בש"פ 10426/07 אליהו זוארץ נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ג' נויטל ), בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק זה. על פי עובדות כתב האישום, פגש העורר במתלונן בעת שהאחרון ישב עם חבריו ושתה משקאות אלכוהוליים. בין השניים נתגלע ויכוח, שבמהלכו איים המתלונן כי יכה את העורר. לשמע האיום התרחק העורר מן המקום. לאחר כמה דקות הזמין המתלונן את העורר להתקוטט עמו בסמטה צדדית, וזה נענה להזמנה. בעת שהיו בסמטה ניסה המתלונן לחבוט בעורר. בתגובה לכך שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו ובחזהו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן קרעים בסרעפת, בקיבה ובמעי הגס, וכן נגרם לו חתך עם דימום בבטנו.

3.בד-בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

בהחלטתו הראשונה, מיום 8.10.2007, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ולפיכך הוזמן תסקיר משירות המבחן. לאחר קבלת התסקיר החליט בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. בנימוקיו, ציין בית המשפט כי העורר לא היה נתון בסכנת חיים, וכי בכתב האישום מתוארת תגובה שאינה פרופורציונאלית להתגרות המתלונן ולאופי ניסיונו לתקוף את העורר. תגובה זו, שכללה שימוש בסכין וגרימת נזקים חמורים לאדם בלתי חמוש, מלמדת על המסוכנות הנשקפת מן העורר. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי לחובת העורר עומדים שבעה גזרי דין רצופים בעבירות אלימות. כן היא מתחזקת מתסקיר המעצר, בו נאמר כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה אם ישוחרר העורר. השירות אף שלל את כל חלופות המעצר לגופן, והטיל ספק ביכולתו של העורר לעמוד בתנאים מגבילים כלשהם לאורך זמן. לאור כל אלה הגיע בית המשפט הנכבד קמא לכלל מסקנה כי לא ניתן להפיג את מסוכנות העורר באמצעות חלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

4.בא-כוח העורר טוען לכרסום בעוצמת הראיות לכאורה, שיש בו כדי להשליך על עוצמת עילת המעצר ועל הנכונות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מכתב האישום עולה כי העורר הוא שהותקף ראשון, לאחר שאף ניסה להימנע מהתלקחות אלימה. העדים הם חבריו של המתלונן, וקיימת אפשרות שהדוקר הוא אדם אחר שהוזכר בהודעת אחד מעדי התביעה. אף הסכין לא נמצאה, וכתמים שנמצאו על בגדי העורר בעת שנעצר נתגלו כחסרי קשר לדמו של המתלונן. בנוסף ייתכן שהעורר חשש לחייו ופעל מתוך הגנה עצמית. אשר לחלופת המעצר, טוען בא-כוח העורר כי הוצעו ערבים נורמטיביים ומציבי גבולות, וכן הוא מציע חלופה נוספת, בה יפקחו על העורר (ביחד או לחוד) ששת אחיו בבית הוריהם.

המשיבה סומכת ידה על נימוקי בית-המשפט המחוזי. לטענתה קיימות בתיק ראיות לכאורה ברמה מספקת, ואף בטענה בדבר הגנה עצמית אין כדי להצדיק בשלב זה הקלה עם העורר. לגישתה נשקפת מהעורר מסוכנות שאינה ניתנת להפגה באמצעות חלופת מעצר, וזאת לאור חומרת העבירה בה הואשם, תסקיר המעצר השלילי וכן עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל הרשעה בהחזקת סכין.

5.הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בא-כוח העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. עם זאת, לדבריו חל בראיות כרסום המפחית מעוצמת עילת המעצר ברמה המצדיקה שחרור לחלופה. בחנתי את הראיות ולא מצאתי שחל בהן כרסום ברמה שכזו. להלן אבאר את טעמיי לכך:

(א) בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, מוטל על בית המשפט לבחון האם יש בחומר החקירה פוטנציאל הוכחתי לכאורי המצביע על סיכוי סביר להרשעת הנאשם. בהקשר זה יש לתת את הדעת לעוצמתן הלכאורית של הראיות. עם זאת, בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לקבוע מסמרות ביחס למהימנות העדים, או לקבוע באופן סופי ומחייב את משקל הראיות ואת דיותן לביסוס ההרשעה. ההערכה בשאלת הסיכוי הסביר להרשעה לאור הראיות לכאורה נעשית באמצעים של הסתברות, היגיון ושכל ישר, ולא על פי ערכים מוחלטים ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151-147 (1996); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 817, 213 (1997); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקאות 8-7 (2005)).

