בש"פ 8711/11 אמיר כתריאל נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית משפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' קאפח) מיום 20.11.11, המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

ביום 4.11.11 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, המייחס לו עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, והחזקת סם לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודה. על פי עובדות כתב האישום החזיק העורר במחסן הסמוך לביתו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 89.52 גרם וכן 294 כדורי סם מסוכן מסוג MDMA . כן יוחסה לעורר החזקה של סמים מסוכנים מסוג קוקאין במשקל של 1.0855 גרם ומסוג קנבוס במשקל 0.1024 גרם לצריכתו העצמית, אותם החזיק במקומות שונים בביתו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבית המשפט המחוזי לא התעוררה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכן לא באשר לקיומה של עילת מעצר שהינה סטטוטורית. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ש' דותן) מיום 4.11.11, הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. כעולה מהתסקיר, העורר, אדם בן 39, נעדר עבר פלילי קודם, נשוי ואב לשתי בנות. בתסקיר נאמר כי העורר תיאר שימוש בסמים במשך תקופה ארוכה אך שלל התמכרות להם, תוך שציין בפני קצין המבחן כי לא ישוב להשתמש בסמים. שירות המבחן התרשם כי המעצר היווה גורם מרתיע עבור העורר המפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו, אך לא מאיין אותה לחלוטין נוכח חומרת העבירות והאפשרות כי העורר אכן מכור לסמים. לאור האמור, ולאחר שבחן את חלופות המעצר שהוצעו, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר המרוחקת מביתו בפיקוח אחיותיו וחבריו של העורר.

3.

בהחלטתו מיום 20.11.11 הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' קאפח) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בניגוד להתרשמות שירות המבחן, בית המשפט קבע כי נוכח נסיבות המקרה והתשתית הראייתית, נשקפת מן העורר מסוכנות שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. בין יתר הנסיבות שנמצאו כמעידות על מסוכנות העורר, התייחס בית המשפט לדברי העורר בחקירתו המלמדים על שימוש כרוני בסמים; לעובדה שהעורר לא הסביר מדוע נזקק לכמויות כה גדולות של סמים; וכן להתנהגותו החשודה של העורר עובר למעצרו שהתבטאה בהשלכת הטלפון הנייד שבבעלותו. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפני.

4.

בא כוח העורר סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שחלופת המעצר שהוצעה בתסקיר אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן העורר. הוא גורס כי בית המשפט קמא התייחס לעורר כאל אדם שסחר בסמים, על אף היותו אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, אשר, לדברי הסנגור, נגרר לביצוע העבירות כתוצאה מהתמכרותו לסם

- כל סם - ולא כחלק מניסיון להפיק רווח מהפצתו. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס די הצורך למספר המפקחים שהוצעו ולהתרשמות החיובית של שירות המבחן מהם. הסנגור מציין כי בבית המשפט המחוזי הכחיש העורר שהסמים שנמצאו במחסן, אשר בגין החזקתם מיוחסת לעורר העבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, שייכים לו. לדבריו, העורר מתכוון לנסות להוכיח את חפותו ביחס לחלק זה בכתב האישום ומשכך יש להניח שניהול המשפט ישתרע על פני תקופה לא קצרה. הסנגור סבור כי יש בכך כדי להוות שיקול נוסף המצדיק להורות על שחרורו של העורר לחלופה.

בדיון שנערך בפני הגיש הסנגור מסמכים שונים, לרבות הודעותיהם של נחקרים בפרשה ודו"חות עבודה של העורר במקום עבודתו, המלמדים לטענתו שהעורר אינו סוחר בסמים. כן הפנה הסנגור להחלטות של בית משפט זה בעררים דומים, בהן הוחלט להורות על שחרור לחלופת מעצר.

5.

