בש"פ 7843/06 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ק' ורדי) מיום 24.8.06 להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.נגד העורר, יחד עם אדם נוסף (להלן: חברו של העורר ), הוגש כתב אישום המייחס לשניים ביצוע עבירה של אינוס קטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק האמור.

2.על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, ביום 5.7.06 נסעה הקטינה (להלן: המתלוננת ), אשר במועד זה טרם מלאו לה 14 שנה, לבקר ידיד, ובביתו פגשה את חברו של העורר שהזדהה בשם בדוי. ידידה של המתלוננת נאלץ לצאת מביתו, ובעקבות זאת, הציע חברו של העורר למתלוננת לנסוע עימו לביתו, כשהוא מבטיח לה כי מאוחר יותר יסיע אותה לבית חברתה, עימה נדברה כי תישן אצלה באותו לילה. המתלוננת נענתה להצעתו. למעשה, הסיע חברו של העורר את המתלוננת לביתו של העורר ולא לביתו שלו. בהיותם בבית העורר, ניסה חברו של העורר לקיים עם המתלוננת יחסי מין, אך היא התנגדה לכך. משנשמעה נקישה בדלת והעורר נכנס אל הבית, חדל חברו של העורר ממעשיו. בהמשך, עזב חברו של העורר את הבית, והעורר נותר שם עם המתלוננת. בשלב מסוים החל העורר לנשק את המתלוננת, אשר התנגדה למעשיו וניסתה להרחיקו ממנה. העורר נעל את דלת הבית והמשיך לגעת במתלוננת כשהוא אדיש לרצונותיה ואף לאחר שאמרה לו כי היא רק בת 14. בסופו של דבר, הפשיט העורר את המתלוננת מבגדיה ובעל אותה במהירות ובחוזקה עד שהגיע לפורקן מיני. מעשיו של העורר הכאיבו למתלוננת והיא צעקה מכאב. זמן מה לאחר מכן, חזר חברו של העורר אל הבית ולאחר שיחה קצרה עם העורר, עזב האחרון את הבית. בהמשך, חברו של העורר אנס גם הוא את המתלוננת, וזאת חרף התנגדותה והעדר הסכמתה. יצוין, כי ביום 29.7.06 ניסתה המתלוננת לשים קץ לחייה ואושפזה במחלקת ילדים בבית החולים "שניידר".

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה צוין כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, בהן עדותה המפורטת של המתלוננת בפני חוקרת הילדים (אשר התרשמה באופן חיובי ממהימנותה); הודעת אמה של המתלוננת בדבר מצבה הנפשי לאחר האירוע; וכן הודעות חבריה של המתלוננת המחזקים את עדותה. כן צוין כי אף שבתחילה הכחיש העורר את המעשים, בהמשך הודה כי קיים עם המתלוננת יחסי מין, אך טען כי הדבר נעשה בהסכמתה החופשית. לאור זאת, צוין בבקשה כי חומרת מעשיו של העורר מקימה עילה למעצרו, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנוסף, בהינתן כי העורר מתגורר בעיר פתח-תקווה, בסמוך למקום מגוריה של המתלוננת, ובהינתן כי חברו של העורר טרם אותר במועד זה, צוין כי קיימת עילה למעצרו של העורר אף מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בשל היסוד הסביר לחשש ששחרורו של העורר עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה או להשפעה על עדים.

4.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. אשר לקיומן של ראיות לכאורה, ציין בית המשפט כי עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים היא עדות מפורטת ובהירה הפורשת את כל העובדות המתוארות בכתב האישום, והוסיף כי חוקרת הילדים התרשמה ממהימנות דברי המתלוננת וסברה כי היא לא העצימה או הגזימה בדבריה. עוד ציין בית המשפט כי עדותה של המתלוננת נתמכת בהודעתה של אמה ובהודעות שמסרו שניים מחבריה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח בפניו שקיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר ולאפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי מתסקיר המעצר שנערך אודות העורר עולה כי הוא אינו מגלה תובנה לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם על המתלוננת וכי קיים קושי להעריך את הסיכון להישנות מעשים דומים בעתיד מצידו. לדברי בית המשפט, מעשיו של העורר מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר מועצמת נוכח גילו הצעיר של קורבן העבירה. בנסיבות אלו, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת חלופת מעצר אפשרית, אף מקום בו קיימת המלצה חיובית לכך מאת שירות המבחן. במקרה דנן, ציין בית המשפט כי מדובר בתסקיר אשר מסקנותיו רחוקות מלהיות חד-משמעיות, ולבסוף, דחה את עמדת שירות המבחן לפיה יש לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אביו ובפיקוחו. לדברי בית המשפט, נוכח הערכת שירות המבחן את מצבו של העורר ונוכח העובדה כי שירות המבחן לא שלל קיומו של סיכון מצידו, שחרורו לחלופת מעצר טומן מסוכנות הן כלפי המתלוננת והן כלפי מתלוננות פוטנציאליות אחרות. בנוסף, בפרט לאור ניסיונה האובדני של המתלוננת בסמוך לאירוע, יש חשש כי שחרורו של העורר עלול, כשלעצמו, לפגוע בה; להעמידה במצב של לחץ וחרדות; ואף לחשוף אותה ללחצים מצד העורר בדרך שתשפיע על עדותה. בנסיבות אלו, אין בכוחה של החלופה המוצעת להבטיח מפני המסוכנות הנשקפת מן העורר ולהפיג את החשש כי ינסה לפגוע בתקינות ההליך השיפוטי, ועל כן, היא אינה יכולה להגשים באופן הולם את מטרת המעצר. אשר על כן, קיבל בית המשפט, כאמור, את הבקשה, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי כעת. טענותיו המרכזיות של העורר הינן כדלקמן:

