בש"פ 6185/06 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא השופט אמינוף ) מיום 13.7.06 בב"ש 2296/06, מכוחה נעצר העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר, בעל מכון כושר, הוגש כתב אישום, המייחס לו מקרים רבים של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, וכן ביצוע מעשה מגונה בפומבי. במסגרת האישום הראשון, מיוחסים לעורר עשרה מקרים, שבהם, במהלך שימושו כשמרטף בביתה של עובדת במכון הכושר שבבעלותו, לקח העורר את בנה (יליד 1994) לסלון הבית, ושם הניח את ידו של הקטין על איבר מינו, וכן נגע באיבר מינו של הקטין. במסגרת האישום השני, שעניינו בקטינה (ילידת 1994) שהשתתפה בחוג במכון הכושר שבבעלותו, הואשם העורר בכך שהניח את ידה על איבר מינו מעל למכנסיו. במסגרת האישום השלישי מיוחסים לעורר מעשים בשלוש קטינות, אחיות, המתגוררות בסמוך לחדר הכושר. העורר, שהכיר אותן, היה נוהג להציע להן ממתקים ולפתותן בדרך זו להגיע למכון הכושר. במספר הזדמנויות חיכך העורר את איבר מינו בגופה ובין רגליה של ז.ה. (ילידת 1992), בהיותה תלמידה בכיתה ד'. באחת הפעמים אף נישק את הקטינה בפיה. בשתי הזדמנויות הכניס את ידה למכנסיו, וחיכך את איבר מינו בידה עד שהגיע לסיפוק. אחותה של ז.ה, ד.ה (ילידת 1994), הייתה בת 8-10 כאשר נהגה להגיע בהזדמנויות רבות למכון הכושר, על מנת לקבל מהעורר ממתקים וכסף. במספר מקרים נצמד אל גופה וחיכך בה את איבר מינו. בחלק מהמקרים נישק את ד.ה. בצווארה ובראשה. באחד המקרים אחז העורר בידה של ד.ה. וחיכך אותה באיבר מינו. בשתי הזדמנויות בהן התקלח הנאשם במכון הכושר, הגיעה ד.ה. אל המכון ונכנסה אל המקלחת, שם אונן העורר בפניה. ת.ה. היא האחות הצעירה מבין האחיות (ילידת 1999). במספר מקרים אחז העורר בידה והניח אותה על איבר מינו מעל בגדיו. באחד המקרים אחז הנאשם בידה בחזקה לבל תרחיק אותה ממנו. משהגיע לסיפוקו המיני הניח לה ונתן לה ממתק. במסגרת האישום הרביעי, מואשם העורר בכך שבשתי הזדמנויות אחז בידה של י"א (ילידת 1994) בהיותה בת 9 שנים, והניח אותה על איבר מינו.

2.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 13.7.06 נעתר בית משפט קמא לבקשה. במסגרת הדיון, לא חלק העורר על קיומן של ראיות לגבי חלקם הארי של המעשים. בית המשפט קבע כי גם אם יש מחלוקת לגבי קיום ראיות לכאורה בנוגע לחלק מהמעשים, די במעשים בהם הודה העורר כדי להקים תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים. כן קבע בית המשפט, כי מעשיו של העורר מעידים על מסוכנותו. בית המשפט ציין כי לעורר עבר פלילי מאותו סוג, הכולל הרשעות בשתי עבירות של מעשים מגונים בקטינים מתחת לגיל 14 (משנים 1995 ו-1999). לעניין היתכנותה של חלופת מעצר טיפולית, כפי שביקש העורר, קבע בית משפט קמא כי בשל ריבויים של המקרים המיוחסים לעורר, הישנותם לאורך זמן והרשעותיו הקודמות, לא ניתן יהיה להבטיח את ביטחון הקטינים בעת שהותו בחלופת מעצר. רצונו בטיפול עתה, לפי בית המשפט, מעורר חשד שמא מטרתו האמיתית איננה הטיפול כי אם ההתחמקות מהמעצר, ובמיוחד לאור העובדה כי אין ראיה לכך שרצה טיפול בטרם נעצר.

