בש"פ 10378/08 מרדכי עלוש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.10.08 בב"ש 3868/08 (כבוד השופט י' כהן ) לדחות ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות מיום 29.9.08 במ"ת 11750-09-08 (כבוד השופט מ' ארגמן ) לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בקריות כתב אישום המייחס לו הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק זה.

2.

על פי האמור בכתב האישום, במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היו העורר והמתלוננת פרודים זה מזו ומצויים בהליכי גירושין, כאשר ביום 6.7.08 במסגרת ב"ש 614-07-08 הורה בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ז' סאלח ) על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים של מעצר בית מלא בפיקוח אימו; חתימה על ערבות עצמית וערבות צד ג' ואי יצירת קשר עם המתלוננת. ואולם, ביום 22.9.08, סמוך לשעה 7:15 לערך, התקשר העורר לביתה של המתלוננת באמצעות הטלפון הנייד שלו ואיים עליה במילים: "על האוטו מחכה לך משהו וזו רק ההתחלה שלך איתי". או אז, יצאה המתלוננת לחניית ביתה והבחינה במיכל ריק המונח על מכסה המנוע של רכבה. באותו היום, בסמוך לשעה 9:10 לערך, עת התקשרה המתלוננת מהטלפון הנייד שלה לטלפון הנייד של העורר על מנת לברר את פשר מעשיו של העורר ולאחר שהזעיקה כוחות משטרה לביתה, איים העורר על המתלוננת באומרו לאביה, אשר השתתף באותה שיחה: "אני לא אניח לה וביום ראשון אני אבקש ברבנות שלום בית וימשיך להטריד אותה ולאיים עליה ולהתנקם בה... כי היא הורסת לי את החיים ואז אני אהרוס גם לה ואם צריך אני אהרוג אותה גם".

הליכים קודמים

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקריות בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (מ"ת 11750-09-08). בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן ), קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי אין לשחרר את העורר לאותה חלופת מעצר אליה שוחרר במסגרת ב"ש 614-07-08 הנ"ל שאת תנאיה הפר במעשיו נשוא כתב האישום ואשר נתונה לעיון חוזר בבית משפט השלום בעכו עקב הפרה זו. בית משפט השלום הוסיף כי בנסיבות המקרה דנן חלופה זו נראית על פניה כבלתי הולמת ואין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר וכי "העובדה שהמשיב [העורר] בהיותו באותו מעצר בית לכאורה מרשה לעצמו לבצע שוב עבירות נוספות של איומים כלפי בת זוגו, היא הנותנת" והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי (ב"ש 3868/08) בטענה כי בית משפט השלום נהג בו חומרה יתרה, בין היתר, על רקע מצב בריאותו לאחר שנפגע בתאונת דרכים וכן לאור העובדה כי הראיות הלכאוריות שקיימות נגדו באות מפי המתלוננת ומפי הוריה בלבד. לעומתו, טענה המשיבה כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי חלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר אינה מאיינת את מסוכנותו כלפי המתלוננת. בית המשפט המחוזי ( השופט י' כהן ) קבע בהחלטתו כי מששוחרר העורר לחלופת מעצר והתברר כי החלופה שנקבע לו אינה מונעת ממנו לאיים לכאורה על המתלוננת, אין מקום להשיבו לחלופה כאמור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגם שהראיות בתיק זה באות מפי המתלוננת והוריה, סיוע להן ניתן למצוא בכך שחוקרי המשטרה אכן מצאו על מכוניתה של המתלוננת מיכל ריק. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי "מסוכנותו של העורר בעינה עומדת, ואין לדעת אם יוציא לפועל את איומיו הקשים כלפי המתלוננת" ודחה את הערר.

