בש"פ 3977/09 יואב כהן נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: האחר ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. לפי עובדות כתב האישום, בשעות אחר הצהרים של יום 11.1.09 הסיע האחר את העורר ברכבו לעיר לוד על מנת לרכוש סמים שלא לשימוש עצמי. כשהגיעו השניים ליעדם, הם רכשו כ-118 מנות סם מסוכן מסוג הירואין תמורת סכום של 10,700 ₪. לאחר מכן

החזיק העורר על גופו, ללא היתר, 102 מנות מן הסם במשקל של 87.7914 גרם נטו.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, המתבססות, בין היתר, על האמור בדו"ח הפעולה של המשטרה בנוגע לאירוע. לפי הדו"ח, לאחר שהוכנס העורר לניידת המשטרה, התפתל העורר פעמים רבות ושפשף את רגלו האחת בשנייה. לאחר הנסיעה בניידת, הובל העורר למעלית ומשנכנס אליה בצוותא עם שוטר, ניער העורר את רגלו השמאלית, תוך שהוא מפתל את גופו לצדדים. בשלב זה הבחין השוטר ששהה עמו בשקית בצורת כדור ובתוכה חומר החשוד כהרואין, נופלת מתוך שרוול מכנסיו השמאלי של העורר אל עבר רצפת המעלית, תוך שהעורר מתפתל ומנסה להתרחק ממנה. השוטר הכניס את החשוד כסם לתוך כפפת מז"פ ומשם לכיס מעילו, ובהמשך נמצא כי אמנם מדובר בהרואין שמשקלו ברוטו עומד על כ- 110 גרם . מכוח ראייה זו, שהצטרפה לעדות האחר לפיה העורר רכש את הכפפה ובתוכה 100 יחידות הרואין, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. באין מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר, פנה עתה בית המשפט לבחינת קיומה של חלופת מעצר. את החלטתו שאין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר ואף לא להורות על תסקיר מטעם שירות המבחן, ביסס בית המשפט על החומרה שבסחר בסם מסוג הרואין, ועל כמות הסם העצומה שנרכשה על ידי העורר; על עברו הפלילי המכביד ביותר של העורר, שכלל עבירות סמים, רכוש ואלימות בגינן ריצה עונשי מאסר ממושכים; על העובדה שאת העבירה הנוכחית הוא ביצע, על פי המיוחס לו, חרף מאסר על תנאי בן 18 חודשים התלוי ועומד נגדו, שלא הרתיעו; על אי התקיימותם של מי מן התנאים הנדרשים, לפי קביעתו של בית משפט זה, לצורך שחרור לגמילה; ובעיקר על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר. אשר על-כן, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שבפניי.

3.

במסגרת הערר, טוען העורר, כי שגה בית משפט קמא כשראה שלא לאפשר לו לצאת להליך של גמילה. לדבריו, העובדה שהחל בהליך גמילה עובר למעצרו מלמדת על מוכנותו ועל נכונותו "להיחלץ" מהתמכרותו הקשה. עוד מוסיף העורר כי אין טעם להמתין עד לשחרורו ממאסר, אם יושת עליו כזה, כדי להתחיל בתהליך זה ויש להקדים את הגמילה להשתלבותו המחודשת בחברה. לדבריו, שגה בית המשפט כשראה להבחין בינו לבין האחר, ולשחרר את האחר לגמילה, רק בשל העובדה שעברו הפלילי מכביד יותר. לטענת העורר, דווקא עברו הפלילי מעיד על הצורך הדחוף שלו בגמילה, שתאפשר לו לקחת אחריות מחודשת על חייו, ולהפסיק לצאת ולהיכנס מבתי מאסר חדשות לבקרים. לטענתו, הוא הגיע לגיל שבו הוא קץ באורח החיים הנוכחי והוא שואף לשנותו. את דבריו חותם העורר בטענה שהאינטרס הציבורי וטובת החברה מחייבים את שחרורו לגמילה, ממנה יצאו הכל נשכרים.

4.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי אין מקום להשוות בין העורר לבין האחר, אשר נשלח על-ידי בית המשפט להליך של גמילה, הן על רקע העובדה שכמות הסם שנתפסה על גופו של העורר הייתה גדולה בהרבה מזו של האחר, הן לאור עברו הפלילי של העורר, והיעדר עבר מסוג זה אצל האחר. לדבריה, בעוד שהעורר ריצה בעבר עונשי מאסר בבית הסוהר פעמים מספר, ובכל פעם שב וביצע עבירות סמים ואלימות, האחר, בן 68, לא צבר לחובתו עבירות עד כה. לטענת המדינה, אין מקום לשחרור העורר לגמילה גם על רקע ההזדמנויות שניתנו לו בעבר להיגמל מן השימוש בסמים, ושאותן לא ניצל, לרבות בעת תקופת ישיבתו הממושכת בכלא.

5.

