בש"פ 2542/98 פירס ג'באלי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 68/98) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק שלא כדין. לפי כתב האישום, ירה העורר לעבר המתלונן בעודו רעול פנים. את האקדח, שנגנב מספר חודשים קודם לכן בעת התפרצות לדירה בנתניה, הסתיר העורר בחצר ביתו, לאחר הירי.

העורר מכחיש כל קשר לארוע, וטוען נגד קיומן של ראיות לכאורה הקושרות אותו עם העבירה המיוחסת לו. בית-המשפט המחוזי (השופט א' בייזר), שנתן את ההחלטה לעצור את העורר עד תום-ההליכים, דן בקיומן של ראיות לכאורה וקבע כך:

"אומר מיד שלו היו בפני כל אחת מהראיות בפני עצמה יתכן והיה מתעורר בי ספק, מה עוד שלא ניתן להצביע על מניע, אולם ההצטברות של כל הראיות - והן אינן מועטות - נותן את התשתית הראיתית לכאורית במקרה זה."

בית המשפט פירט את הראיות הלכאוריות עליהן ביסס החלטתו:

"סימני ירי בשערו של המשיב [הוא העורר בערר זה], האקדח שירה נמצא טמון בחצרו וטביעת אצבע של המשיב על מחסנית האקדח, בגדים דומים לאלה שלבש היורה נמצאו אצל המשיב בביתו, עקבת נעל של המשיב בזירת הארוע".

לאור אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, המספיקות על מנת לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו.

בערר שלפנינו, שב וחוזר העורר על טענתו כי אין תשתית ראייתית המצביעה על כך שהעורר הוא שביצע את עבירת הירי. בעיקר הוא מדגיש את העובדה שאין הפרקליטות מצביעה על מניע שיש לעורר לפגוע במתלונן. כך גם, לטענתו, התעלם בית המשפט מההסבר שנתן העורר, לפיו ירה במטווח לפני הארוע, וקיים סיכוי ששרידי הירי שנמצאו על שערותיו מקורם במטווח. בנוסף, העורר מצביע על כך שעל האקדח עצמו לא נמצאו טביעות אצבע של העורר, אלא רק על המחסנית.

אין ספק כי הראיה העיקרית הקושרת את העורר עם העבירה נשוא כתב האישום היא טביעת האצבע שנמצאה על המחסנית, שהיתה בתוך האקדח ממנו בוצע הירי. הלכה היא כי טביעת אצבע היא ראיה חזקה, היכולה לבסס הרשעה בפלילים כראיה יחידה. במקרה שלפנינו, הראיה מתחזקת לאור העובדה שהאקדח הוא גנוב, ונמצא טמון בחצר ביתו של העורר. מעבר לכך, מדובר במחסנית, להבדיל מחפץ 'סתם', שאין זוכרים שנגעו בו. העורר לא מסר כל הסבר לטביעת האצבע שלו על המחסנית. לכן קמה חזקה עובדתית שהעורר השתמש באקדח. אך העורר מכחיש כל קשר לאקדח. בהעדר גירסה של העורר, שיש בה כדי לסתור את החזקה שהוא השתמש באקדח, יש בטביעת האצבע שלו משום ראיה לכאורה בדבר מעורבותו בירי לעבר המתלונן.

לכך יש להוסיף את קיומם של שרידי הירי שנמצאו בשערו של העורר. העורר אמנם מסר כי השתתף במטווח כעשרה ימים לפני אירוע הירי. אולם, כפי שבאת-כוח המשיבה טענה בפני בעת הדיון, על יסוד חוות דעת מומחה, נראה כי שרידי ירי לא נשארים למשך תקופה כזו על שערו של אדם.

נוסף לראיות אלה, בגדים דומים לאלה שלבש היורה נמצאו במחסן ביתו של העורר. כמו כן, עקבת נעל נמצאה באיזור הירי, הדומה לנעליים שנעל המשיב בסמוך לאחר הארוע. אמנם, תבנית הגבס שנוצקה לתוך העקבה נשברה, אך ממצאי המעבדה אליה נשלחו תצלומי העקבה הורו כי דגם הנעל מתוצרת "נייק" מתאים לנעלי העורר. קביעה זו, יש בה כדי להוסיף למשקלן המצטבר של הראיות.

בכל אלה יש כדי לבסס את המסקנה כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה להוכחת האישום שהוגש נגד העורר. ראיות אלה מקימות עילת מעצר. ב"כ העורר אמנם ביקש, לחלופין, שבית המשפט יסתפק בחלופת מעצר. אך הוא לא העלה טענות התומכות בבקשה זאת. המסקנה היא שחזקת המסוכנות של העורר לא נסתרה. כך הדבר במיוחד לאור העבר הפלילי של העורר. בנסיבות אלה אין הצדקה לחלופת מעצר.

משפטו של העורר נקבע לימים 20.5.98 ו28.5.98-, וסביר להניח כי הוא יסתיים במועד קרוב.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.