בש"פ 10848/07 ישראל בונדק נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י ' עדיאל ) מיום 16.12.2007, בתיק ב"ש 10369/07, שדחה את הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן ) בתיק ב"ש 9655/07.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

2.נגד העורר הוגש כתב אישום בתאריך 11.12.2007 בגין בעלות, ניהול ושידור בתחנת השידור הפיראטית "קול המזרח" – עבירות לפי סעיף 32(א) בשילוב סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן – 1990 (להלן: חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ); סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש), התשל"ב – 1972 (להלן: פקודת הטלגרף ); סעיף 7א לפקודת הטלגרף וסעיף 5ד בשילוב עם סעיף 10(ב) לפקודת הטלגרף.

מכתב האישום עולה כי החל משנת 1991 ועד לתאריך 4.12.2007, הפעיל העורר תחנות שידור תחת השם המסחרי "קול המזרח" (להלן: התחנה ). שידורי התחנה נמשכו בתקופה זו באופן רציף, למעט הפסקות קצרות, אשר נגרמו על ידי רשויות החקירה. שידורי התחנה התאפשרו, על פי הנטען בכתב האישום, לאחר שהשדרנים בתחנה צרבו את שידוריהם מבעוד מועד על דיסקים בעלי נפח קיבולת גדול במיוחד, המסוגלים להכיל תכני שידור למשך ימים אחדים. הדיסקים הופעלו באמצעות מכשיר DVD , אשר חובר אל משדר, ששידר אל גלי האתר את שידורי התחנה. כאשר הגיע הדיסק לסיומו, נהג העורר, או מי מטעמו, להחליפו בדיסק אחר וחוזר חלילה. שידורי התחנה הפריעו במספר פעמים לתדרי התקשורת של נמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג ), המיועדים לקשר עם כלי טיס. לתחנה מעולם לא ניתן זיכיון מאת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, או מטעם הממשלה. השימוש בתדרים נעשה שלא בהתאם להקצאה של ועדת התדרים ומבלי לקבל אישור לתדרים מאת הגוף המוסמך לכך על ידי הממשלה. כתב האישום מפרט שלושה מועדים שונים (14.8.2006, 17.8.2006 ו-6.6.2007), שבהם פעלו שידורי התחנה בתחום התדרים המיועד לקשר עם כלי טיס במדינת ישראל וכתוצאה מכך אותרו משדרי התחנה והשידורים הופסקו. יצוין כי גם לאחר שהמשדרים אותרו והשידורים נפסקו לתקופה מסוימת – הם התחדשו.

3.כאן המקום להזכיר כי העורר הורשע בעבר בביצוע עבירות על חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ופקודת הטלגרף האלחוטי ונגזרו עליו עונשי מאסר על תנאי (אשר לטענת העורר – תקפם פג). כמו כן חתם העורר על התחייבויות כספיות שלא יעבור עבירות אלה שוב. האמור בכתב האישום מלמד כי לפי טענת התביעה – העורר לא עמד בהתחייבויותיו אלה.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. במהלך הדיון הסכים בא-כוחו של העורר כי קיימות ראיות לכאורה לעובדות הנטענות בהיבט האקטוס ראוס, אך לא לכל היסודות הנדרשים בעבירות המיוחסות לו. בית משפט השלום הנכבד הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקובעו, בין השאר, כי במעשים המיוחסים לעורר קיימת מסוכנות. באשר לחלופת המעצר קבע בית משפט השלום כי לאור התנהגות העורר בעבר, והעובדה כי למרות שנעצר ונשפט, הוא המשיך להפעיל את התחנה, הרי שאין מקום לתת בו אמון. בית המשפט קבע איפוא כי: "אין מורא הדין על המשיב ולא ניתן לתת בו את האמון הדרוש לצורך חלופת המעצר וכי אם ישוחרר לחלופת מעצר – לא תפוג המסוכנות".