דין הערר להידחות. המדיניות הנהוגה בנוגע למעצרם של נאשמים בסחר בסמים הינה כי אין להסתפק בחלופת מעצר למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן, זאת לאור הקושי ליתן אמון, ברגיל, בסוחרי סמים, כי לא יחזרו לעיסוקם אם הדבר יתאפשר להם, ואפילו יהיו נתונים במעצר בית, ולאור המסוכנות הרבה הנובעת מהם, לעצמם, לאחרים ולחברה בכללותה (ראו בש"פ 3856/03 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.5.03); בש"פ 684/08 מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסמה, 24.1.08)). כשם שצוין במקרה אחר-

"הסחר בסם הוא ראש וראשון לעבירות: דומה כי אין עבירה חמורה ממנו מבחינת הנזק לחברה. ניתן לומר עליו שהוא שורש פורה ראש ולענה, שהוא הורס חיים רבים ומצמיח עבירות קשות. כגודל הנזק שמקורו בסמים כך צריכה להיות גם עוצמת המלחמה בסמים. מלחמה זאת, כמו כל מלחמה, גורמת לחברה, לא פעם, להקשיח את מידותיה. כך ניתן להסביר ולהצדיק את המדיניות הנוהגת בנוגע למעצר של נאשמים בעבירה זאת עד תום ההליכים" (בש"פ 3899/95

מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3), 164 (1995)).

לא בכדי, איפוא, נקבעה בעבירות אלה חזקת מסוכנות בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. מן הבחינה הזאת, עברו של העורר דנן מאשש ומאשרר את כל החששות המתלווים לעברייני סמים. ההיסטוריה של העורר מוכיחה כי כמעט אין דבר שיניאו מלהמשיך בעיסוק החמור, יהיו אשר יהיו התוצאות. נכון הוא כי אם יצליח העורר להיגמל משימוש בסמים יהיה הדבר לתועלת לכל, ואולם כשם שקבע בית משפט זה בעבר, למעט בנסיבות חריגות, שלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אינו השלב הראוי לבחינת אפשרות השתלבותו במסגרת הליך גמילה, ועל הדבר להיבחן בשלב גזר הדין, וכחלק משיקולי הענישה כולם (בש"פ 9381/08 ראובי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.11.08); בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.6.08)). נסיבות חריגות אלה כוללות מקרים שבהם נמצא נאשם בעיצומו של הליך גמילה, שאז עשוי בית המשפט לבכר את שחרורו לחלופה השיקומית כדי שלא לפגוע בהליך הגמילה; ומקרים שבהם משתכנע בית המשפט כי רצונו של הנאשם להיגמל הינו כן ואמיתי ואינו נובע מניסיון להימנע ממעצר, וכי סיכויי הנאשם להצליח בטיפול הינם גבוהים (ראו בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.08)). כשם שציין בית משפט קמא, כל שעשה העורר במקרה דנן במסגרת תהליך הגמילה שלו טען, הסתכם בהליכה לבדיקות. במצב דברים זה, אין לטעון כי במעצרו של העורר יהיה כדי לגדוע בעודו באיבו את תהליך הגמילה ולפגוע בו. קשה גם לראות ברצונו של העורר להיגמל רצון כן ואמיתי. אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, העורר עבר הליך של גמילה במסגרת תיק קודם, וכבר בחלוף שבועיים מהליך זה נתפס על-ידי שוטר סמוי מבצע עסקאות סמים. עובדה זו, כמו גם החלטתו של העורר לשוב ולסחור בסמים במקרה דנן חרף המאסר על-תנאי שהוטל עליו, תחת פנייה לטיפול גמילה קודם לביצוע העבירה, והימנעותו מפנייה להליכי גמילה בנקודות זמן אחרות שבהן חרב המאסר לא הייתה מונחת מעל ראשו, אינן מאפשרות לראות בדבריו של העורר במקרה זה, דברים הבאים מן הלב. לא מתקיימים, איפוא, התנאים הנדרשים לצורך שחרורו של העורר להליך גמילה כבר בשלב זה.

6.

לפני סיום ייאמר, כי אין לגזור גזירה שווה בין העורר לבין האחר, שהינו נטול עבר פלילי ושחומרת העבירה שביצע במקרה הנוכחי נופלת מזו של העורר. אכן, אפליה מתבטאת במתן יחס שונה לשווים, והעורר והאחר אינם שווים. יתרה מכך, אף כי ככלל יש לנהוג שוויון בין נאשמים שונים באותה פרשה, שיקול זה אינו אלא שיקול אחד מבין השיקולים שיבחן בית המשפט בטרם החלטה על מעצר (ראו למשל בש"פ 5540/08 מרזן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.7.08)). בענייננו, בלא כל קשר לשחרורו של האחר לגמילה ולשוני ביניהם, מחייבים האינטרס הציבורי והאינטרס בדבר ביטחון הציבור את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.