במסגרת " קשב לנוער ", תוכנית העשויה ליתן מענה לבעיות הסמים והאלכוהול שמהן הוא סובל. לבסוף, הדגיש שירות המבחן את התגייסות הוריו של העורר למענו, וזאת חרף הקשיים המשפחתיים, כמפורט בתסקיר המעצר.

על יסוד האמור לעיל, ולאור ניסיון העבר, קבע שירות המבחן, כי אין בידיו להציע כל חלופת מעצר בעניינו של העורר פרט לחלופה ביתית, שבמסגרתה ישולב העורר, בשעות הבוקר, במסגרת מרכז " קשב לנוער ", והחל משעות אחר הצהרים ישהה בבית-אביו, תחת פיקוחם של שני הוריו (הגרושים), ובעיבוי של איזוק אלקטרוני.

עם זאת, ציין שירות המבחן, כי גם אם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לצמצם את גורמי הסיכון הנשקפים מן העורר, הרי, שככל הנראה, אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת הימנו, ולפיכך, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה חד-משמעית בעניינו של העורר, והותיר את הנושא לשיקול דעתו של בית-המשפט.

החלטת בית-המשפט המחוזי

8.

ביום 21.4.2013, דן בית-משפט קמא בבקשה להארכת מעצרו של העורר, וציין כי, ככלל, יש ליתן משקל נכבד לשיקולי השיקום בעניינם של נאשמים-קטינים, וזאת גם בשלב הבקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. עם זאת, הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי אין להתעלם משיקולים רלוונטיים נוספים, ובפרט יש לשקול את המסוכנות הנשקפת מהנאשם-הקטין, שיקולים שעליהם מחויב בית-המשפט לתת את דעתו בהליכי המעצר. בהתאם לכך, בחן בית-משפט קמא, מחד גיסא, את חומרת המעשים המיוחסים לעורר ואת " המסוכנות המופלגת " הנשקפת מהם, דבר המקבל משנה תוקף, לנוכח העובדה שמעשים אלו נעשו שעה שרבץ מעל לראשו של העורר עונש מאסר מותנה. מאידך גיסא, בחן בית-משפט קמא את חלופת המעצר, עליה עמד שירות המבחן, וקבע, כי אין בידו לקבלה. זאת, לאור כישלונות העבר בשילובו של העורר במסגרות חוץ ביתיות, ובשים לב לדפוסי התנהגותו האלימים ולעובדה שהוריו של העורר אינם מהווים בעבורו מקור סמכות. לפיכך, נקבע, כי אין בחלופת המעצר המוצעת - בהיותה מסגרת פתוחה ללא פיקוח מלא - כדי להפיג, די הצורך, את המסוכנות הנשקפת מהעורר לשלום הציבור ולביטחונו.

בהחלטתו, עמד בית-משפט קמא, באריכות, על נסיבותיו האישיות המורכבות של העורר; על האמור בתסקירי המעצר שהוגשו בעניינו; ועל עברו הפלילי העשיר, ולאחר זאת הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

עררו של העורר

9.

בערר על החלטת בית-משפט קמא, מיקד העורר את טיעוניו בשני ראשי נימוקים מרכזיים. בראש האחד , נטען, כי שגה בית-משפט קמא משלא נתן "משקל בכורה " לסיכוייו של העורר להשתקם ולשנות מאורחות חייו, לאחר שישוחרר לחלופת המעצר בבית-אביו וישולב בהליך טיפולי במסגרת מרכז " קשב לנוער ", כפי שהומלץ, לטענת העורר, על-ידי שירות המבחן. העורר, הוסיף וטען, כי שגה בית-משפט קמא משפסל את חלופת המעצר המוצעת בהיותה מסגרת פתוחה. לטענת העורר, הפיקוח הצמוד של צוות מרכז " קשב לנוער "; אופי הטיפול והפעילות במקום; העובדה כי שילובו במרכז " קשב לנוער " נלווה לחלופת מעצר בבית אביו, דבר שהוכיח את עצמו בעבר; ועיבוי החלופה באמצעות איזוק אלקטרוני, מבטיחים כולם יחדיו, כי לא תישקף הימנו מסוכנות לשלום הציבור. העורר גורס, כי משבחר בית-משפט קמא להאריך את מעצרו, חרף האמור לעיל, הרי שהוא " טעה ביישום דבר המחוקק וההלכה הפסוקה במקרה זה [...]".

בראש האחר , נטען על-ידי בא-כוחו של העורר, עו"ד יריב בן דוד, כי היות שה נאשם 5, אשר חלקו במעשים הנטענים בכתב האישום, משמעותי יותר מחלקו של העורר, שוחרר לחלופת מעצר, הרי שבשם עקרון השוויון, יש להורות גם על שחרור העורר לחלופת מעצר.

