בש"פ 6326/97 יוסי מוסלי נ. מדינת ישראל

העוררים עומדים לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות והחזקת נשק שלא-כדין. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרם עד תום ההליכים, ועל-כך הערר שלפני.

עיקר טיעוניהם של פרקליטי העוררים נסוב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ובנושא זה שמעתי את טיעוניהם הארוכים. טיעונים ארוכים אמרתי, הואיל והטיעונים ששמעתי יפים הם יותר לסיכומים סופיים במשפט מאשר לטיעונים בהליך של מעצר עד תום ההליכים. אחרי ששמעתי כל מה ששמעתי, ואחרי שקראתי כל מה שקראתי, דעתי היא כדעתו של בית-משפט קמא, כי יש בתיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. אכן כן: הראיות הן נסיבתיות בעיקרן, ואין לי אלא להסכים - על דרך העיקרון - לטיעונו של עורך-דין מרוז כי "יש ראיות נסיבתיות ויש ראיות נסיבתיות", כאומר: יש ראיות נסיבתיות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים; יש ראיות נסיבתיות שאינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים; וענייננו הוא מן הסוג השני. ועוד אסכים עם עורך-דין מרוז, כי הראיות הנסיבתיות שבענייננו יש לבוחנן בקפידה עד שמעלות הן פסיפס של תמונה כוללת. ואולם אחרי כל אלה נמצא לי, כאמור - כמוני כבית-משפט קמא - כי פסיפס זה אכן הורכב. ושוב: נזכור נא ואל נשכח, כי ענייננו הוא במעצר עד תום ההליכים ולא בהרשעתם של העוררים. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" אין בהן כדי להביא להרשעתו של אדם בדין, אך יש בהן כדי להביא למעצרו עד תום ההליכים.

אין להוציא מכלל אפשרות כי העוררים ייצאו זכאים בדינם. כך הוא בכל החלטה שעניינה מעצר עד תום ההליכים וכך הוא בענייננו אף-הוא. אולם לעת הזו הוקמה תשתית ראיות להוכחת האשמה, ומכאן כי נתמלא התנאי הראשון למעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

מוסיף וטוען בא-כוחם של העוררים - זו הפעם נשמעים הדברים מפיו של עורך-דין יפתח, תוך עזרה פעילה מצידו של עורך-דין מרוז - כי ראויים הם העוררים שאורה על שחרורם בערובה מטעם של הפלייה. הנה-כי-כן, כך טוען הוא, בגין אותה עבירה עצמה עומד לדין אחר בשם אברהם שיק. ניתן היה לצפות, כך מוסיף הוא וטוען, כי גם אותו שיק ייעצר עד תום ההליכים, אך ראה זה פלא, לעניינו של שיק הסכימה התביעה על חלופת מעצר. טוען עורך-דין יפתח: לא זו בלבד שכתב-האישום כנגד שיק זהה לחלוטין, אלא שמעמדו של אותו שיק חלש ממעמדם של העוררים ולו מן הטעם שלחובתו הרשעה קודמת. וכדבר התביעה עצמה בבקשתה למעצרו עד תום ההליכים - מתקיים חשש מבוסס להימלטותו מן הדין. כיצד זה איפוא - מתריס עורך-דין יפתח - שוחרר שיק ממעצרו ואילו העוררים שוהים במעצר? אף אתה אמור: שיק שוחרר כדין ממעצרו וכן יהא דינם של העוררים אף-הם.

מנגד טוען עורך-דין ניסים, בא-כוחה המלומד של המדינה, כי עניינו של שיק נשתנה מעניינם של העוררים, ובדבריו מצביע הוא על כמה וכמה יסודות המבדילים והמבחינים, לטעמו, בין העוררים לבין אותו שיק.

עיינתי בדברים מקרוב, ונמצא לי כי הבחנות שעשה עורך-דין ניסים בין שיק לבין העוררים לאו הבחנות הן. אכן, כשם שאין אדם אחד הזהה בתווי פניו לאדם אחר, כן אין מעשיהם של נאשמים זהים אלה לאלה בכל. השאלה אינה אם מעשיהם של נאשמים זהים בכל אלה לאלה, אלא אם מעשיהם שונים כדי-כך שראוי להבדיל ביניהם. יש שוני שיש בו הבחנה, ויש שוני שאין בו הבחנה. אשר לשיק ולעוררים: שוני ביניהם - מצאתי, הבחנה ביניהם - לא מצאתי.

