בש"פ 5406/08 יגאל פלישוק טלפיס נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור), לפיה נדחה הדיון בבקשת העורר לעיון חוזר ליום 24.6.08, לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן.

1.

כתב אישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של תקיפת חסר ישע הגורמת חבלה חמורה, התעללות בחסר ישע ותקיפת חסר ישע הגורמת חבלה של ממש, שבוצעו כולן נגד אביו המבוגר, יליד שנת 1928 (להלן: המתלונן ). בכתב האישום נטען כי המתלונן מצוי במצב בו אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, בריאותו ושלומו. עוד נטען כי העורר ביקש מאביו כסף, ומשזה סירב לבקשתו, הכה אותו העורר באגרוף במצחו והפילו על הרצפה. לאחר מכן, כשעמד המתלונן בסירובו, סובב העורר את כל אחת מרגליו בכדי להכאיב לו. כתוצאה מן המעשים הנטענים נגרמו למתלונן שבר באגן ורגישות בפרק ירך ימין. עוד נטען בכתב האישום כי בחצי השנה שקדמה לאירוע זה, במספר מועדים, אחז העורר במתלונן בחוזקה לאחר שלא נתן לו כסף, גרם לו סימנים כחולים בידיו וזרק את האוכל שהיה במקרר על הרצפה.

לאחר הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בראשית חודש פברואר 2008 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו, לאחר שהמתלונן נפטר. ערר על ההחלטה התקבל באופן חלקי ובית משפט זה (בש"פ 3525/08, כבוד השופטת א' חיות) האריך את מעצרו בשלושים יום והורה כי בפרק זמן זה יציע העורר בפני המשיבה חלופת מעצר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובהתחשב, בין היתר, במצבו הקוגניטיבי של העורר. פעם נוספת האריך בית משפט זה (בש"פ 4430/08, כבוד השופט א' רובינשטיין) את מעצרו של העורר בשלושים יום נוספים וציין כי יש לקוות כי במהלך תקופה זו תוצע חלופה מתקבלת על הדעת. בית המשפט הורה עוד על עריכת בדיקה לעורר בוועדת אבחון ועל עריכת תסקיר משלים על ידי שירות המבחן לאחר מכן, ככל הניתן.

העורר הגיש לבית המשפט המחוזי ביום 10.6.08, בקשה לעיון חוזר בה הציע חלופת מעצר תחת פיקוחם של שני בני משפחה. ביום 15.6.08 נקבעה הבקשה לדיון ביום 24.6.08. בקשה להקדים את מועד הדיון נדחתה מפאת יומנו העמוס של בית המשפט, תוך שבית המשפט הורה על הכנת תסקיר שירות המבחן.

2.

בא כוח העורר טוען כי לא היה מקום לקבוע את הבקשה לדיון שיתקיים שבועיים לאחר הגשתה, שכן מ דובר בבקשה לעיון חוזר של עצור עד תום ההליכים שמעצרו הוארך פעמיים על ידי בית המשפט העליון מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית, תוך שצוין מפורשות כי יש לשקול שחרור לחלופת מעצר. הוא גורס כי אלמלא ביקש את הקדמת הדיון לא היה מתבקש תסקיר וכי בית המשפט העליון לא הורה כי יש צורך שהחלופה המוצעת תיבחן על ידי שירות המבחן. הוא מציין כי אין לקבל עיכוב בשל העיצומים בשירות המבחן, בפרט נוכח מצבו הקוגניטיבי של העורר.

בדיון בפניי הוסיף בא כוח העורר כי הוא עמד בקשר עם הגורמים הנוגעים לוועדת האבחון ולשיטתם בדיקה זו נערכה לפני כתשעה חודשים. הוא טוען כי כעת קיימת חלופת מעצר קונקרטית תחת שני מפקחים ולדעתו יש לבחנה אף ללא תסקיר שירות המבחן. לעניין זה הדגיש כי גם בית המשפט העליון יכול לבחון שחרור לחלופת מעצר מבלי שהתקבל תסקיר מעצר, והפנה לבש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון (לא פורסמה, 4.2.99) וכן לבש"פ 5018/08 בובריק נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.6.08). הוא סבור כי אין כל צורך בתסקיר שיבחן את מסוכנותו הקונקרטית של העורר, שכן מסוכנותו הייתה נקודתית ופגה עם מות אביו המנוח. לדבריו, בתסקיר שהוכן בעניינו של העורר צוין כי הסיכון להישנות ההתפרצות האלימה הינו סביב הקשר עם אביו.

3.

באת כוח המדינה מציינת כי העורר שוהה בעת מעצרו במעון נעול וכי פרשת התביעה אמורה להסתיים בישיבה שתתקיים ביום 24.6.08. יתכן לדבריה שאף פרשת ההגנה תסתיים באותו יום. היא מדגישה כי אין המשיבה שוללת את האפשרות כי ניתן יהא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך אפשרות זו צריכה להיבדק בבית המשפט המחוזי.

4.

דין הערר להידחות.

ראשית אציין כי בעררו העמיד העורר במוקד את המועד שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו, בעוד שבדיון בפניי הפנה בא כוחו חלק ניכר ממאמציו וטיעוניו לשכנעני כי יש לשחרר את מרשו לחלופת המעצר לאלתר וכי אין צורך להמתין לשם כך לקבלת תסקיר שירות המבחן.