5.העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערר. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס בהחלטתו אף הוא לעניין הראיות לכאורה, לאור טענות שהועלו מצד בא כוחו של העורר בהקשר זה. במסגרת הערר, בדונו בסוגיית הראיות לכאורה, אימץ בית המשפט המחוזי הנכבד את קביעת בית משפט השלום ולפיה הסיכון לכלי טיס עקב הפעלת מכשיר טלגרף בתדרים המיועדים לקשר עם כלי טיס, מובנה, לשיטתו, בהגדרת העבירה ולפיכך אין צורך להוכיחו בראיות ייחודיות לגבי כלי טיס ספציפי זה, או אחר. באשר לטענותיו של בא כוח העורר לגבי עניינים שבמומחיות קבע בית המשפט כי ראיות אלו עומדות בשלב זה במבחני בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133 (להלן: הלכת

זאדה ). משביסס בית המשפט המחוזי את עילת המעצר ואת דיותן של הראיות לכאורה, הוא בחן את שאלת חלופת המעצר וקבע כי העורר הוכיח במעשיו כי לא ניתן לתת בו אמון שלא יחזור על מעשיו אם ישוחרר. לכן אישר את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך שהוא מציין עם זאת בסוף החלטתו כדלקמן:

"אני ער לכך שבהתחשב במספרם של עדי התביעה, ואף שהמשיבה טוענת שרובם הם עדים טכניים, לתיק זה יש פוטנציאל להתמשכות ארוכה. אם כך יקרה, תהא ביד העורר האפשרות לחזור ולפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. התוצאה היא שהערר נדחה".

6.מכאן הערר שלפניי. בא-כוחו של העורר טוען כי לא נשקפת מן העורר מסוכנות המחייבת את מעצרו ולעניין זה אף אין די בראיות לכאורה שהוצגו. עיקר טענתו של העורר בהקשר זה היא כי המסוכנות הנטענת כנגדו היא מסוכנות פוטנציאלית בלבד, שהרי החשש שעקב מעשיו של הנאשם יתממש הסיכון של פגיעה בכלי טיס הוא קלוש ביותר. מכאן, לשיטתו מתבקשת מסקנה כפולה:

(א) הטענה בדבר החשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור איננה "סבירה" בלשון חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים" ), אלא תאורטית – ואין לעצור אדם על סמך חשש תאורטי.

(ב) העבירות המיוחסות לעורר – אינן בגדר העבירות המקימות עילת מעצר, שכן לצורך קיום "יסוד סביר לחשש ..." במשמעות חוק המעצרים – יש צורך בראיות של ממש ואין די בהשערות גרידא.

כן טען בא כוח העורר כי הנאשם הנוסף באותה פרשה, מר קרני בן-ציון (להלן: קרני ), שהואשם בעבירות דומות ובעבירות רכוש, ואף לו עבר פלילי דומה לזה של העורר, שוחרר בערובה, בהסכמת המשיבה, ועל כן ננקטה פה מדיניות מפלה, שאומצה על ידי בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו נשוא הערר. לבסוף הדגיש העורר כי משפטו של העורר צפוי להימשך זמן רב (לאור העובדה שקיימים יותר מ-100 עדי תביעה) ועל כן אין מקום לעצרו, שהרי לטענתו ברור מראש במצב זה, שהמשפט יתארך מעל תשעה חודשים.

7.בא-כוח המדינה טען בתשובה כי מסוכנותו של העורר הינה ספציפית וכללית כאחד. תופעת השידור הפיראטי מסוכנת במקרה זה בשל פגיעתה בקשר שבין הטייסים לבין מגדל הפיקוח בנתב"ג – דבר העלול להוביל לתאונה אווירית עם מאות נפגעים. ביחס לעורר עצמו, טוענת המשיבה כי לאור הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות דומות והתחייבויותיו הקודמות (שלא ישוב להפעיל את התחנה), אשר הופרו – אין ליתן בו אמון ויש חשש שאם ישוחרר, ישוב ויפעיל את התחנה, דבר היוצר לשיטתו סיכון של ממש. ביחס לטענת האפליה טוענת המשיבה כי יש להבחין בין שדרני התחנה – עובדיה, ובין העורר, שהוא הבעלים והמנהל של התחנה. באשר לאפשרות מניעת שידורי התחנה על ידי רשויות המדינה, מסבירה המשיבה כי מעת גילוי ההפרעה לתדרי נתב"ג ועד לאיתור המשדרים עובר זמן יקר, שבו עלולה להתרחש חו"ח תאונה אווירית. לאור כל טענותיה אלה, סבורה המשיבה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, בפרט בגין היעדר האמון בעורר ובהתחייבויותיו. כן טען בא-כוח המדינה כי מן העורר נשקף סיכון לשיבוש הליכי משפט והדבר מהווה עילה נוספת למעצרו עד תום ההליכים.

