בש"פ 5481/05 עבד אבוזיאד נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת נ' אוהד) מיום 25.5.05, לפיה הותיר על כנה את החלטת המעצר שניתנה על ידי בית משפט השלום ברמלה (השופטת א' נחליאלי-חיאט) מיום 29.3.05.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. האישום הראשון מתייחס לאירוע מיום 14.12.05. על פי הנטען, נתפסו שקיות בהן נמצא סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של 10.47 גרם, מחולק ליחידות, וכן סם מסוכן מסוג הרואין, במשקל של 64.6 גרם. השקיות נתפסו בדירה נטושה בבניין מגורים בו מתגורר העורר. על חלק מהשקיות נמצאו טביעות אצבע של העורר. באירוע נשוא האישום השני, נתפס סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 6.40 גרם על גופו של העורר.

באשר לאישום הראשון, העורר מכחיש כל קשר אל הסם, אשר נתפס כאמור בדירה שאינה שלו. באשר לאישום השני, העורר טוען כי לא ידע כי החומר שנתפס על גופו היה סם.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי הצדדים לא נחלקו בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום השני, אך נחלקו בקיומן של ראיות לכאורה בעניין האישום הראשון, המתייחס כאמור לסמים שנתפסו בדירה הנטושה בשקיות שעל חלקן נמצאו טביעות אצבע של העורר. לדברי העורר, קיומן של טביעות אצבע על שקיות ניילון – שאינן חפץ ייחודי או נדיר – אינו מספיק לצורך ראיות לכאורה. זאת, במיוחד כשמדובר בשקיות שנמצאו בקרבת מקום מגוריו. ברם, בית משפט השלום דחה טענות אלו וקבע כי העורר לא נתן כל הסבר המניח את הדעת כיצד הגיעו טביעות האצבע שלו אל השקיות, וכיצד הגיעו השקיות לתוך דירה נטושה ונעולה.

4.משקבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת שני האישומים, ציין כי קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. כן נקבע כי אין אפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. זאת, בשל מסוכנותו של העורר, הן נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו באישומים הנוכחים, והן נוכח העובדה כי העורר הורשע כבר בעבר בעבירה של סיוע לסחר בסם, הרשעה שבגינה נגזר עליו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה בן 18 חודשים.

5.על החלטת בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו לדחות הערר, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת שני האישומים, וכי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים בשל חומרת האישומים ובשל עברו הפלילי. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר זה אשר בפניי.

6.בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפניי טען בא-כוח העורר טענות רבות נגד קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון. לדבריו, המשטרה תפסה את הסמים בדירה הנטושה בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל על ידה ואשר התייחס לאנשים אחרים, ולא למרשו, אנשים בני משפחה אחרת המתגוררת באותו בית דירות. כשהגיעו אנשי המשטרה למקום, נעלו בני המשפחה את דירתם, ובמסגרת החיפושים בבנין גילו אנשי המשטרה את שקיות הסמים בדירה הנטושה.

מוסיף בא-כוח העורר ומציין כי אנשי המשטרה מצאו קבלה ממונית בדירה הנטושה, ועל הקבלה טביעות אצבע של אחד מבני המשפחה שאליה התייחס המידע המודיעיני. כן טוען בא-כוח העורר, כי גם אם ניתן לייחס אל מרשו את הסמים שבשקיות שעליהן מצויות טביעות אצבע שלו, אין ליחס אליו את כל הסמים שנמצאו בדירה הנטושה. כמות הסמים שנתפסו בשקיות שעליהן מצויות טביעות אצבע של מרשו הינה קטנה מאד – פחותה מ-7 גרם. אין אפוא ראיות לגבי יתר כמויות הסמים שנזכרו באישום הראשון. לבסוף מדגיש בא-כוח העורר כי גם אם קיימות ראיות מה נגד מרשו, הרי שלא בכמות ולא במידה המצדיקה מעצר.

7.אין בידי לקבל טענות אלו. הימצאות טביעות אצבע על שקיות הסם מהוות ראיות לכאורה נגד בעל הטביעה, ובודאי ראיה מספיקה ומשמעותית בשלב המעצר (ראו: בש"פ 2542/98 פירס ג'יבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 12.5.05). השגותיו של בא-כוח העורר על פעולות המשטרה, על מעצרם או אי מעצרם של אחרים כמו בני המשפחה האחרת, ודאי תועלנה על ידו במהלך המשפט גופו. מכל מקום או מעצרם או האשמתם של אחרים אין בה להשמיט התשתית הלכאורית נגד העורר אשר נגדו הוגש כתב אשום על בסיס הראיות שנמצאו.

8.בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ניתחו באריכות את הראיות לאישום הראשון ואיני רואה מקום להתערב בקביעתם. עם זאת אציין, כי איני רואה גם צורך להאריך בנושא זה, שכן כאמור אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום השני. בא-כוח העורר טוען, כי אין מקום לעצור את מרשו בגין האישום השני, שכן המשטרה שחררה אותו אחרי שחקרה אותו. טענה זו אינה מקובלת עלי. הערכת המשטרה באשר לצורך במעצר עשויה להוות שיקול רלבנטי, אך בית המשפט מצווה לבחון את סוגיית המעצר באופן עצמאי. משהוגש כתב אישום בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, ונקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, כי אז קובע החוק כי קמה חזקת מסוכנות. העורר לא סתר את החזקה בעניינו. עברו הפלילי, והעובדה כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין הרשעה קודמת בסיוע לסחר בסמים, אך מחזקים את החשש כי שחרורו של העורר עלול לסכן את בטחון הציבור. כידוע, רק במקרים יוצאי דופן יורה בית משפט על חלופת מעצר כאשר מדובר בעבירות הנוגעות לסחר בסמים. בא-כוח העורר לא הצביע על נסיבות מיוחדות להצדיק סטייה מכלל זה, פרט לגילו הצעיר של מרשו. דא עקא, על אף גילו הצעיר, העורר כבר הורשע בעבירות דומות, ואיני רואה מקום אפוא לתת משקל מכריע לגילו הצעיר.

הערר נדחה אפוא. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.