מנגד, טוענת המשיבה כי המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר אינה מתיישבת עם התמונה העולה מכתב האישום המייחס לעורר החזקה של סמים מן הסוג הקשה ובכמויות גדולות במחסן הממוקם בסמוך לביתו ומצוי בבעלותו. כן מציינת היא את העובדה שהעורר ניסה להשליך את הטלפון הנייד שבבעלותו עובר למעצרו, מבלי שנתן להתנהגות מחשידה זו כל הסבר סביר. נסיבה נוספת המצדיקה לעמדת באת כוח המשיבה את דחיית חלופת המעצר שהוצעה הינה ההוראה שניתנה לרעייתו ולאחותו של העורר "לרוקן" את חשבון הבנק אשר בבעלות העורר ביום מעצרו, כאשר הכסף נמצא במעטפה סגורה ברשות האחות. בעניין זה מוסיפה באת כוח המשיבה כי שירות המבחן, אשר מצא את אחותו של העורר מפקחת ראויה, לא העלה בפניה את מעשה משיכת הכספים מן החשבון. נוכח האמור, באת-כוח המשיבה סבורה כי הצטברות הנסיבות במקרה דנן מחייבת את דחיית הערר.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובתסקיר שירות המבחן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

נקודת המוצא לדיון היא כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. על רקע מסוכנות זו, לא ישוחררו, ברגיל, המעורבים בעבירות סמים שלא לשימוש עצמי לחלופת מעצר, שכן קיים קושי ליתן אמון במי שהפיצו את בשורת הסמים בעבור בצע כסף, כי לא ישובו לעיסוקם זה, אם רק יתאפשר להם, ואפילו הם יורחקו ממקום משכנם הקבוע ויוטלו עליהם תנאים מגבילים (ראו למשל: בש"פ 3977/09

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.09);

בש"פ 2054/08 שם טוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.3.08)). למותר לציין כי מלשון החוק ומהדין הנוהג עולה שדברים אלה תקפים לא רק לגבי נאשמים בעבירת סחר בסמים, שאינה מיוחסת לעורר שבפני, כי אם לגבי נאשמים בכל העבירות הנוגעות לסמים שלא למטרת שימוש עצמי, לרבות עבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי המיוחסת לעורר דנן (ראו: בש"פ 5481/05 אבוזיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.6.05); בש"פ 6503/09 אבו קמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.8.09)).

לא שוכנעתי כי עלה בידי העורר לסתור את החזקה בעניינו. ראשית, כמות הסמים הגדולה אשר החזקתם מיוחסת לעורר, 89.52 גרם

קוקאין ו-294 כדורי MDMA , כמו גם העובדה שמדובר בסמים מן הסוג הקשה, מעידות על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר. בעניין זה יאמר כי אין בראיות שהגיש הסנגור במהלך הדיון, אשר לשיטתו מבססות את טענת העורר בדבר חפותו בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, כדי לסתור את חזקת המסוכנות בעניינו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. עיון בראיות שהוגשו מעלה כי הן נוגעות לסוגיית ההרשעה עצמה, סוגיה אשר תתברר על ידי הערכאה הדיונית במהלך המשפט. משכך הראיות דנן אינן מעלות או מורידות לעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר. שנית, השלכת הטלפון הנייד שבבעלותו של העורר, לה לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת, מעוררת חשד כי הוא ניסה לשבש הליכים באופן המלמד אף הוא על מסוכנותו. שלישית, כפי שציינה באת כוח המשיבה, אחותו של העורר שנמצאה על ידי שירות המבחן כמפקחת ראויה, לא נשאלה אודות ההוראה שנתן לה העורר למשוך כספים מחשבון הבנק שלו. על אף שבא כוח העורר הסביר כי הכספים יועדו לתשלום שכר טרחת הסנגור, העובדה שהאחות כלל לא נשאלה בעניין זה מעלה תהיות לגבי המשקל שיש לייחס להערכת התסקיר בדבר יכולת הפיקוח שלה. אכן, כפי שטען הסנגור, במקרים אחדים קבע בית משפט זה כי ראוי לשחרר נאשם המואשם בעבירות סמים חמורות לחלופת מעצר. עם זאת, משלא עלה בידי העורר לסתור את חזקת המסוכנות בעניינו מן הטעמים שמניתי לעיל, ומשלא מדובר במקרה בו נדרש בית המשפט לשקול חלופה טיפולית, בשים לב לכך שהעורר כלל לא מודה כי הוא מכור לסמים, אין המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר (ראו והשוו: בש"פ 2644/11 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.4.11)).

אי לכך, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.