8.עיינתי בהודעת הערר, בתגובת המשיבה ובחומרי החקירה שהועברו לעיוני, שמעתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל

באופן חלקי במובן זה שיתבקש לגבי העורר תסקיר מעצר - לבחינת חלופות מעצר אפשריות, הכל כפי שיבואר להלן. עם זאת, טרם שאפרט התוצאה הנ"ל אתייחס לעיקר הטענות שהועלו בפניי.

קיומן של ראיות לכאורה

9.אין חולק כי העורר אמנם הפעיל את התחנה – זאת אישר גם בא-כוחו של העורר בהסכימו לקיומן של הראיות לכאורה (בפן העובדתי של האקטוס ראוס של העבירות המיוחסות לעורר). עם זאת בא-כוח העורר גרס כאמור כי אין מתקיים בעורר מרכיב המסוכנות, הנדרש, לשיטתו, הן ביסודות של העבירות בהן הואשם והן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים (נושא אליו עוד אשוב בהמשך, בסעיף 14 שלהלן). לטענתו, המשיבה לא הראתה מהו הסיכון שנגרם לכלי טיס ספציפיים כתוצאה מהפעלת התחנה, יסוד הטעון לגישתו הוכחה נפרדת; משלא הוכח יסוד זה – בין מפני שלא התממש בפועל ובין מפני שלרשות מגדל הפיקוח בנמל התעופה קיימים תדרים חלופיים לקשר עם כלי טיס, ואלה לא נפגעו – לא ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לכל היסודות של העבירות המיוחסות לעורר, או לאלמנט המסוכנות, הנדרש בהתאם לחוק המעצרים.

10.אין בידי לקבל, בכל הכבוד, הטענה הנ"ל – על שני חלקיה, זאת בשים לב לטעמים שיפורטו להלן.

ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסת לעורר

11.טענות העורר בפני התמקדו בהוראות סעיף 7א לפקודת הטלגרף (ולכן אף אני אתמקד כאן רק בעבירה הגלומה בסעיף זה), שכותרתו: הפעלת מכשיר לטלגרף אלחוטי בלא רישיון, תוך סיכון טיס, והוא קובע

כך:

"המפעיל מכשיר לטלגרף אלחוטי, בלא רישיון, או שלא בהתאם לתנאיו, באחד מאלה, דינו – מאסר חמש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו – מאסר שלוש שנים:

(1) בתחום תדרים המיועד לקשר עם כלי טיס או לפעולת מכשיר עזר לתעופה;

(2) בנסיבות אחרות שיש בהן כדי לגרום לשיבוש או להפרעה לקשר עם כלי טיס או לפעולת מכשיר עזר לתעופה".

מלשון הסעיף עולה כי לצורך ביצוע העבירה הנ"ל, די בכך שיש מי שיפעיל מכשיר טלגרף אלחוטי בלא רישיון, או שלא בתנאיו – באחת משתי החלופות הנזכרות שם. נראה כי הרציונאל העומד בבסיס הסעיף הוא למנוע סיכון לכלי טיס כלשהם, ולאו דווקא במקרה ספציפי. על כך ניתן ללמוד גם מדברי ההסבר לתיקון מס' 3 לפקודת הטלגרף (הצעת חוק איסור שידורים שלא כדין (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004) , אשר תיקנה את סעיף 7א הנזכר לעיל (ס"ח תשס"ד 498). לשון אחר, כניסוחו המוצלח של בית המשפט הנכבד קמא – ענינו של הסעיף בעצם יצירת הסיכון ולא בהתממשותו לגבי כלי טיס כזה, או אחר.

העורר גורס מאידך גיסא כי בגדרי הסעיף האמור יש להוכיח מסוכנות ספציפית שהתקיימה, ולא די במסוכנות שבכוח, שכן הסיכוי שסיכון הפגיעה בכלי טיס יתממש הינו קלוש. התשובה לטיעון זה ניתנת להילמד אף ממקורות המשפט המשווה – מהמבחן ( The Precautionary Principle ), שפותח לצרכים שונים במשפט המינהלי האירופאי, הראוי ליישום בסיטואציות שבהן סיכויי התממשות של סיכון מסוים הם אכן נמוכים ביותר ואולם אם זה יקרה, חס וחלילה – תתרחש טרגדיה נוראה. במצבים שכאלה נכון לנקוט גישה של "זהירות מונעת", או "זהירות מקדימה" (ראו: Paul Craig EU Administrative Law (Oxford University Press – 2006) pp. 717-748 ).