לגופו של עניין. החלטתו של בית המשפט על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר אינה מותנית בקבלת תסקיר מעצר, כעולה מלשונו הברורה של סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996:

21א. תסקיר מעצר

(א) בדיון בבקשה למעצר לפי סעיפים 12 ו-21 ובערר על החלטה לפי סעיפים אלה, רשאי בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר, ורשאי הוא להורות על שחרור בפיקוח קצין מבחן...

(ב) תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור (ההדגשה הוספה, ע.א.).

ויחד עם זאת, מובן וברור כי לבית המשפט נתון שיקול דעת בהחליטו האם לצורך החלטה על היתכנותה של חלופת מעצר בכלל בעניינו של נאשם, או לצורך החלטה על חלופת מעצר קונקרטית, זקוק הוא למידע נוסף ולהערכתו המקצועית של שירות המבחן (והשוו: בש"פ 1744/98 סיידי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.3.98)). סמכות לחוד, שיקול דעת לחוד.

אם בימים כתיקונם אין בית המשפט מחויב בקבלת תסקיר מעצר לצורך החלטה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, מקובל עליי כי בימים אלה, של עיצומים ממושכים שנוקט שירות המבחן, ישנם מקרים בהם ניתן להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מבלי שיתקבל תסקיר שירות המבחן. זאת, בין היתר בשים לב לטיב העבירות, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, ליתר נסיבות העניין ולכך שמועד סיומם של העיצומים אינו ידוע, ומקום שבית המשפט סבור כי המידע שבפניו מאפשר לו להעריך אל נכון האם יש בכוחה של החלופה המוצעת להפיג את מסוכנותו של הנאשם. סיכומה של נקודה זו, מדובר בעניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

5.

במקרה דנן הצביע בית משפט זה בשתי הזדמנויות, בעת הארכות מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית, על כך שיש לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בהתחשב בנסיבות המקרה ובמצבו הקוגניטיבי של המשיב. ואולם, בהארכת המעצר האחרונה, מיום 1.6.08 ציין השופט רובינשטיין: "כדי לסייע להחלטה ראויה, אבקש כי ייבדק המשיב במקביל בוועדת האבחון...ככל הניתן ימסור שירות המבחן תסקיר משלים בעקבות זאת. אך אם יימשכו העיצומים בידי בית המשפט המחוזי, כמובן, לבחון חלופה על פי החומר שבפניו". טרונייתו של בא כוח העורר על כי חמישה ימים חלפו מאז הוגשה הבקשה ועד שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי המורה על מועד הדיון ועל הזמנת תסקיר מעצר, ניתנת להבנה. יחד עם זאת, איני סבורה כי נפל פגם בהחלטה עצמה. נסיבות מקרה זה אינן מן הפשוטות. בתסקיר מעצר שהוכן ביום 6.9.07 בעניינו של העורר צוין כי שירות המבחן התרשם כי לעורר קושי להכיל רגשות שונים, ובמיוחד רגשות שליליים של תסכול וכעס וכן לפעול באמפתיה כלפי הזולת בתקשורת עמו. עוד התרשם שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להתפרצות אימפולסיבית ואלימה בקשר עם המתלונן. ואולם, בסופו של יום לא הגביל שירות המבחן את הערכת המסוכנות של העורר לקשר עם המתלונן, אלא סבר כי קיימת רמת סיכון גבוהה לאור קווי אישיותו של העורר, מוגבלותו וחוסר יכולתו לתפקד בתחומי חייו השונים, ובפרט בתחום הבינאישי, ולאור הקושי המשמעותי שלו להכיל תחושות של תסכול וכעס. דומה, כי במצב דברים זה אכן יש בסיס לצורך בהערכתם של הגורמים המקצועיים מה הסיכון הנשקף מן העורר, בנתוניו, והאם יש בידה של החלופה המוצעת לאיין את מסוכנותו. כפי שציין השופט לוי בבש"פ 5018/08 הנ"ל , אליו הפנה העורר, עצם העובדה שבית המשפט המחוזי החליט להשהות החלטתו עד לקבלת תסקיר, בהמשך להנחיית בית משפט זה, מעידה על ההתלבטות הכרוכה בשחרור העורר. מכאן, החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהמשך להחלטת בית המשפט העליון, להורות על קבלת תסקיר היא החלטה סבירה שאין הצדקה להתערב בה.

עוד אוסיף, באשר לדו"ח ועדת האבחון שהתבקש, כי בדיון בפניי נמסר כי דו"ח שכזה הוכן לפני קרוב לשנה. השופט רובינשטיין הורה על הכנת דו"ח אבחון בראשית חודש זה ודומה כי הכוונה היא לדו"ח עדכני.

אני סבורה אפוא שדין הערר להידחות. כמובן, ככל שהעיצומים בשירות המבחן יימשכו ואם לא יונח תסקיר בפני בית המשפט המחוזי במועד שנקבע, חזקה על בית המשפט שיביא בפניו נתון זה, כמו-גם את משך התקופה בה שוהה העורר במעצר ואת החלופות המוצעות, ויפסוק כהבנתו.