בש"פ 7650/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב ) בתיק ב"ש 91787/08 מיום 31.8.2008 לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו שתי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין; מספר עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ומספר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר היה בקשרי חברות עם המתלוננת, שהיא קטינה, במשך תקופה של כשלושה חודשים, עד לחודש אוגוסט 2008. במהלך תקופה זו צילם העורר את המתלוננת כשהיא עירומה. עת הביעה זו את רצונה להיפרד מהעורר, איים עליה שיפיץ את תמונותיה בכדי שתחזור בה מהחלטתה. העורר לקח את מחשבה האישי של המתלוננת בטענות שווא ושינה את סיסמתה לתוכנת מסרים מיידית כדי להציג עצמו בתור המתלוננת ולשוחח עם ידידיה דרך התוכנה. במהלך התקופה אסר העורר על המתלוננת להיפגש עם חבריה או לשוחח עמם דרך המחשב ללא ידיעתו. לאורך תקופת הקשר בין השניים תקף העורר את המתלוננת במספר הזדמנויות, הטרידה בטלפון, קילל וגידף אותה ואיים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה. כמו כן, בשלוש הזדמנויות שונות נהג העורר להעניש את המתלוננת בכך שהפשיט אותה בכח והחדיר אצבע לפי הטבעת שלה למשך מספר דקות. לבסוף, ביום 7.8.2008 או בסמוך לכך, לאחר שהכריח את המתלוננת להיכנס לרכבו בדרכי מרמה, ביצע בה העורר מעשה מגונה לשם סיפוק מיני על ידי כך שנגע לה באזור החזה, נשק לה והחדיר אצבעותיו לתוך תחתוניה בכח, בניגוד לרצונה. מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שלא נענה להפצרות המתלוננת לאפשר לה לרדת מהרכב, קיים העורר פעמיים יחסי מין עם המתלוננת על ידי החדרת איבר מינו לאיבר מינה, זאת ללא הסכמתה החופשית ובניגוד לרצונה.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום, הוגשה לבית המשפט בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 31.8.2008 קבע בית המשפט כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה. בית המשפט החליט שמהראיות בתיק עולה שהעורר פעל באופן אובססיבי ולא רציונאלי כלפי המתלוננת, ללא יכולת שליטה עצמית , ועל כן אין בחלופת מעצר בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מצד העורר. משכך, קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

לטענת בא כוח העורר, טעה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר כיוון שהחלופה שהוצעה לבית המשפט די בה בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מצדו, וכן בכך שלא נעתר לבקשת העורר להפנותו לקבלת תסקיר מעצר על מנת לבחון את שחרורו לחלופת מעצר מתאימה.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, לאור אופיים של המעשים המיוחסים לעורר, אין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מצדו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

לעורר מיוחסות בכתב האישום עבירות חמורות ביותר. הוא תקף את המתלוננת מספר פעמים, הטריד אותה והפעיל עליה לחץ פסיכולוגי תוך ביצוע עבירות חמורות של אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים. בבש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 10.9.2003) הביע בית המשפט את עמדתו הברורה כי בעבירות אינוס רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן להשתמש בחלופות מעצר:

"בית משפט זה, כבר הביע עמדתו בעבר, כי עבירת האינוס כשלעצמה היא מעשה אלימות המקים עילת מעצר, והיא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר".

במקרה זה לא הצביע בא כוח העורר על נסיבות כלשהן המצדיקות את שחרור העורר לחלופת מעצר. נהפוך הוא, בית המשפט המחוזי עמד על כך שמהתנהלותו של העורר במהלך הקשר עם המתלוננת, הפגין הלה חוסר שליטה עצמית והתמלא קנאה וזעם כלפיה על רקע קשריה החברתיים. זאת, נוסף על עברו הפלילי הכולל עונש של מאסר בפועל על תקיפת בת זוגתו. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.