מכל האמור לעיל עולה כי בדין קבע בית המשפט הנכבד קמא כי הסעיף אינו דורש הוכחת סיכון ספציפי ביחס לכלי טיס נתון, שהרי בעצם הפעלת מכשיר הטלגרף האלחוטי ללא רישיון – בתחום התדרים המיועדים לקשר עם כלי טיס, או בשאר החלופות המנויות בסעיף, יש על פני הדברים כדי למלא אחר יסודות העבירה. הנה כי כן - אי התממשות סיכון זה בפועל, מסיבות כאלה ואחרות, אינה גורעת מהאלמנט של סיכון-שבכוח, שדי בו לצרכיה של עבירה זו.

12.כאן המקום להוסיף, מעבר לטיעון המשפטי שהובא לעיל, כי נראה שקיימות פה אפילו ראיות לכאורה לסיכון ממשי שנגרם לכלי טיס ספציפיים כתוצאה מפעילות העורר. ואכן, אף מבלי להידרש לשאלת נפקותו של "דו"ח ועדת לפידות" שנכלל גם הוא במסגרת הראיות לכאורה עליהן ביקשה התביעה להתבסס, ועמידתו של זה במבחני הלכת זאדה , הרי שהראיות הלכאוריות הנדרשות כאן לשם מעצר עד תום ההליכים מצויות בדיות מספקת בהודעותיהם של מר טל לנדאו, ראש משמרת במגדל הפיקוח בנתב"ג מתאריך 23.10.2007 ומר יצחק חגבי, ממונה ניתור ספקטוריאלי ביחידת הפיקוח האלחוטי מתאריך 28.10.2007 (נספחים י"ז וי"ח לתגובת המשיבה מתאריך 2.1.2008). מהודעות אלה עולה כי בשל פעילות התחנה של העורר נרשמו הפרעות-קשר בתדרים פנים-ארציים, שהובילו להטלת הגבלות על התנועה האווירית הפנים ארצית. זאת ועוד – לאחר שההפרעות הללו דווחו למשרד התקשורת ו"נסגרה תחנה באזור ירושלים" – הפרעות אלה נפסקו (הודעתו של מר טל לנדאו מתאריך 23.10.2007). עוד עולה מחומר החקירה שהועבר לעיוני כי תחנת "קול המזרח" הפריעה בפועל לנתיבי טיסה (הודעתו של מר יצחק חגבי מתאריך 28.10.2007).

מצטרף אני איפוא לקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא (בפסקה 12 להחלטתו), שנוסחה כדלקמן:

"... כפי שצוין לעיל בהקשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, אין צורך להוכיח ששידורי תחנת קול המזרח סיכנו בפועל כלי טיס זה או אחר ודי להראות ששידורים אלה היו עשויים לסכן כלי טיס, מסקנה אשר מתבקשת מעצם החדירה לתדרים, אשר בשימוש מגדל הפיקוח והמטוסים הממריאים ונוחתים ושיבוש הקשר עם המטוסים אשר עשוי להיגרם עקב כך. עובדה היא שביום 9.6.07 ההפרעות שנגרמו על ידי שידורי תחנת קול המזרח הביאו להשבתה מוחלטת של נתב"ג, כך שלא ניתנו למטוסים אישורי המראה ונחיתה למשך מספר שעות".

13.העולה מן המקובץ מלמד כי במקרה שלפנינו קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, לצורך ציווי מעצר עד תום ההליכים– במשמעות הלכת זאדה . עתה נביא מספר הערות נוספות ביחס למסוכנות העורר במשמעות חוק המעצרים.

מסוכנות העורר

14.סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים קובע כי ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אם קיים יסוד סביר לחשוש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, הציבור, או ביטחון המדינה. הנה כי כן גם המסוכנות הנדרשת על פי סעיף 21(א) לחוק המעצרים הנ"ל היא מסוכנות-שבכוח. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי – בניגוד לטענת העורר – גם כאן אין צורך בהוכחת סיכון ספציפי שנגרם בתאריך ספציפי כתוצאה מהפעלת התחנה, ועל כן אין נפקות אף לעניין חוק המעצרים לשאלה האם קיימים תדרים חלופיים בנתב"ג, היכולים למנוע, או למזער את הסיכון, אם לאו.

