בש"פ 6640/08 עלאא שחאדה נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.7.08 בב"ש 3171/08 (כבוד השופט י' אלרון), לפיה התקבל באופן חלקי ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט י' בכר) במסגרת מ"ת 1682-07-08, כך ששונו תנאי

מעצר הבית שהוטלו על העורר.

כתב האישום

2.

ביום 4.7.08 הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום כנגד העורר. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של חבלה חמורה [לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין )]; עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן עבירה של היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

3.

לפי כתב האישום, בבוקר ביום 30.6.08 תקף העורר אישה (להלן – המתלוננת ) בכפר ג'דיידה. על פי הנטען בכתב האישום, הכה העורר את המתלוננת בשני אגרופים לפניה ובאגרוף לבטנה, שרט ואחז בצווארה, משך את משקפיה מראשה (ושבר אותם), תלש את שעונה מידה ואת השרשרת מצווארה. כן נטען כי הצמיד מברג לחזה של המתלוננת ואיים עליה במילים: "אני עוד היום רוצח אותך". כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת שבר באף וכן שריטות "שטחיות קטנות" בזרוע שמאל, בצוואר ובקדמת החזה.

ההליכים עד כה

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. המשיבה טענה, כי בידה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, לרבות, הודעת המתלוננת, הודעת אימה של המתלוננת, מוצגים שנתפסו וכן תעודות רפואיות ותמונות. עוד נטען, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הן משום שנעשו באלימות חמורה והן משום שהרקע לביצוען הוא קיומה של מערכת יחסים בין המתלוננת והעורר. בנוסף, צויין כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות אלימות ומין.

5.

ביום 10.7.08 הורה בית משפט השלום (כבוד השופט י' בכר) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית משפט השלום קבע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי המעשים האלימים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). עוד נקבע, כי לא ניתן להסתפק בחלופות המעצר שהוצעו של ידי העורר ושאין לשחררו.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית משפט השלום, תוך שהוא מציע שתי חלופות מעצר. הראשונה, שחרור העורר למעצר בית, בביתו שבכפר מג'ד אל כרום, תחת פיקוחם של שני דודיו ואשתו; והשנייה, שחרורו למעצר בית בסכנין. המשיבה סמכה ידיה על החלטת בית המשפט מיום 10.7.08, והביעה התנגדות לכל חלופת מעצר שהיא, שכן לטעמה אין בחלופות שהוצעו בכדי לאיין את מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת; וזאת, במיוחד נוכח המרחק הגיאוגרפי הקטן בין מקום מגורי המתלוננת לבין זה של העורר.

ביום 22.7.08 החליט בית משפט השלום (כבוד השופט י' בכר), לאחר שמיעת הצדדים והמפקחים שהוצעו, לשחרר את העורר לחלופת המעצר הראשונה שהוצעה, קרי, שחרורו למעצר בית מלא בביתו תחת פיקוחם של שני דודיו, סובחי ועאדל שחאדה, וכן של אשתו, סמייה כיוואן. בנוסף, נקבעה ערבות עצמית בסך 30,000 ש"ח וכן כי כל אחד מן המפקחים יחתום על ערבות על סך 10,000 ש"ח.

6.

במעמד מתן ההחלטה ביקשה המשיבה עיכוב ביצוע, ובית המשפט קמא נענה לבקשתה והורה על עיכוב השחרור למשך 48 שעות. בנוסף הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3171/08). בבקשתה חזרה המשיבה על הטענות שאותן העלתה בפני בית משפט השלום. נטען, כי נוכח מסוכנותו של העורר הנלמדת ממעשיו האלימים ונוכח החלופה שנקבעה – אשר ממוקמת מספר דקות נסיעה בלבד ממקום מגורי המתלוננת – יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ביום 24.7.08 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלרון) להורות על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אחותו וגיסו, וואפה ומאלק באשיר, בביתם שבסכנין. כתנאי לשחרורו של העורר קבע בית המשפט המחוזי כי יותקן איזוק אלקטרוני בביתם של בני הזוג באשיר. עוד נקבע, כי כל אחד מבני הזוג באשיר יחתמו על התחייבות כספית על סך 10,000 ש"ח וכי על העורר להפקיד במזומן סך של 5,000 ש"ח, וזאת בנוסף לערבות העצמית בסך 30,000 ש"ח שנקבעה. בית המשפט המחוזי אף הוסיף והבהיר לעורר כי אל לו ליצור קשר עם המתלוננת או עם מי מבני משפחתה בדרך כלשהי, ואיפשר למשטרה לבקר בכל שעה משעות היממה בבית משפחת באשיר על מנת לוודא שהעורר מקיים את תנאי מעצר הבית המלא.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

7.

העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד ה' ברבארה, טוען כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. העורר הדגיש, כי אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך לטעמו, יש לשחרר את העורר למעצר בית מלא בכפר מג'ד אל כרום תחת פיקוחם של שני דודיו ואשתו – וזאת ללא איזוק אלקטרוני או הפקדת ערבות כספית.

לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה בהוספת הדרישה לאיזוק אלקטרוני והפקדת ערבון כספי, משום שאלו תנאים מחמירים ומכבידים שלא נתבקשו על ידי המשיבה. לטעמו של העורר, די בבחירת חלופת מעצר שיש בה מרחק ניכר ממגורי המתלוננת בכדי לייתר את הצורך באיזוק אלקטרוני או הפקדת ערבון כספי.

העורר ציין, כי הינו נשוי ואב לששה ילדים; כי החל זמן קצר לפני האירוע לעבוד בחברת הסעות; וכי אימו לקתה באירוע מוחי בעת האחרונה והיא מתגוררת בביתו וסמוכה על שולחנו. עוד צויין, כי אין ביכולתו הכלכלית של העורר לגייס את הסכומים הנדרשים לשם הפקדתם כערבון. לטענת העורר, יש בחלופה שנתקבלה בבית משפט השלום בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר למתלוננת, שכן לא מדובר על מערכת יחסים אשר "קושרת" בין בני הזוג תחת קורת גג אחת או על ידי ילדים משותפים. עוד נטען, כי אין לראות בעברו הפלילי כ"מכביד". בנסיבות האמורות נטען, כי חלופת המעצר שנתקבלה בבית משפט השלום הינה ראויה והולמת ושיש בה להשיג את מטרת המעצר.

משכך, העורר מבקש להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ולהורות על שחרורו למעצר בית מלא בביתו תחת פיקוחם של שני דודיו ואשתו, וזאת ללא הידרשות לאיזוק אלקטרוני או להפקדת ערבון כספי.

טענות המשיבה

8.

המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד ד' רוסו, טענה בפניי כי דין הערר להידחות. לטענתה, מדובר במקרה של אלימות קשה כנגד מי שהעורר ניהל עימה מערכת יחסים רומנטית, וזאת לאחר שהמתלוננת ביקשה לסיים את מערכת היחסים. מכתב האישום החמור שהוגש כנגד העורר ומתוך המעשים הקשים המתוארים ניתן ללמוד על המסוכנות הגדולה מאוד הנשקפת מן העורר. לשיטתה, מסוכנותו הרבה של העורר נלמדת גם נוכח עברו הפלילי, הכולל ביצוע עבירות אלימות ועבירות מין. עוד נטען, כי מלכתחילה ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו וכי ארוכה הדרך מעמדה זו ועד להסרת כל ההגבלות שהוטלו על העורר – כפי שהוא מבקש עתה.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי בית משפט השלום בעכו שינה את עמדתו ללא מתן הנמקה משכנעת. לטענתה, אין בחלופה שנקבעה על ידי בית המשפט השלום בעכו בכדי להפיג את החשש העולה ממסוכנותו של העורר נוכח המרחק המצומצם, המסתכם במספר דקות נסיעה מועט, בין מגורי המתלוננת לאלו של העורר. לשיטתה, החלופה עליה החליט בית המשפט המחוזי הינה מתחשבת ביותר בעורר ואין מקום להקל מעבר לכך. כמו כן, נטען כי הסכומים שנקבעו כערבון הינם נמוכים וסבירים; וכי בקשתו של העורר להסיר את דרישת האיזוק האלקטרוני מעלה את החשש מפני כוונתו להפר את תנאי מעצר הבית. בנוסף, נטען כי ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי נתקבלה לאחר שבמסגרת הדיון שנערך לפני כשבוע ימים, הביע בא כוחו של העורר את הסכמתו לדברים.