טענות העורר

5.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד א' חליחל – שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה בתיק דנן על אף שהמתלוננת טענה בהודעתה במשטרה כי חבלן המשטרה שהגיע לביתה זרק את הג'ריקן אותו מצא על רכבה בעוד שבזכרון דברים של רס"ר דיין מיום 22.9.08 נרשם כי המתלוננת הובילה את החוקרים אל הג'ריקן שנמצא במחסן ביתה; לא נמצאו על הג'ריקן תביעות אצבע כלשהן שיש בהן לקשור את העורר אליו; לא קיימות ראיות כלשהן לעניין תכולת הג'ריקן אשר בכוחן להצביע על כוונתו של האדם שהניחו על מכוניתה של המתלוננת; מן הראיות בתיק עולה כי העורר התקשר לבית המתלוננת בכדי לדבר עם ילדיו כאשר המתלוננת נטלה את השפרפרת ואמרה כי אינה מעוניינת לשוחח עימו ואילו את השיחה השניה ביניהם יזמה המתלוננת כאשר היא זו שחייגה לעורר; המתלוננת סירבה לאפשר לילדיה למסור גרסה באשר להתרחשויות נשוא כתב האישום על אף שהם נכחו במקום ההתרחשות; גם אימה של המתלוננת סירבה תחילה לשתף פעולה עם החוקרים והמתלוננת סירבה להשתתף בעימות עם העורר. לטענתו, משנמנעו חוקרי המשטרה מלחקור את הילדים ואת אמה של המתלוננת לאלתר כמו גם לערוך עימות בין המתלוננת לבין העורר, יצרו מחדלי חקירה המשמיטים את הקרקע תחת קיומן של ראיות לכאורה בתיק דנן.

6.

עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשנמנע, בניגוד למצוות המחוקק, מלשקול חלופת מעצר עבור העורר, כאשר לא איזן כראוי בין החובה להמעיט במעצרים לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור וכאשר לא נתן את הדעת לכך "שאנו נמצאים בעידן חוקתי, בו הפכה הזכות לחירות לזכות על-חוקתית, שאין פוגעים בה אלא בצורה מידתית". העורר מדגיש כי אין להפוך את המעצר לכלי עונשי וכי על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, בבואו להורות על מעצרו של נאשם, את הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של הנאשם הכרוכה במעצר.

7.

העורר מציין כי עברו הפלילי אינו מכביד וכי לפחות באחת עשרה השנים האחרונות לא ביצע כל עבירה, כאשר גם העבירות שביצע לפני כן אינן עבירות אלימות; כי במהלך שהותו במעצר בית במשך למעלה מחודשיים בהתאם להחלטת בית משפט השלום בעכו, לא הפר הוא את תנאי שחרורו; כי הוא מעולם לא נקט אלימות פיזית כלפי המתלוננת וכי דווקא המתלוננת נקטה באלימות פיזית כלפיו, דבר המעיד על כך שלא נשקפת ממנו כל מסוכנות ביחס למתלוננת; כי כתוצאה מתאונת דרכים נותר העורר חבול בכל חלקי גופו ועדיין נזקק לעזרת הזולת ולטיפולים רפואיים וכי הוא עבר במהלך מעצרו ניתוח אחד וכעת צפוי הוא לעבור ניתוח נוסף. לטענתו, תנאי המעצר מקשים עליו לקבל טיפול רפואי ולהשתקם.

8.

בטענותיו על פה טען בא כוח העורר כי לא מתקיימת בענייננו עילת מעצר כנגד העורר. עוד טען הוא כי משהגישה המשיבה בקשה חדשה למעצר עד תום ההליכים לבית משפט השלום בקריות במקביל להגשת בקשה לבית משפט השלום בעכו לעיון חוזר בהחלטתו לשחרר את העורר לחלופת מעצר, במסגרת תיק אחר המתנהל נגדו, נוכח הפרת תנאי החלופה על ידו (בקשה שנמשכה על ידי המשיבה עת התקבלה בקשתה למעצר עד תום ההליכים בתיק זה), יש בכך יותר משום "מגמת הענשה במסגרת הליך מעצר מאשר השגת התכלית המניעתית שעילת המעצר מחייבת". שכן, כך לטענת בא כוח העורר, אם היתה מוגשת בקשה לעיון חוזר בלבד, היה בית משפט השלום בעכו אך מחמיר את תנאי חלופת המעצר אליה שוחרר העורר על ידו והיה נמנע ממעצר העורר עד לתום ההליכים נכדו כפי שהורה בית משפט השלום בקריות.