זאת ועוד – אחרת. לאור עברו של העורר בתחום העבירות המיוחסות לו כעת והתעלמותו בעבר מהתחייבויותיו לחדול מהפעלתה של תחנת השידור, אין מנוס מלקבוע כי מן העורר אכן נשקפת מסוכנות במשמעות סעיף 21(א)(1)(ב) הנ"ל, אשר יש קושי לאיינה. כאמור, מסוכנותו של העורר נלמדת לא רק מטיב העבירות המיוחסות לו עתה ומנסיבות ביצוע העבירות, אלא גם מעברו הפלילי המכביד בעבירות דומות לאלה הנטענות כנגדו כעת. לכך יש להוסיף את העובדה כי על אף הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות אלה בעבר ואף על פי שחתם על התחייבויות מפורשות להימנע מהפעלת התחנה שוב, הוא חזר והפעיל את התחנה.

יפים לעניינו, בהיקשים המתאימים, דבריה של חברתי, השופטת פרוקצ'יה , בבש"פ 5293/06 מדינת ישראל נ' גז (לא פורסם) (2006):

"על רקע מכלול הנסיבות כפי שהובהרו בהליך שלפנינו, יש להיענות לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר כמבוקש. המדובר, מצד אחד, בנאשם שמסוכנותו לענין ביצוע עבירות רכוש, כענין של שיטה ממש, היא מובנית ומוכחת. עבריינות רכוש זו אינה יודעת גבולות וריסון, והיא גוברת גם על עונשים שהוטלו על המשיב בעבר שלא הרתיעו אותו, והיא חזקה גם מהיותו אסיר ברשיון וקיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה כנגדו שלא הועילו לשמש גורם מרסן ומגביל. כל אלה לא שמשו מחסום יעיל מפני המשך עבירות הרכוש הסדרתיות, שהמשיב נכרך בביצוען, וברי, כי שחרורו מן המעצר עלול, בהסתברות גבוהה, להניע ולאפשר את המשך מעשיו הפליליים, תוך גרימת נזק רציני לציבור. והרי עבירות רכוש מסוג אלה שהמשיב היה מעורב בהן לכאורה ניתנות לביצוע בנקל גם ממקום מעצר בית שבו היה שוהה אילו שוחרר בחלופת מעצר".

חלופת מעצר

15.נוכח כל האמור עד הנה – השאלה העומדת לדיון כעת היא האם חרף מסוכנותו של העורר, במובן הכפול שעמדנו עליו לעיל וחרף קיומן של ראיות לכאורה לקיום עילת מעצר, יש מקום כאן לחלופת מעצר, על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. במהלך הדיון בערר זה, שאלתי את הצדדים האם בחנו את האפשרות שהעורר ישוחרר לחלופת מעצר, תחת מגבלות חמורות ביחס להפעלת התחנה ותוך קביעת התניה כי אם תשוב התחנה, או חליף כלשהו שלה לשדר, אזי ייעצר העורר מחדש. בא כוח המדינה השיב כי אינו רואה כיצד מעצר בית, או חלופת מעצר אחרת כלשהי ימנעו מן העורר את האפשרות להמשיך ולהפעיל את התחנה, וממילא תדרוש המדינה כי אם אכן ישוחרר העורר למעצר בית, יהיה המעצר שלא באזור ירושלים ובפיקוח של 24 שעות ביממה. בא כוח המדינה הוסיף והדגיש כי לשיטתו אף בערבויות כספיות כבדות אין די כדי להרתיע את העורר, שהרי הוא חתם בעבר על התחייבויות כספיות שלא להפעיל את התחנה –והפר אותן. בא כוח העורר הודיע כי העורר איננו מסכים לחלופת מעצר, כפי שזו השתמעה אולי מדברי בא-כוח המדינה.

