בש"פ 9592/09 שימי בלולו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב ), בגדרה דחה בית המשפט ערר שהוגש על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט נ' ג'השאן ), והורה על המשך מעצרו של העורר עד להכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו.

1.

ביום 20.11.2009 הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום המייחס לעורר עבירה של איומים לפי סעיף 192 ל חוק העונשין, התשל"ז-1997 . לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 20.11.2009, בסמוך לשעה 1:30, איים העורר על השוטר העירוני לירן פריז (להלן: המתלונן ), שביצע באותה עת את תפקידו במסגרת משמרת סיור, בכך שאמר לפריז: "כדאי לך לעזוב את אור עקיבא היום כי אני ישים לך מטען, אני יודע איפה אתה גר ואיזה אוטו יש לך".

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לבית משפט השלום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. בהחלטתו מיום 23.11.2009 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר במידה הצריכה לשם מעצרו, אך הורה כי טרם תינתן החלטה סופית בבקשה למעצרו, יוכן תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר אשר במסגרתו יבחנו מסוכנותו של העורר ואפשרות שחרורו לחלופת מעצר. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הערר טען העורר להיעדרן של ראיות לכאורה להוכחת ביצועם של המעשים המיוחסים לו, וכן טען כי שגה בית משפט השלום שעה שלא הורה על שחרורו ממעצר מבלי להיזקק לתסקיר שירות מבחן שיוכן בעניינו. ביום 25.11.2009 דחה בית המשפט המחוזי את עררו של העורר, בקבעו כי אכן מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר במידה הנדרשת למעצרו עד תום ההליכים, וכי לא נמצא מקום להתערבות בהחלטתו של בית משפט השלום להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן טרם ההכרעה בבקשה למעצרו של העורר.

2.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו משיג העורר בראש ובראשונה על קביעותיהם של בתי המשפט השלום והמחוזי, לפיהן קיימת נגדו תשתית ראייתית לכאורית שדי בה על-מנת להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בהקשר זה טוען העורר, כי ראיות התביעה בעניינו מתמצות בגרסתו של המתלונן בדבר אופן השתלשלות האירועים נושא כתב האישום, כפי שזו באה לידי ביטוי בדו"ח פעולה שערך המתלונן לאחר התקרית המתוארת בכתב האישום, בהודעתו במשטרה לאחר האירוע, וכן בהודעתו של סמ"ר יוסי גייר (להלן: גייר ) - שוטר שנכח במקום האירוע באותו הלילה – שבגדרה מוסר גייר כי בסמוך למועד ההתרחשות סיפר לו המתלונן על האיום שהושמע באוזניו. לטענת העורר קיים פער משמעותי בין האמור בדו"ח הפעולה לבין הגרסא שהציג המתלונן בעת חקירתו במשטרה, ופער זה מקשה על עצם ההסתמכות על מסמכים אלו כראיות לכאורה. באשר להודעתו של גייר, טוען העורר כי מדובר בעדות שמיעה שאין לייחס לה כל משקל ראייתי. העורר, מצידו, טוען כי מעולם לא איים על המתלונן, כמיוחס בכתב האישום, אלא רק ניגש אליו לומר לו שהוא מתכוון להגיש נגדו תלונה במח"ש, וזאת על רקע הפעלת אלימות מצד המתלונן וצוותו נגד אדם אחר שהיה במקום בעת האירוע. כן טוען העורר, כי יש בהודעתו של מכרו רבשי יחיאלוב (להלן: יחיאלוב ), שנכח במקום בעת האירוע, כדי לתמוך בגרסתו. עמדת העורר היא כי במצב כזה של גרסאות סותרות לא ניתן לומר כי די בגרסתו של המתלונן כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית ברמה הנדרשת לשם מעצרו. העורר מבקש להדגיש, בהקשר זה, כי המתלונן איננו שוטר אלא עובד עירייה, והדבר משליך, לטענתו, על משקלה הראייתי של הודעתו. עוד טוען העורר כי שגו בתי המשפט השלום והמחוזי שלא התייחסו לטענותיו בדבר אכיפה סלקטיבית שהופעלה נגדו. בהקשר זה, מסביר העורר כי יחיאלוב, שאף הוא השתתף באירוע המתואר בכתב האישום, ונחקר בחשד לביצוען של עבירות של הכשלת שוטר, התנהגות פרועה בציבור, וניסיון להיזק לרכוש במזיד - שוחרר לביתו עוד באותו היום, בתום חקירתו במשטרה. לבסוף טוען העורר, כי נוכח חולשתן של הראיות לכאורה שהוצגו נגדו, ועל רקע טענת האכיפה הסלקטיבית, היה על בתי המשפט השלום והמחוזי להורות על שחרורו ממעצר, וזאת אף ללא היזקקות לתסקיר שירות מבחן.

בדיון שנערך לפניי טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות. לטעמה, די בהודעת המתלונן במשטרה ובדו"ח הפעולה שהוכן על-ידו בסמוך למועד האירוע, כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לשם מעצרו של העורר. בהקשר זה ציינה ב"כ המדינה כי לצורך ביסוסה של תשתית ראייתית כאמור, אין צורך להיזקק לאמור בהודעתו של גייר. עוד טענה ב"כ המדינה, כי נוכח האיום הקונקרטי שהשמיע העורר לכאורה באוזניי המתלונן, ועל רקע עברו הפלילי של העורר שכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות של איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו - אכן היה מקום להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן לצורך בחינת מסוכנותו של העורר. באשר לטענת האכיפה הסלקטיבית, ציינה ב"כ המדינה, כי טענה זו נבחנת שעה שמדובר בנאשמים בעלי נתונים דומים, ואילו במקרה שלפנינו מעשיהם הלכאוריים השונים של הנאשמים יוצרים הבחנה רלוונטית ביניהם.