מה מסקנה נסיק מכאן? טוען עורך-דין יפתח כי מסקנה נדרשת מאליה היא, שיש למוד לעוררים אותה מידת דין שנמדדה לשיק, ומה הלה שוחרר ממעצרו, אף הם ישוחררו ממעצרם. ומילת המפתח היא: הפלייה. לעניין זה כוסיתי עד למעלה-ראש באסמכתאות ובהלכות על דבר האימפרטיב הקטגורי, כביכול, שלא להפלות בין נאשמים. הפלייה בין נאשמים, כך נטען לפני, תפגע באמון הציבור בבתי-המשפט, ומכל מקום שוויון הוא אחד מעקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל. והמסקנה הנדרשת היא כי יש לשחרר את העוררים ממעצרם.

אני מסכים כי הצורך להימנע מהפלייה בין נאשמים הינו שיקול מן המעלה הראשונה. בה-בעת ידענו כולנו, כי כנגד שיקול-נְפִיל זה יכולים שיעמדו שיקולים כבדים אף-הם. השאלה אינה אלא מי יכריע את הכף: שיקול איסור ההפלייה או השיקולים הנוגדים אותו.

וזו היא השאלה ששופט אמור להכריע בה: מעבר מזה סבור בית-המשפט כי נתקיים או נתקיימו אחד או יותר מן היסודות האמורים בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - חוק המעצרים); לאמור: קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה, להשפעה על עדים, לפגיעה בראיות בדרך אחרת, או קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. כל-כך - מן העבר האחד. מן העבר האחר נוכח בית-המשפט לדעת כי מעצרו של הנאשם יפלה אותו לרעה מנאשם או מנאשמים אחרים, והטענה המועלית לפניו היא, כי על-אף כל אותם חששות, הצורך שלא להפלות בין נאשמים חייב שיכריע את הכף.

בהציגנו את השאלה כך - וכך, לדעתי, יש אמנם להציגה - דומה בעיני כי השבנו לקושיה. בהיעדר נסיבות יוצאות-דופן - ונודה כי יש שנסיבות מעין-אלו יוכחו לבית-המשפט - אני מתקשה לקבל כי מקום שהוכח לשביעות רצונו אחד הסיכונים המנויים בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לחוק המעצרים, יורה בית-המשפט על שחרורם של נאשמים ממעצר אך בשל טענת הפלייה. אכן כן: ראוי כי בתי-המשפט יעשו לביעור ההפלייה ולהחלת דין מעצר שווה על מי שמעשיהם שווים, ואולם צורך זה בשוויון יכול שיחוויר אל-מול הצורך הנעלה ממנו - הצורך להגן על שלומם של הפרט ושל הכלל מפני אנשים פורעי-דין וסדר. משנמצא לנו כי יש ראיות לכאורה לכך שהעוררים תכננו ונטלו חלק בשוד חמור - שוד אשר בוצע באלימות אכזרית ותוך שימוש בנשק - וכי בשל כך מסוכנים הם לפרט ולכלל אם יתהלכו חופשי, האמנם ניתן לטעון ברצינות כי שחרורו של נאשם אחר באותו מעשה - בהסכמת התביעה - יש בו, כשהוא לעצמו, כדי להביא לשחרורם אף-הם? נזכור כי אותו שיק שוחרר ממעצרו בהסכמת התביעה, בעוד אשר בענייננו עומדת התביעה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עשויה להישאל שאלה, על שום מה ולמה הסכימה התביעה לשיחרורו של שיק בערובה, ומדוע אין היא מסכימה לשיחרורם של העוררים? אכן, אפשר נהגה התביעה באורח מפלה וניתן לבוא אליה בטענות. ואולם אתקשה להבין כיצד מעשה זה של התביעה יש בו כדי לגרוע משיקול דעתו של בית-המשפט בעניינם של העוררים. כי אורה על שיחרור העוררים, תרבוץ האחריות לפיתחו של בית-המשפט, ואתקשה לקבל כי כולנו נסכים שהעוררים מסוכנים לכלל ולפרט, ובה-בעת נורה על שיחרורם אך מטעמי הפלייה בלבד.

בסוף-כל-הסופות, בהיפרש חומר ראיות מסויים לפני בית-המשפט, ובהיעדר הסכמה מצד התביעה, האחריות למעצרו או לאי מעצרו של נאשם רובצת לפיתחו של בית-המשפט. משנדע כך, נוסיף ונדע כי טענת ההפלייה הינה טענה חשובה אך אין היא טענה המכריעה בכל מקרה את הכף.

לענייננו-שלנו הוכיחו העוררים עצמם כאנשים מסוכנים לפרט ולכלל, ואני דוחה את בקשתם לחלופת מעצר.

היום, ג' בחשוון תשנ"ח (3.11.97)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97063260. G01