16.באי ההסכמות הנ"ל ניתן היה לסיים ערר זה, בשים לב לכך שהקושי העיקרי הנעוץ בשחרורו של העורר לחלופת מעצר נעוץ בהתנהגותו של העורר בעבר וכן בעמדתו, כפי שהובעה בדיון שהתקיים בפני. בהקשר זה יש לזכור כי בבסיס חלופת המעצר עומד האמון שנותן בית המשפט בעורר, שלא יפר את תנאיה של החלופה (ראו: בש"פ 3357/06

כעביה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2006); בש"פ 507/00

מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000)). העורר כאמור כבר התחייב בעבר כי לא יפעיל את התחנה שוב – ולכאורה לפחות לא עמד בדיבורו. עם זאת, בא כוחו של העורר ראה לציין במהלך הדיון כי גם אם זהו המצב – אין בכך, לשיטתו, להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, שכן לתפיסתו יש בכך פגיעה בלתי מידתית בחירותו ומעין מקדמה אסורה על חשבון העונש. במצב דברים שכזה, מחד גיסא קשה אמנם לכאורה לתת אמון בעורר, שהרי קיים חשש אמיתי כי אין בכוונתו להימנע מחידוש פעולה של התחנה ומשאר פעילויותיו בהקשר זה. אולם, מאידך גיסא, על אף שהחשש האמור איננו מבוטל, דומה כי לא ניתן לקבוע בהחלטיות כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי ולהשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה – ברוח זכויות היסוד המעוגנות ב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומוצאות ביטויין לענייננו בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. במקרה של עבירות כגון אלה המיוחסות לעורר, הטומנות בחובן סיכון פוטנציאלי רב לציבור, ואולם אינן נמצאות במסגרת העבירות שחזקת מסוכנות חלה עליהן במסגרת סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, יש עדיין מקום לדעתי להורות על הגשת תסקיר מעצר (בהתאם לסעיף 21א לחוק המעצרים), טרם החלטה על מעצר עד תום ההליכים (מה גם שהמשפט הצפוי במקרה שלפנינו נראה שיתארך) – כדי שבית המשפט יגבש את החלטתו, כשלנגד עיניו תהיה פרוסה תמונה מלאה.

17.מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום ומהחלטות בתי המשפט הנכבדים קמא עולה כי במהלך הדיונים עלו אפשרויות לחלופות מעצר שונות (כגון: איזוק אלקטרוני, התייצבות עתית במשטרה, הרחקה מירושלים, וכיוצא באלה פתרונות), חלקן כאלה שהן אמנם "שגרתיות", אך אינן מתאימות בהכרח ישירות לעניין המיוחד שבפנינו. נראה איפוא כי אפשרות של חלופת מעצר ממשית הראויה למכלול הנדון כאן – לא נבדקה פה עד עתה לעומק בצורה יסודית, וכזו ראויה להיבחן, ולו נוכח ההצהרה המופיעה בכתב הערר שבפני (שם בסעיף 32ו'): "כי יש לאפשר חלופת מעצר, במיוחד כאשר קיימות חלופות מעצר רבות ומגוונות למניעת 'הסכנה' ...".

18.נוכח כל האמור לעיל אני מורה על הזמנת תסקיר חלופת מעצר, שיוגש תוך 21 יום ממועד מתן החלטתי זו, ויונח בפני בית משפט השלום הנכבד כדי שיבחן מחדש את המשך מעצרו של העורר, או שחרורו לחלופת מעצר. מבלי שאקבע מסמרות בעניין, דומה כי כל חלופת מעצר ראויה צריכה, בין השאר, לתת מענה מתאים לחשש שהעורר ישוב להפעיל את התחנה הבלתי חוקית ויוסיף לסכן עקב כך את הציבור. לעניין זה רצוי שתישקלנה, בין היתר, גם חלופות טכנולוגיות ואחרות, שיציע העורר (ברוח הצהרתו הנ"ל בכתב הערר) לשם מניעת הסיכון האמור, שאיננו סיכון במרכאות. אלה חייבות להבטיח, למצער, את ניתוקו של העורר מסביבתו העסקית "השידורית", ולכלול גם ערבויות כספיות נכבדות, שתחולטנה בעת הפרה – זאת מעבר להחזרתו המיידית של העורר למעצר במקרה שכזה. אין צורך לומר שבית משפט השלום הנכבד יחליט בכל אלה לאחר קבלת התסקיר – לפי מיטב שיקוליו ובמסגרת זו הוא אף יוכל להידרש לשווה ולשונה שבין העורר לבין מר קרני . הנה כי כן במובן זה של הגשת תסקיר מעצר לצורך הסעד החלופי אותו ביקש העורר בעררו – הערר מתקבל איפוא. העורר יישאר עם זאת במעצר עד להחלטה אחרת של בית משפט השלום הנכבד.