בדיון אשר נערך בפניי, ביום 9.5.2013, לאחר שהוסכם כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, הדגיש בא-כוחו של העורר, בעיקר, את הטענה בדבר הפלייתו של העורר לעומת הנאשם 5, דבר שצריך להביא, לשיטתו של עו"ד בן דוד, לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

10.

המשיבה סמכה את ידיה על החלטת בית-משפט קמא, בציינה, כי לא נפל פגם בהחלטה, הדורשת את התערבותה של ערכאת הערעור. תחילה, התייחסה המשיבה לטענותיו של העורר בדבר הפלייתו ביחס לנאשם 5, בציינה כי אין יסוד להשוואה בין השניים, וזאת, הן לנוכח עברו הפלילי הנקי של הנאשם 5, והן לנוכח העובדה, שבניגוד לעורר, המליץ שירות המבחן, בפה מלא, על שחרורו של הנאשם 5 לחלופת מעצר בבית-הוריו.

המשיבה הפנתה אל תסקירי המעצר בעניינו של העורר, מהם עולה, כי שירות המבחן נמנע מליתן כל המלצה בעניינו, אלא הותיר את שאלת השחרור לחלופת מעצר לשיקול דעתו של בית-משפט קמא. זאת, כך נטען על-ידי המשיבה, מתוך הנחה, כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

לפיכך התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. כזכור, אין מחלוקת, במקרה דנן, בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמו גם בדבר קיומה של עילת מעצר נגדו. לפיכך, אתמקד בשתי שאלות מרכזיות. ראשית , אבחן את השאלה, האם יש בחלופת המעצר, שהוצגה על-ידי שירות המבחן, כדי לבטא איזון ראוי ונכון בין שיקולי שיקומו של העורר לבין האינטרס הציבורי בדבר שמירה על שלום הציבור וביטחונו, בהינתן העובדה כי מדובר בקטין. שנית , אדרש לטענה, לפיה הופלה העורר ביחס לנאשם 5, קטין אשר שוחרר, כאמור, לחלופת מעצר בבית-הוריו.

12.

בית-משפט זה קבע, לא אחת, כי בשונה מנאשמים בגירים, כאשר עסקינן בעניינם של קטינים, על בית-המשפט ליתן משקל נכבד לשיקולי השיקום, כבר בשלב הבקשה למעצר עד לתום ההליכים. יש בשיקולים הנוגעים בשיקומו של העבריין הקטין כדי להשפיע על נכונותו של בית-המשפט לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, ובפרט לחלופה אשר בה יושם הדגש על ההיבט השיקומי (ראו, בין היתר, בש"פ 9222/12 פלוני נ' מדינת ישראל (1.1.2013); בש"פ 3094/10

מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 14 (26.4.2010 )). כפי שנקבע על-ידי השופט י' דנציגר בבש"פ 7842/10

מדינת

ישראל נ' פלוני

(3.11.2010):

"גם בתקופת המעצר, בנסיבות המתאימות ותוך בחינת כל מקרה לגופו של עניין, יש ליתן עדיפות לשיקולי השיקום בעניינם של קטינים, כך שבמקום שהקטין ישהה מאחורי סורג ובריח תיבחן אפשרות שילובו במסגרת שיקומית-טיפולית בתוך פרק הזמן הקצר ביותר. אכן, בדרך כלל תכליות השיקום אינן מיעדיו של שלב המעצר והשתלבות נאשמים במסגרות טיפוליות בשלב זה היא החריג לכלל [...]. ואולם, נוכח חשיבות השיקום בעניינם של קטינים, סבור אני כי היקפם של "החריגים" לכלל, במקרים המתאימים, יהיה גדול יותר ( שם , בפסקה 21).

דברים אלה נלמדים גם מלשונו של סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן:

חוק הנוער ) , הקובע, כי:

"10א. לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו" .

ואולם, שיקולי השיקום אינם חזות הכל, ובצידם עומדים, כאמור, שיקולים נוספים שעניינם שמירה על ביטחון הציבור ושלומו, וכן הגנה מפני המסוכנות הנשקפת, לכאורה, מהנאשם. אינטרס הכלל איננו צריך להידחות לחלוטין מפני צורכי שיקומו של הקטין, ולפיכך, גם קטין – ובוודאי קטין המצוי על סף הבגירות בעת שביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו – איננו חסין ממעצר עד תום ההליכים, במקום שאין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין או להפיג את מסוכנותו (בש"פ 7233/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.10.2012); בש"פ 6502/10

מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (13.9.2010).