9.

לאור האמור לעיל, מבקש העורר כי אורה על שחרורו מן המעצר, וזאת בתנאים כפי שאראה לקבוע.

טענות המשיבה

10.

המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס - טוענת כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, כפי שעולה מהודעת המתלוננת, מהודעות הוריה של המתלוננת וכן מעדותה של רס"ר דיין במסגרת ישיבית ההוכחות הראשונה בתיק העיקרי שהתקיימה ביום 21.12.08. המשיבה מציינת בהקשר זה כי העורר כלל לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה במסגרת הדיון בבקשת מעצרו עד תום ההליכים בבית משפט השלום.

11.

עוד טוענת המשיבה כי משהתקשר העורר למתלוננת, ובכך הפר את תנאי מעצר הבית בו היה נתון אותה שעה ואשר נקבעו על מנת להרחיקו מן המתלוננת, למנוע מן העורר להטיל עליה את חיתתו ולאיין את מסוכנותו ביחס אליה, הרי שאין לתת בו אמון כי לא יחזור ויפר גם הפעם את תנאי חלופת המעצר תוך סיכון שלומה של המתלוננת, באם ישוחרר לחלופת מעצר על ידי בית משפט זה.

12.

לבסוף, טוענת המשיבה כי גם לאור העובדה כי התיק העיקרי הינו תיק פשוט אשר אינו צפוי להתנהל זמן רב, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה כבר התקיימה וישיבה נוספת נקבעה ליום 12.1.09, יש לדחות את הערר ולהשאיר את העורר במעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

דיון והכרעה

13.

לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין בדיון שנערך לפניי ועיינתי במסמכים שצורפו לבקשת הערר כמו גם במסמכים שהוגשו על ידי באי כוח בעלי הדין במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

14.

בית המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו רק מקום שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו [סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים )]. חומר החקירה אשר נבחן במסגרתו של הליך המעצר אינו נבחן על פי מבחנים ראייתיים נוקשים ומוחלטים, אלא בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל ישר, כאשר בחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, בדבר מעורבותו של הנאשם בעבירות המיוחסת לו, אשר טרם עברה את המבחנים המחמירים שצפויים להינקט במשפט גופו. בית המשפט יורה אפוא על מעצרו של נאשם באם קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגדו, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להביא להרשעתו של הנאשם [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.4.05); בש"פ 10162/08 אבו גרדוד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.12.08)] .

15.

אני סבור כי בחינת הראיות הקיימות בתיק דנן באספקלריה זו מובילה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. באשר לעבירת האיומים המיוחסת לעורר, הרי שנוסף על הודעתה של המתלוננת במשטרה מיום 22.9.08 בדבר קיומן של שתי השיחות בינה לבין העורר ותוכנן (להלן – הודעת המתלוננת ]), מצויות בתיק החקירה שתי הודעות נוספות בדבר קיומן ותוכנן של שתי השיחות הנ"ל: אבי המתלוננת מסר הודעה במשטרה ביום 22.9.08 (להלן – הודעת האב ) לפיה ראה את הג'ריקן מונח על מכוניתה של המתלוננת מיד בתום שיחתה הראשונה עם העורר והאזין לשיחה השניה בין המתלוננת לבין העורר בה הושמעו איומי העורר כמצויין בכתב האישום [עמוד 1 להודעה]. גם אמה של המתלוננת, אשר האזינה לשתי השיחות בין המתלוננת לבין העורר ואשר גם היא ראתה, מיד אחרי השיחה הראשונה, את הג'ריקן מונח על רכבה של המתלוננת, מסרה הודעה במשטרה ביום 22.9.08 (להלן - הודעת האם ) [ עמודים 1-2 להודעה]. אומנם, הראיות לכאורה להתקיימות שתי השיחות ולתוכנן מקורם במתלוננת ובהוריה, עובדה ממנה לא התעלם גם בית המשפט המחוזי, אולם, חיזוק להן מצוי בהימצאות הג'ריקן על מכוניתה של המתלוננת כמו גם בהודעתו של העורר עצמו במשטרה מיום 22.9.08 (להלן – הודעת העורר ) במסגרתה אישר כי התקשר לביתה של המתלוננת בשעה שבע לערך ביום 22.9.08, לדבריו במטרה לדבר עם הילדים לפני שילכו לבית הספר.

