בש"פ 9505/07 אלכסנדר פלדמן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ) בתיק ב"ש 22034/07 מיום 6.11.2007, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון לאינוס, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-25 לחוק העונשין; ושתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיפים 348(ד)(1) ו- 348(ג) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביצע העורר במספר הזדמנויות מעשים מגונים בבתה של ידידתו, ילידת 1990 (להלן: הקטינה ). העורר הציג את עצמו לקטינה ולאמה כעוסק בפיתוח תודעה והרפיה ועוזר בבעיות "מאגיה וקרמה". במסגרת טיפול שערך העורר לקטינה, הכניס את ידו מתחת לחולצתה וליטף את בטנה ואת שדיה. כמו כן במסיבת יום הולדת שנערכה לכבוד העורר בבית הקטינה, בשעת לילה מאוחרת, נכנס העורר לחדרה של הקטינה, התיישב על מיטתה והחל לנשקה, השכיב אותה על המיטה, הוריד את תחתוניה והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה ואף ניסה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 6.11.2007 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ) את הבקשה בקובעו, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה וכי העבירות המיוחסות לו מעידות על מסוכנותו של העורר לא רק כלפי המתלוננת אלא גם כלפי מעגל רחב יותר של קורבנות פוטנציאליים. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי לא

הוצעה חלופה ראויה שיש בה כדי לענות על מטרות המעצר, וכי הקושי העיקרי בחלופת מעצר בעניינו של העורר נעוץ בעורר ובדפוס התנהגותו הבעייתי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי קיים קושי בקבלת המפקחים שהוצעו לשמור על העורר נוכח ביטחונם הברור בדבר חפותו של העורר והכבוד אותו הם רוחשים לאישיותו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה המספיקה למעצרו מאחורי סורג ובריח. לעניין זה טוען בא-כוח העורר, כי טעה בית המשפט משלא ייחס חשיבות לצד שלישי בעל עניין רב לפגוע בעותר, והמופיע כעד תביעה בתיק זה, וכי בית המשפט לא ייחס חשיבות לעובדה כי הקטינה נבדקה ונמצאה בתולה. כמו כן טוען בא-כוח העורר כי טעה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אמונתם של המפקחים שהוצעו בחפותו של העורר מונעת מהם מלשמש כמפקחים, וכי קביעתו שלא הוצעו חלופות מעצר ראויות שגויה.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, מדובר במקרה בו ישנן ראיות מוצקות כנגד העורר. עדותה של הקטינה מפורטת וקוהרנטית, היא מתארת מספר מקרים, חלקם במסגרת טיפול וחלקם לא בטיפול, בהם ביצע העורר את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לדעת המשיבה אין בחלופות המעצר שהוצעו על ידי העורר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. מדובר במסוכנות ברורה הן לשלומה של הקטינה והן למעגל רחב יותר של אנשים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין הערר להידחות.

עיינתי בראיות, ושוכנעתי כי בסופו של יום הרושם המצטבר הוא שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים . כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה חזקות, בדמות אמרותיה של הקטינה כנגדו.

בהודעתה מיום 7.10.2007 מסרה הקטינה כי בחודש אוקטובר 2007 במהלך חגיגת הולדת לעורר בביתה של הקטינה ניסה העורר לנשקה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, וניסה להחדיר את אבר מינו אל אבר מינה (שורות 43-46, עמ' 2).

בהודעתה מיום 9.10.2007 מסרה הקטינה כי בטיפול שנערך בחודש מרץ 2007 הכניס העורר את ידו מתחת לחולצתה, הגיע לאזור החזה שלה ונגע בחלק התחתון של שדיה (שורה 11, עמ' 1) וזאת על אף העובדה כי אמרה לעורר כי הדבר לא נוח לה (שורה 15-16 עמ' 1). לדבריה גם בחודש יוני 2007 הכניס העורר את ידו מתחת לחולצתה, ומשך כלפי מטה את המכנסיים שלבשה (שורה 46, עמ' 2), תוך חשיפת חלק מישבנה ומישוש איזור הגב התחתון ועצם הזנב תוך כדי כך שהשמיע קולות (שורה 50, עמ' 2). לדבר הקטינה גם בחודש יולי 2007 במשרדו בחיפה העביר העורר את ידו בין שדיה (שורה 83, עמ' 3), הושיב אותה על ברכיו ונישק אותה בכתפה ובלחיה (שורה 85, עמ' 3) לאחר שהקטינה החלה לבכות נישק אותה העורר על שפתיה (שורה 86, עמ' 3).

בהודעתה מיום 11.10.2007 מסרה הקטינה כי העורר היה מטפל בה, מבלי שהסביר לה על מהות הטיפול (שורה 84, עמ' 3).

עדות זו מחוזקת על ידי הודעתו של העורר מיום 10.10.2007, בה הוא מאשר כי כחלק מהטיפול שביצע בקטינה נגע בגופה, וכי הכניס את ידיו מתחת לחולצתה. כמו כן אישר העורר כי לא ביקש אישור מן הקטינה לגעת בגופה במהלך הטיפול ולא הסביר לה את הדבר (שורה 79, עמ' 3).

גם התמיהות שהעלה העורר לגבי קיומו של צד שלישי המתנכל לו, אינן כאלה המאיינות את הראיות לכאורה, ומקומן להישמע במסגרת ההליך העיקרי כנגדו. כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817 (1997)). בנסיבות שתוארו לעיל, יש די בראיות לכאורה שהובאו בפני בעניינו של העורר, כדי להקים עילת מעצר כנגדו .

משנקבע, איפוא, כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר יש לבדוק האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים של חלופות מעצר אחרות, על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. לעורר מיוחסות בכתב האישום עבירות חמורות ביותר. העורר תקף קטינה בביתה, תוך ביצוע עבירות חמורות של אינוס ומעשים מגונים. התנהגות מסוג זה, במיוחד כאשר היא חוזרת על עצמה מלמדת על הסכנה הגלומה בעורר כלפי המתלוננת וכלפי סביבתו. במעשים שבוצעו בקטינה היה כדי לפגוע בגופה ובנפשה תוך רמיסת כבודה ורצונה החופשי לגבי הנעשה בגופה. נוכח המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן העורר עקב חומרת המעשים המיוחסים לו, וכן בהתחשב בכך ששחרורו ממעצר עלול לגרום למתלוננת לחץ נפשי עוד בטרם מסרה עדותה בפני בית המשפט, אינני רואה אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בבש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 10.9.2003) הביע בית המשפט את עמדתו הברורה כי בעבירות אינוס רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן להשתמש בחלופות מעצר:

"בית משפט זה, כבר הביע עמדתו בעבר, כי עבירת האינוס כשלעצמה היא מעשה אלימות המקים עילת מעצר, והיא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר".

בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו בעיקר על התרשמותו מאישיות העורר. העורר הפגין דפוס התנהגות בעייתי שטומן בחובו ניצול, אכזריות ואמונה שבשם מקצועו הכללים המחייבים בעבירות מין אינם חלים עליו. גם חלופות המעצר שהוצעו לא נמצאו נאותות על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון ביכולתם של המפקחים שהוצעו לפקח על העורר. בנסיבות אלו, אין מנוס מפני המשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.