(ב) בענייננו קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנדרש לצורך זה, המצביעה על סיכוי סביר שהעורר יורשע בדין. מספר עדים מסרו כי ראו את העורר דוקר את המתלונן, או שראו אצלו את הסכין כאשר ברח לאחר האירוע (הודעת מר ריזקוב מיום 5.10.07, בעמ' 1; הודעת מר פאסיק מיום 4.9.07, בעמ' 2 והודעתו מיום 3.9.07, בעמ' 1. כן ראו הודעת מר בנדליאני מיום 1.9.07, עמ' 7, ביחס לדברים שאמר לו המתלונן כאשר פינה אותו לבית החולים). טענות ההגנה העצמית והדוקר החלופי אינן שוללות בשלב זה את המסקנה הנ"ל. טענת הדוקר החלופי אף אינה נראית חזקה במיוחד, שכן העורר לא טען אותה כלל בחקירותיו במשטרה, אלא הבהיר במפורש, כאשר נשאל, כי רק הוא והמתלונן התקוטטו אותה שעה בסמטה. הוא אף מסר כי אינו יודע כיצד נדקר המתלונן, והציע את ההסבר כי אולי המתלונן הוא שדקר את עצמו במהלך האירוע (הודעת העורר מיום 1.9.07, בעמ' 2; וכן הודעת העורר מיום 6.9.07, בעמ' 2).

6.אשר לעילת המעצר: אין צורך להכביר מילים על המסוכנות הנלמדת מכתב האישום. העבירה המיוחסת לעורר גובלת בסיכון נפש, ותוצאותיה במקרה זה היו קשות. עבירה זו מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית (סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 ), ובענייננו חזקה זו לא הופרכה. כבר הובהר לא פעם בפסיקה, כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בסכין, אין ודאות כי לא יחזור ויעשה בו שימוש נוסף, ולפיכך דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5460/07 גבריאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה ח (2007) והאסמכתאות הרבות המובאות שם). מעבר לכך, מסוכנותו של העורר עולה גם מעברו הפלילי העשיר. באמתחתו של העורר מספר לא מבוטל של עבירות, וביניהן עבירות רבות של תקיפה לסוגיה, לרבות תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטר, וכן עבירות רבות של פריצה, גניבה, החזקת סכין, קבלת דבר במרמה, עבירות סמים ועוד. אפילו תמצי לומר שעסקינן בעבירות שחלף זמן מסוים מעת ביצוען, הרי "משקלו" של ריחוק הזמן קטֵן לאור העבירה הקשה המיוחסת לעורר עתה. לכך יש להוסיף כי אף תסקיר המעצר מלמד על מסוכנות רבה הנשקפת מן העורר, ועל סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה מצדו.

7.ומעילת המעצר אל חלופת המעצר: צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בחלופות המעצר כדי להפיג את מסוכנות העורר. העורר הפר כבר מספר פעמים תנאי שחרור של מעצר בית, ובכך הראה כי אינו זכאי לאמון הנדרש מנאשם המשוחרר לחלופת מעצר. יתרה מכך, בין העבירות בהן הורשע העורר מצויות עבירות של תקיפה מזוינת של שוטר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית. עבירות אלו כוללות הפרה בוטה של החובה להישמע לגורמי אכיפת החוק, והעובר אותן מעיד על עצמו כי לא ניתן ליתן בו אמון כי יבצע את הוראות גורמי אכיפת החוק ובית המשפט (בש"פ 750/07 שריתח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 7 (2007)). אכן, מעיון במכלול הראיות עולה כי אין אימת הדין שורה על העורר, ולא ניתן לתלות בו את האמון הנדרש כבסיס להשתת חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (בש"פ 3357/06 כעביה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 5 (2006)); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 393 (2000)). מעבר לכך, נוכח מאפייניו האישיים של העורר, גם שירות המבחן אינו ממליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר כלשהי ומתריע כי אין בחלופה כדי להפיג את מסוכנותו.

8.אכן, עוצמתן של הראיות לכאורה משליכה על עוצמת עילת המעצר, ומכאן גם שהיא משליכה על הנכונות לשחרר נאשם לחלופה שיהא בה כדי להפיג את המסוכנות המופחתת (בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה ט(7) (2005) והאסמכתאות הרבות המובאות שם). ברם בענייננו, ניתוח הראיות לכאורה אל מול עילת המסוכנות וחוסר האמון שניתן לתלות בעורר מעלה, כי לא הוצג כרסום ראייתי שדי בו כדי להצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר. דין הערר להידחות, איפוא.