אינני מוצא ממש בטענתו של העורר לפיה קיימת סתירה בין הודעת המתלוננת במסגרתה ציינה כי חבלן המשטרה אשר הגיע לביתה לאחר השיחה הראשונה בינה לבין העורר זרק את הג'ריקן שמצא על רכבה, לבין זכרון הדברים של רס"ר דיין מיום 22.9.08 לפיו המתלוננת הובילה את החוקרים לג'ריקן שנמצא במחסן ביתה. גם אם הימצאותו של הג'ריקן במחסן ביתה של המתלוננת מעורר תמיהות מסוימות, ואינני סבור כי זהו המצב, כפי שאבהיר להלן, הרי שהחשוב לעניינו הוא שהג'ריקן אכן נמצא בתחילה על מכוניתה של המתלוננת, דבר שיש בו, כאמור, משום חיזוק להודעתה של המתלוננת ולהודעותיהם של הוריה. על הימצאותו של הג'ריקן על מכוניתה של העוררת לא חולק, כמדומני, גם העורר, כאשר אף השוטרים שהגיעו לביתה של המתלוננת מיד לאחר השיחה הראשונה בינה לבין העורר מצאוהו מונח על המכונית ואף הזמינו את החבלן על מנת שיבחן את תוכנו של הג'ריקן, כפי שעולה מעדותו של רס"ב אלמן עסאף, במהלך דיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 21.12.08 בתיק העיקרי [עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 21.12.08 (להלן – הפרוטוקול )]. באותו דיון העידה רס"ר דיין כי אחרי שנודע לה שהחבלן זרק את הג'ריקן, היא ורס"ם אטיאס יצרו קשר עם המתלוננת ורס"ם אטיאס ביקשה מן המתלוננת להוציא את הג'ריקן מן הפח ו"לתפסו" עד שרס"ר דיין תגיע לביתה של המתלוננת ותיטול אותה ממנו כראיה נוספת בתיק [עמוד 9 לפרוטוקול]. די בהסבר האמור, בשלב זה בו בראיות לכאורה עסקינן, כדי להסביר את ה"סתירה" הנטענת. אומנם, הג'ריקן היה ריק ולא נמצא בו חומר מסוכן כלשהו, אולם אין בכך כדי לשלול את האפקט המאיים שהנחתו על מכוניתה של המתלוננת, לאחר הבטחתו, לכאורה, של העורר כי יניח "משהו" על מכוניתה, יצרה. גם אם טוב היו עושים חוקרי המשטרה אילו לקחו טביעות אצבע מן הג'ריקן, אין במחדל זה, בשלב הנוכחי של ההליכים, כדי לכרסם בראיות לכאורה כנגד העורר.

16.

באשר להפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם על ידי העורר, הרי שזה טוען כי כאשר התקשר לביתה של המתלוננת ביום 22.0.08 בסמוך לשעה שבע ביקש לדבר עם ילדיו בלבד, מה שלא נאסר עליו על ידי בית משפט השלום בעכו, וכלל לא ביקש לדבר עם המתלוננת, כאשר היא היתה זו שנטלה את השפרפרת ודיברה אליו. ואולם, מהודעת האם עולה כי היה זה העורר אשר ביקש לדבר עם המתלוננת. מכל מקום, די בכך שהעורר המשיך, לכאורה, בשיחה עם המתלוננת, בין אם הוא היה זה אשר יזמה ובין אם היתה זו המתלוננת, לכאורה תוך השמעת האיומים כאמור לעיל חרף האיסור שהוטל עליו בבית משפט השלום בעכו שלא ליצור עימה כל קשר, בכדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להפרת הצו של בית המשפט. יתרה מזאת, העורר אף הודה בהודעתו כי התקשר שוב לביתה של המתלוננת באותו היום מספר פעמים וביקש לדבר עימה [עמוד 2 להודעה] . די כבר בהודעה זו של העורר כדי להקים ראיות לכאורה לכך שהפר את איסור ההתקשרות עם המתלוננת.