מכאן, עמדת המשיבה כי דין הערר להידחות.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

עיקר המחלוקת בענייננו נוגעת לשאלה האם חלופת המעצר עליה החליט בית המשפט המחוזי הינה חלופת מעצר ראויה שיש בה בכדי להפיג את מסוכנותו של העורר ולהשיג את מטרת המעצר. בעת בחינת חלופת המעצר הראויה יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו האינדיבידואליות של אותו אדם שדנים בעניינו [והשוו: בש"פ 6509/08 ותד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.7.08) פסקה 9 להחלטה; בש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב

(לא פורסם, 15.11.05) פסקה 5 להחלטה]. במקרה שלפניי ישנם מספר שיקולים המטים את הכף לחובתו של העורר.

10.

תחילה, יש לתת משקל לכך כי במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 24.7.08, ובטרם מתן ההחלטה נשוא הערר, הודיע בא כוחו של העורר כי "לא בלי התלבטות אני מקבל את המלצת בית המשפט לפיה, המשיב ישהה בתנאים של מעצר בית מלא בבית גיסו ואחותו בסכנין וכך גם יורחק וזאת בנוסף לתנאים נוספים אותם הציע בית המשפט". בדיון שנערך בפניי, טען בא כוח העורר כי אכן קיבל את הצעת בית המשפט המחוזי, ואולם מטרתו הייתה לאשר את חלופת המעצר שנתקבלה בבית משפט השלום בעכו ולכן סבר שיש מקום לערער על ההחלטה. דומה שבכך יש די בכדי להצדיק את דחיית הערר, שכן קיים קושי מובנה בקבלת ערר המוגש כנגד תנאי מעצר בית שהעורר עצמו בחנם והסכים להם (והשוו בש"פ 8195/00 מסרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.00).

עוד אציין, כי בית המשפט יבחר להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות העוסקות בשינוי תנאי חלופת מעצר רק במקרים מתאימים לכך, כגון מקרים בהם חל שינוי בנסיבותיו של העצור שיש בו כדי להשפיע על תנאי מעצרו. במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי חקר את המפקחים שהוצעו על ידי העורר, עמד על טיבם והבהיר להם את האחריות המוטלת עליהם. בית המשפט המחוזי אף היה מודע למרבית השיקולים שהובאו בפניי במסגרת הערר. בנסיבות אלה, יש לתת משקל לכך שבית המשפט המחוזי בחר, למרות התרשמותו מן המפקחים, להוסיף ולקבוע כתנאי לשחרורו של העורר למעצר הבית תנאים נוספים, בדמות איזוק אלקטרוני והפקדת סכום ערבון כספי. על כך יש להוסיף ולציין כי העורר נקט באלימות חמורה כנגד המתלוננת. מעשים אלו, ובפרט כאשר מדובר על אלימות שמקורה במערכת יחסים רומנטית, מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר ועל הקושי לאיין מסוכנות זו ואת החשש לפגיעה במתלוננת [והשוו בש"פ 9530/07 ווג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.07) (להלן – עניין ווג' )].

11.

נוכח כל האמור, סבורני כי אין לקבל את הערר ולהקל בתנאי מעצרו של העורר. הקרבה הפיזית בין מגורי העורר לבין מגוריה של המתלוננת מחייבים הטלת הגבלות נוספות אשר יש בהן כדי להבטיח כי העורר ימנע מלהפר את תנאי מעצר הבית וכן ימנע מלסכן את שלומה של המתלוננת. בהקשר אחר נפסק בעבר, כי "גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי " (ראו עניין ווג' ; והשוו בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2003)]. נמצא, כי התנאים שקבע בית המשפט המחוזי, לרבות הדרישה לאיזוק אלקטרוני והפקדת הערבון הכספי, הינם תנאים הנדרשים לשם השגת מטרת המעצר של העורר וכי אלמלא הצבתם – ספק אם כלל היה מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. זאת, במיוחד נוכח עברו פלילי הקודם של העורר בו גם הורשע בעבר בעבירת אלימות.

עוד אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות העורר לעניין גובה הסכומים שנקבעו כערבון כספי. הסכומים שנקבעו הינם בשיעור מקובל וסביר בהתחשב בנסיבות העניין ובחומרת המעשים המיוחסים לעורר. אין ממש גם בטענת העורר לעניין ההכבדה הנגרמת לו בשל האיזוק האלקטרוני, שהתקנתו דורשת קו טלפון פנוי ושימוש באינטרנט. הכבדה זו הינה כעין ואפס בהשוואה לקשיים הכרוכים בשהייה במעצר מאחורי סורג ובריח ואין בהם בכדי להוות שיקול להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין.

12.

נוכח כל האמור, הערר נדחה. אני מורה כי תנאי מעצרו של העורר יוותרו כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.7.08.