ראשית, טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט קמא לא נתן משקל הולם לחולשת הראיות הקיימות נגד העורר. בעניין זה מתייחס הסנגור בעיקר לדברים שאמרו חבריה של המתלוננת בעדותם במשטרה, אשר מלמדים לטעמו על תגובתה המורכבת לאירועים נשוא כתב האישום ולחוסר הוודאות המתבקש לגבי גילה, וכן לדברי המתלוננת עצמה בעניין התייחסותה לגילה בפני העורר וחברו. כן מפנה הסנגור לדברי אחת מחברותיה של המתלוננת מהם עולה כי המתלוננת נאנסה כבר בעבר. בנוסף, מציין הסנגור כי עמדתו העקבית של העורר היתה כי המעשים בוצעו במתלוננת מכוח הסכמתה החופשית וכי הוא לא היה מודע לגילה הצעיר. אשר לניסיון האובדני של המתלוננת, טוען הסנגור כי שגה בית המשפט בקשרו ניסיון זה לאירוע שבו מואשם העורר, שכן ניסיון זה, אם אכן אירע, כלל אינו קשור לאירוע האמור אלא למערכת היחסים המעורערת בין המתלוננת להוריה.

שנית, אשר למסוכנות העורר ולאפשרות לשחררו לחלופת מעצר, טוען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט בהעניקו משקל מכריע לקביעת שירות המבחן כי קיים קושי להעריך את הסיכוי להישנות מעשים דומים מצד העורר בעתיד ולקביעתו כי העורר לא מגלה תובנה לחומרת מעשיו. הסנגור מדגיש כי לעורר אין כל עבר פלילי וכי עד כה קיים אורח-חיים נורמטיבי, וטוען כי אין כל אינדיקציה לכך שנשקף מצדו סיכון כלפי קטינות או נשים אחרות או לכך שישנו חשש כי העורר ינסה לפגוע בתקינות ההליך השיפוטי. בהינתן העובדה שאביו של העורר התחייב לפקח עליו באופן מלא בביתו ובמקום עבודתו בחצור-הגלילית, ישוב המרוחק באופן משמעותי ממקום מגוריה של המתלוננת, טוען הסנגור כי יש בכוחה של חלופה זו לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ומדגיש כי זו היתה גם עמדת שירות המבחן. עוד טוען הסנגור כי שגה בית המשפט בכך שלא העניק משקל לגילו הצעיר של העורר, לעובדה כי זהו מעצרו הראשון ולנזק החמור שנגרם לו בהיותו במעצר. לדברי הסנגור שגה בית המשפט אף בכך שלא העניק משקל להחלטת השופטת ר' לבהר-שרון מיום 26.7.06 לפיה חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לבסוף, טוען הסנגור כי ככל שבית המשפט לא שוכנע כי החלופה שהוצעה הינה מתאימה, ראוי היה שידחה את ההחלטה על מעצרו של העורר לצורך בחינה נוספת של החלופה, ולחלופין, ראוי היה שיורה על בחינת חלופת מעצר אלטרנטיבית.

6.בא-כוח המשיבה, מנגד, טען בדיון לפניי כי יש לדחות את הערר. אשר לחולשת הראיות, הפנה בא-כוח המשיבה להחלטתו המפורטת של בית המשפט המחוזי ולעדותה הבהירה של המתלוננת (אשר אף נתמכת בדברי חבריה), מהן עולה לטעמו בבירור כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כן מפנה בא-כוח המשיבה לדברי העורר עצמו בחקירתו, אשר בתחילה הכחיש את המעשים מכל וכל, ורק בהמשך הודה במעשים, אך טען כי נעשו בהסכמתה של המתלוננת.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, הדגיש בא-כוח המשיבה את פער הגילאים בין המתלוננת לעורר, כמו גם את פער הכוחות המשמעותי ביניהם, ותיאר את מסכת הסבל שחוותה המתלוננת בעקבות האירועים נשוא כתב האישום, כפי שעולה מעדותה ומעדותם של חבריה ואמה. לדבריו, נשקפת מן העורר מסוכנות רבה, אשר נלמדת מחומרת המעשים המיוחסים לו, ובפרט מהעובדה כי מעשים אלו הופנו כלפי נערה צעירה עימה לא הייתה לו כל היכרות מוקדמת. אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אביו, טוען בא-כוח המשיבה כי אמנם, ככל שקיים תסקיר חיובי מטעם שירות המבחן ניתן לשקול שחרורו של נאשם בעבירה מסוג זה לחלופת מעצר, אולם זה אינו המקרה בענייננו. עוד ציין בא-כוח המשיבה, על סמך תסקיר שירות המבחן, כי הקשר בין העורר לאביו לא היה קרוב וקבוע וכי האב מעוניין לסייע לבנו אך מתוך תחושת אשמה על חוסר מעורבותו בחייו עד כה. בשל כך, הטיל בא-כוח המשיבה ספק ביכולת האב להוות מסגרת מפקחת עבור העורר, כפי שנדרש.