17.

אינני סבור כי סירובה של המתלוננת לאפשר לילדיה למסור גרסה באשר להתרחשויות נשוא כתב האישום ולהשתתף בעימות עם העורר כמו גם סירובה הראשוני של אם המתלוננת לשתף פעולה עם החוקרים, שוללים את קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה כפי שמבקש העורר לטעון. באשר לסירובה של המתלוננת לאפשר לילדיה למסור את גרסתם במשטרה, היא הסבירה לרס"ר דיין כי "גם ככה הם מעורבים יותר מדי במה שקורה בינה לבין בעלה וסובלים מהמצב" [זכרון דברים מיום 22.9.08 של רס"ר דיין]. מצבם הקשה של ילדי העורר והמתלוננת עולה אף מדו"ח שנערך על ידי הגברת שוש מלכה, עובדת סוציאלית במחלקה לשרותים חברתיים וקהילתיים בשלומי, לפיו "הילדים חיים בשדה קרב ובאווירה של מתחים, לחצים וויכוחים הפוגעים במצבם הרגשי והנפשי". עוד עולה מן הדו"ח כי "רמת הקונפליקט והיחסים בין בני הזוג מסוכנים ומסכנים את הילדים" מה שמצריך "התערבות טיפולית עקב הקשיים". אין תימה אפוא כי בנסיבות אלה ביקשה המתלוננת למנוע מן הילדים טראומה נוספות בדמות מסירת מידע מפליל כנגד אביהם. נוכח אופיין של העבירות המיוחסות לעורר המתבטאות בהטלת פחד על הקורבן, שהינו קרוב משפחה, כמו גם העובדה שבית משפט השלום בעכו ראה להורות לעורר שלא ליצור כל קשר עם המתלוננת, אין גם ליחס חשיבות יתרה לסירובה של המתלוננת להשתתף בעימות עם העורר, דבר המאפיין את התנהגות הקורבנות בעבירות מסוג זה. כאשר גם לגבי המתלוננת מצויין בדו"ח הסוציאלי כי היא "נמצאת בסיכון גבוה ומגלה קשיים רגשיים וחרדות".

באשר לסירובה של אם המתלוננת למסור הודעתה בתחנת המשטרה מיד לאחר האירועים נשוא כתב האישום, הרי שרס"ר דיין הסבירה זאת במסגרת עדותה בתיק העיקרי בישיבה מיום 21.12.08 בכך שמדובר באישה מבוגרת אשר ההגעה לתחנת המשטרה קשה עליה [עמוד 10 לפרוטוקול], ואילו רס"מ אטיאס הוסיפה, בעדותה בישיבה האמורה, כי האם לא הרגישה טוב לאחר השיחה הראשונה בין העורר לבין המתלוננת [עמוד 11 לפרוטוקול]. ומכל מקום, האם מסרה הודעה מלאה ומפורטת עוד באותו היום בשעה 19:51 וגם אם יש בכל הנ"ל כדי להחליש את הראיות כנגד העורר, הרי שחולשה זו תבוא לידי ביטוי בהכרעת דינו, ואילו בשלב זה די לטעמי בראיות הקיימות בתיק כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית המספיקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, מה גם שבפני בית משפט השלום העורר כלל לא חלק על כך שקיימות ראיות לכאורה כנגדו וטענתו זו הועלתה לראשונה בבית המשפט המחוזי.

18.