3.הערר מתמקד בחלופת המעצר הטיפולית שהציע העורר. לטענת העורר, בית משפט קמא לא בחן כראוי את האפשרות לשחררו לחלופה זו. העורר מלין על כך שבית המשפט שלל את חלופת המעצר הטיפולית מבלי שנזקק לתסקיר מעצר. העורר, בן 51, הפנה לחוות דעתו של המומחה מטעמו, מר אלון מרגלית, שבתפקידו בעבר כקצין מבחן למבוגרים שימש כמאבחן ראשי של עברייני מין. בחוות דעתו, שהוכנה בעת שהעורר היה נתון במעצר בימים שלפני הגשת כתב האישום, העריך המומחה שהתנהגותו הפדופילית של העורר נבעה מתוך היכרות עם קורבנות מסביבתו הקרובה, וכי אם ישתלב במסגרת מרכז יום טיפולי "רמת מסוכנותו תפחת, וניתן יהיה לנצל את תקופת המעצר לתהליך טיפולי אשר יוכל למנוע בעתיד עבירות דומות" ( שם, בעמ' 8) . לאור חוות דעת זו, טוען העורר כי תסקיר המבחן הינו מרכיב חשוב להערכת המסוכנות ויכולת השתלבותו בטיפול במסגרת חלופת מעצר. העורר חולק על העמדה שהציגה המשיבה, ואומצה על ידי בית המשפט, לפיה חלופת המעצר איננה הזירה הראויה להתחיל בה הליך טיפולי. לטענתו, קביעה זו נכונה לגבי מכורים לסמים, אך לא לעברייני מין. כל כך, משום שההכרה בנזקקות הטיפולית קשה יותר לעברייני מין, אשר ככלל הם אינם אלו שנפגעים ממעשיהם. בניגוד למכור לסמים, הבוחר להיכנס להליך טיפולי מתוך רצונו להקל על סבלו שלו ולמנוע מעצמו את תוצאות התמכרותו, עבריין המין נדרש לעשות זאת מתוך אמפתיה לזולת. לטענתו, מעצם בקשתו, כבר בהליך מעצרו לצורכי חקירה, כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו, ניתן ללמוד על רצונו הכן להתחיל בטיפול. לדבריו, גם בהנחה ש"רצון כן" שכזה אינו קיים בו, הרי שעדיין הטיפול בו במסגרת החלופה המוצעת ייטיב עם האינטרס הציבורי יותר ממעצרו. לטענת העורר, החלופה המוצעת, המרחיקה אותו מסביבתו הנוכחית, מנטרלת את מסוכנותו, בהיותה תלויה, כאמור בחוות הדעת, בהיכרותו עם קורבנות מסביבתו הקרובה. המשיבה, מצדה, שמה את הדגש על מסוכנותו הרבה של העורר, כפי שעמד עליה בית משפט קמא, וטוענת כי, ככלל, העיתוי הנכון לטיפול יהיה בזמן ריצוי העונש.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בעורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, המתעצמת נוכח עברו הפלילי ומועדותו. המסוכנות מתחזקת גם לאור גילם הצעיר של קורבנות העבירות (השוו בש"פ 4721/06 מדינת ישראל נ' פלוני ניתנה ביום 5.6.2006, פיסקה 4 מפי השופטת חיות ). לא שוכנעתי מטענות העורר כי בהרחקתו למקום אחר תנוטרל מסוכנותו, אשר להתממשותה נדרשת, לשיטתו, היכרות מוקדמת. היכרות שכזו עשויה להתרחש עם קטינים אחרים גם בסביבה חדשה. רק אעיר, כי מהראיות לכאורה עולה שהעורר הוא אשר יזם את אותן היכרויות. לא מדובר בהיכרות משפחתית, אלא בהיכרות מזדמנת, שלא נוצרה בהכרח ממעמדו כבעל מכון כושר. כמו כן, לא השתכנעתי כי רצונו של העורר בטיפול הינו רצון כן, שאינו נובע מתוך מניע של התחמקות ממעצר. גם העורר עצמו מודה כי פנייתו לקבל טיפול נעשתה רק בזמן "מעצר הימים", בעת שיכול היה להעריך כי פניו לקראת מעצר עד תום ההליכים. טענת העורר כי גם אם כוונותיו לקבל טיפול אינן כנות, עדיין עדיף, מבחינת האינטרס הציבורי, לאפשר לו את קבלת הטיפול, איננה מקובלת עלי. טיפול בעברייני מין אינו טיפול מיידי. כל עוד אין מוטיבציה אמיתית לקחת בו חלק, קיימת סכנה לציבור גם ב"תקופת הביניים" שבין תחילת הטיפול ועד להשלמתו.

על כן, דין הערר להידחות.