3.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. באשר לפלוגתא שנתעוררה בין הצדדים בעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כנדרש לפי הוראת סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), אומר שלאחר עיון בחומר החקירה שהוגש לי על-ידי ב"כ המדינה נחה דעתי כי במקרה שלפנינו הונחה תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לשם מעצרו של העורר. גרסתו של המתלונן בדבר האיום שהשמיע העורר בפניו, וכן בדבר ההתרחשויות שקדמו להשמעת איום זה, מתוארת בפרוטרוט הן בדו"ח הפעולה שהוכן על-ידי המתלונן ביום 20.11.2009 (בשעה 1:40); הן במזכר שנכתב על-ידי המתלונן באותו יום; והן בהודעתו של המתלונן במשטרה, שנגבתה באותו היום, בשעה 3:59. מן האמור שם עולה כי שעה שביצע העורר, לכאורה, את מעשה האיום, היה המתלונן בגפו, שכן צוות הבילוש שהיה נוכח במקום שעה קלה לפני התרחשות האירוע המתואר בכתב האישום פנה לעזוב את הזירה ברכבו, ושותפו של המתלונן שהה בניידת המשטרה לצורך בדיקת תיעודו של אחד מן הנוכחים במקום. מכאן, שמטבע הדברים, אין תימה שגוף הראיות הלכאוריות שהציגה המדינה לצורך ביסוס מעצרו של העורר התבסס על הודעותיו של המתלונן. אוסיף ואציין גם כי לאחר שסקרתי את הודעותיו השונות של המתלונן לעומקן, לא עלה בידי לאתר את "הפער" בגרסאות המתלונן שלקיומו טען העורר. אף בהבחנה שביקש העורר לעשות בין המשקל הראייתי שיש לייחס להודעתו של שוטר עירוני לבין זה שיש לייחס לדבריו של שוטר המשרת במשטרת ישראל – לא מצאתי ממש. בסיומו של חלק זה אומר כי אף לא מצאתי בהודעתו של יחיאלוב כל היבט שיש בו כדי לסתור את גרסתו של העורר. בהודעתו מציין אמנם יחיאלוב כי שמע את העורר צועק לכיוון המתלונן כי יגיש נגדו תלונה במח"ש, ואולם אף הוא מעיד כי הגיע למקום לקראת סיומו של האירוע. מכל מקום, להשקפתי, בשלב מקדמי זה, אין בהודעתו של יחיאלוב כדי לסתור את האמור בהודעותיו של המתלונן באופן שימנע את ההסתמכות עליהן כראיות לכאורה נגד העורר. על רקע כל האמור לעיל – באתי לידי מסקנה כי די בחומר הראייתי שהוצג על-ידי המדינה כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האיום המיוחס לעורר.

אף בהחלטתו של בית משפט השלום להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר, טרם ההכרעה בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, לא מצאתי כל פגם. משנתברר דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של נאשם שמתבקש מעצרו עד תום ההליכים, מצווה בית המשפט לעמוד על שאלת גיבושה של עילה למעצרו של המשיב (סעיף 21(א)(1) ל חוק המעצרים ), ועל האפשרות להביא להשגת תכלית המעצר על דרך של שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים ). בבואו של בית המשפט לעמוד על היבטים אלו, עומדת לרשותו האפשרות לעשות שימוש בכלי המועיל של תסקיר שירות המבחן (עיינו בש"פ 2588/09 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.3.2009)). בענייננו, ביקש בית משפט השלום להיעזר בשירות המבחן הן לשם הערכת מסוכנותו של העורר, הן לשם בחינתן של חלופות מעצר אפשריות

– וכל זאת, טרם שיכריע סופית בשאלת מעצרו עד תום ההליכים של העורר. משנחה דעתי כי אכן מתקיימות נגד העורר ראיות לכאורה במידה הנדרשת לשם מעצרו, הרי נוכח העבירה המיוחסת לו ועברו הפלילי, לא ראיתי טעם למנוע מבית משפט השלום את השימוש בכלי זה שבכוחו לסייע בידי בית המשפט

בגיבושה של החלטה מושכלת בשאלת מעצרו של העורר (השוו בש"פ 5406/08 טלפיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008); בש"פ 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.2009))

גם בטענה בדבר אכיפה בררנית לא מצאתי ממש. בבסיסה של טענת האכיפה הבררנית עומד יסוד האפליה, שמשמעותו מתן יחס שונה לנאשמים שלהם מיוחסים מעשים דומים (בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009); בש"פ 9279/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2009)). במקרה שלפנינו, אף אם מקורם של האישומים שיוחסו לשני הנאשמים במסכת עובדתית אחת, הרי שלהשקפת התביעה, מהות המעשים המיוחסים לעורר נבדלת ממהות המעשים המיוחסים ליחיאלוב. לטעמה, מן המעשים המיוחסים לאחרון נשקפת רמת מסוכנות פחותה. לכך יש להוסיף כי הגם שלשיקול השוויון משקל של ממש במסגרת ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, הרי שאין בו כדי להוות את חזות הכל, ויש לראות בו רק כשיקול אחד מני רבים (בש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.11.1997); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(6) 753, 768 (2003))). על רקע אופיו של המעשה המיוחס לעורר, לא מצאתי כי יש בטענה בדבר אכיפה בררנית כדי להצדיק את שחרורו ממעצר טרם הוכן תסקיר שירות מבחן בעניינו.

אשר על כן, הערר נדחה.