משהואשם העורר בהפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם

ובאיומים, קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונה של המתלוננת, כך שקמה נגדו עילה להשארתו במעצר עד תום ההליכים נגדו לפי סעיף סעיף 21(א)(1)(ב), אשר מקים חזקת מסוכנות ביחס למי שנכס לגדרו. מסוכנותו הרבה של העורר ביחס למתלוננת מקבלת משנה תוקף נוכח הרשעתו של העורר ביום 3.9.08, על פי הודאתו, על ידי בית משפט השלום בעכו בעבירות של תקיפת בן זוג, איומים והפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, כאשר שתי העבירות האחרונות מיוחסות לעורר בכתב אישום נשוא ערר זה, ונוכח עברו הפלילי הלא מבוטל של העורר אשר כולל ביצוען של חמש עבירות שחלקן אינן מן הקלות. משהורשע העורר בבית משפט השלום בעכו , בין היתר בעבירת אלימות, הרי שאין כל ממש בטענתו כי לחובתו עבר פלילי שאינו כולל עבירות אלימות וכי מעולם לא נהג באלימות כלפי המתלוננת, מה גם שהעבירה האחרונה שביצע העורר עובר להרשעתו האמורה הינה מיום 29.1.01, כפי שעולה מגליון הרשעותיו של העורר, קרי מלפני 8 שנים, ולא 11 שנים כפי שטוען העורר.

19.

לפי סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים , אשר נחקק לאחר כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותוך התאמת דיני המעצרים לעקרונות המעוגנים בו, לרבות עקרון החירות, משקמה כנגד נאשם עילת מעצר סטטוטורית, על בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר אשר תפחית את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין, מחד, ותגשים את תכלית המעצר שנועדה לנטרל את מסוכנותו, מאידך [בש"פ 10848/07 בונדק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.08); בש"פ 1197/06 אבו עיאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.06); בש"פ 663/08

סרחאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.08)]. שלא כטענת העורר, בית המשפט המחוזי אכן בחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ו אני סבור כי הוא איזן כראוי בין שני השיקולים הנ"ל בהחליטו להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. יתרה מזאת, מששוחרר העורר למעצר בית בתנאים מגבילים על ידי בית משפט השלום בעכו והפר תנאים אלה תוך שחזר וביצע לכאורה עבירות שאת ביצוען נועדה חלופת המעצר למנוע, אין לתת בו אמון כי לא יפר שוב את תנאיה של חלופת המעצר גם בתיק דנן, קל וחומר כאשר כבר הורשע בבית משפט השלום בעכו בעבירות בהן הוא מואשם גם בתיק זה. העורר סבור, כפי שעולה מכתב הערר, כי העובדה כי לא הפר את תנאי חלופת המעצר כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום בעכו במשך חודשיים, עומדת לזכותו, ואילו אני סבור כי עובדה זו לחובתו היא עומדת. בנסיבות אלה, אין די בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. אינני מתעלם ממצבו הבריאותי של העורר בעקבות התאונה שעבר, אולם שירות בתי הסוהר ערוך להעניק את הטיפול הרפואי הנדרש לעורר ואין בכך בלבד, לאור כל האמור לעיל, כדי להטות את הכף לטובת שחרור העורר לחלופת מעצר.

20.

באשר לטענת העורר לפיה קיים פגם בהגשת בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו לבית משפט השלום בקריות במקביל להגשת בקשה לעיון חוזר של שחרור העורר לחלופת מעצר לבית משפט השלום בעכו משוללת כל יסוד. הגם ששני ההליכים מתנהלים בעניינו של העורר, המדובר בשני הליכים נפרדים אשר מתנהלים בבתי משפט שונים ובגין מעשים שונים, כאשר גם הליכי המעצר במסגרת כל אחד מהם נפרדים הם ונבחנים לאור השיקולים והצרכים הייחודיים הקיימים בכל אחד מהם. מכאן, שאין כל פגם בהגשת שתי הבקשות, המתייחסות כל אחת לתיק עיקרי אחר, במקביל . אין גם לקבל בהקשר זה את טענתו של העורר לפיה יש להניח כי במסגרת הבקשה לעיון חוזר היה בית משפט השלום בעכו אך מחמיר את תנאי חלופת המעצר אליה שוחרר העורר והיה נמנע מלהורות על מעצרו, כפי שהורה בית משפט השלום בקריות. טענה זו נטענה בעלמא מבלי שנומקה בנימוק קונקרטי כלשהו, ואיני מוצא שיש בה ממש.

21.

נוכח כל האמור לעיל, ונוכח העובדה כי המדובר בתיק לא מורכב שאינו צפוי להתנהל זמן רב, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה בו כבר התקיימה ואילו הישבה השניה נקבעה ליום 12.1.09, הערר נדחה. העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.