בנדון דידן, קיימות ראיות לכאורה מהם עולה, כי העורר נטל חלק במסכת חמורה של מעשים אלימים ואכזריים, בצוותא חדא, עם מספר עצורים-קטינים נוספים, במטרה להשפיל ולפגוע בקטין אחר, וזאת שעה שהעורר נתון במעצר, בגין ביצוע עבירות אחרות, וכאשר רובץ מעל לראשו עונש מאסר מותנה בר הפעלה.

התנהגותו הבזויה וחסרת החמלה של העורר, כעולה מעובדות כתב האישום, מלמדת, לכאורה, כי הוא אימץ לעצמו דפוסי התנהגות עברייניים קשים ואכזריים, המבטאים זלזול במרות החוק, ומשקפים חוסר עכבות ומעצורים, כאשר מדובר בפגיעה בגופו ובכבודו של הזולת. בנסיבות אלה, ולאור חוסר ההצלחה בשילובו של העורר במסגרות טיפוליות שונות, לרבות מסגרות סגורות, אין ניתן לתת אמון בעורר, ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר. זאת, בעיקר, כאשר החלופה היחידה העומדת על הפרק היא שהייתו של העורר בבית-אביו, תוך יציאה למרכז טיפולי פתוח, " קשב לנוער ". דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח האמור בתסקיר המשלים, שבסיומו מצא שירות המבחן, שלא להמליץ על חלופת המעצר האמורה, ולהותיר את הנושא לשיקול דעתו של בית-המשפט.

במצב דברים זה, סבורני, כי, חרף החשיבות הרבה אשר יש לייחס לשיקולי השיקום בעניינם של קטינים, הרי שבאיזון הראוי, גוברים צורכי ההגנה על הציבור מפני המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, ואין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג, די הצורך, מסוכנות זו (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; סעיף 10א לחוק הנוער). לפיכך, הנני סבור כי יש לדחות את הערר, ככל שהדבר נוגע לנושא הראשון שהועלה על-ידי בא-כוח העורר.

13.

מכאן, אעבור לדון בטענת העורר בדבר הפלייתו, לכאורה, ביחס לנאשם 5, אשר שוחרר, כאמור, לחלופת מעצר בבית הוריו. כזכור, טען העורר, כי לנוכח חלקו המרכזי של הנאשם 5 בפרשה המתוארת בכתב האישום, הרי, שחרף עברו הנקי של נאשם זה, לא היה מקום להבחין בינו לבין הנאשם 5, לעניין הבחירה בחלופת המעצר. לצורך ביסוס טענתו זו הפנה בא-כוחו של העורר להחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז בבש"פ 2942/13 עובדיה נ' מדינת ישראל (5.5.2013), שם הורתה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, בעקבות שחרורו ממעצר של שותפו לכתב האישום. זאת, לאחר שלא נמצא, בנסיבותיו של אותו מקרה, טעם מהותי דיו כדי להצדיק הבחנה בין השניים.

אכן, עקרון השוויון בהליכי מעצר ומניעת הפליה בין נאשמים שאין ביניהם שוני מהותי, הינו עקרון חשוב בשיטת משפטנו, ועמדתי על-כך, לאחרונה, בבש"פ 3380/13 מדינת ישראל נ' חסיד (12.5.2013), עת דחיתי את ערר המדינה על שחרורו של המשיב ממעצר, לאחר שהסתבר כי נאשם אחר, שעניינו דומה, שוחרר לחלופת מעצר.

בענייננו, חרף טיעוניו של בא-כוח העורר, אין למצוא הבדלים של ממש במעשיהם של העורר ושל הנאשם 5, במהלך האירוע מושא כתב האישום, אלא בנקודות שוליות בלבד. העורר, בדומה לנאשם 5, הכה, השפיל, איים, הטיל את מימיו, וכיבה סיגריות בוערות על גופו של המתלונן, וזאת, מבחירתו החופשית ומבלי ש" נדחף " לכך על-ידי מי מבין המעורבים האחרים.

ההבחנה העיקרית בין העורר לבין הנאשם 5, נעוצה בעברו הפלילי של העורר ובעובדה כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, שעה שתלוי ועומד מעל לראשו עונש מאסר על-תנאי. לכך יש להוסיף את עמדתו האמביוולנטית של שירות המבחן בנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לעומת ההמלצה החד-משמעית בעניינו של הנאשם 5. הבחנה זו היא שהביאה את בית-משפט קמא לשחרר את הנאשם 5 לחלופת מעצר, ולהורות, מנגד, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, ומדובר, לטעמי, בהחלטה מאוזנת וראויה.

אשר על כן,

משלא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, דין הערר להידחות.