7.לאחר שעיינתי בהודעת הערר וצרופותיה, האזנתי לטענות הצדדים בפניי וראיתי את החומר שהוגש על-ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. הלכה היא כי בשלב של מעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנותן של העדויות, והשאלה העיקרית העומדת להכרעתו בהקשר זה הינה האם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהיה בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151 (1996)). במקרה דנן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לצורך שלב זה של ההליכים, קיימות נגד העורר די ראיות להוכחת האישומים המיוחסים לו. בפרט, יש להזכיר את עדותה המפורטת של המתלוננת בפני חוקרת הילדים וכן את התרשמותה של חוקרת הילדים באשר למהימנות דבריה של המתלוננת ובאשר להעדר כל ניסיון מצידה להעצים את האירועים שחוותה או "להשחיר" את הנאשמים.

8.אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר ולאפשרות לשחררו לחלופת מעצר: המעשים המיוחסים לעורר הם קשים וחמורים. הם בוצעו בנערה צעירה וחלשה, בביתו של העורר (לשם הובאה על-ידי חברו), ותוך ניצול יתרונו הפיסי הברור עליה. מהנטען בכתב האישום עולה כי הלכה למעשה היוותה המתלוננת "קורבן מזדמן" לרצונותיו וליצריו של העורר. כבר נאמר לא אחת כי עבירת האינוס מהווה מעשה אלימות קשה, אשר מקים מטבעו עילת מעצר, וכי היא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר (ראו לדוגמה: בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(3) 1251, 1252 וההפניות שם). לא מצאתי נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן כאלה בענייננו.

9.על-פי תסקיר שירות המבחן, העורר אינו מגלה תובנה לחומרת מעשיו ורואה בעייתיות רק בכך שלא בדק באופן פורמאלי את גילה של המתלוננת. בנוסף, הוא אינו מפגין אמפתיה כלפי המתלוננת ואינו מסוגל לראות את הפגיעה שחוותה. שירות המבחן התרשם גם מדפוסים ילדותיים ותלותיים אצל העורר ומאישיות בלתי-בשלה, והתקשה להעריך את הסיכון להישנות מעשים דומים מצידו בעתיד. קושי זה מעורר לטעמי ספק ממשי באשר ליכולתה של חלופת מעצר להשיג את מטרת המעצר.

10.זאת ועוד, כפי שכבר קבע בית משפט זה, בעבירות אינוס מהסוג בו מואשם העורר, קיים סיכון טבוע כי שחרור הנאשם ממעצרו יגרום למתלוננת לחץ נפשי וחרדות ויצור אצלה תחושה כי היא נותרה ללא הגנה (ראו לדוגמה: בש"פ 6370/05 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 646, 648). בשלב זה בו המתלוננת טרם העידה, מתקיים גם יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר לחלופה ישפיע על האפשרות להביאה לעדות ויביא לשיבוש הליכי המשפט. יתר על כן, בהינתן שהמעשים המיוחסים לעורר לא נעשו על-רקע היכרות מוקדמת שלו עם המתלוננת, ספק אם ניתן לתחום את המסוכנות הנשקפת ממנו למתלוננת בלבד. נראה כי מדובר במסוכנות כללית, אשר הקושי להפיגה רב יותר. לפיכך, על אף העובדה כי אין לעורר עבר פלילי וכי זהו לו מעצרו הראשון, איני סבורה כי חזקת המסוכנות הופרכה במקרה דנן וכי בשלב זה ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר.

11.אשר לחלופת המעצר שהוצעה, חרף נכונות שירות המבחן להמליץ על שחרורו של העורר לחלופה זו והתרשמותו כי מדובר בחלופה סבירה, לא שוכנעתי כי חלופה זו אכן תוכל להציב גבולות ברורים לעורר ולהבטיח באופן מוחלט מפני מסוכנותו.

12.מטעמים אלו, החלטתי לדחות את הערר. לעת הזו, אין מנוס מהשארת העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. עם זאת, ניתן יהיה לשוב ולשקול עניין זה לאחר שהמתלוננת תמסור עדותה בבית המשפט, וככל שתימצא חלופת מעצר שתוכל להבטיח איון מסוכנותו של העורר.