רע"א 2046/02 סמי (בן זכריה) זינאב נ. מדינת ישראל

ניתנה ביום 3.3.2002. באותו יום,

ובחוות-דעת מנומקת, מפורטת ודקדקנית, החליטה כב' השופטת אופיר-תום לדחות בקשה

שהגיש העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הערר שלפני.

כתב הערר אשר הוגש בידי עורך-דין ירון בן

יוסף, כתב ארוך ומפורט הוא ביותר. מחזיק הוא עשרה עמודים צפופי שורות ובהם שבעים

ותשעה סעיפים. בכתב ערר זה ובטיעונו המסועף על-פה טען עורך דין בן יוסף בחום ובלהט

לשחרורו של מרשו ממעצר, ברכזו את עיקרי דבריו בטיעון ההפליה. לטיעון זה, ובו עיקר,

אחזור להלן, ועתה אומר מילים אחדות על האישום לגופו.

שלמה ויצחק לויאן הם שני אחים אשר ביקשו לפרנס

את משפחותיהם בכבוד. האחים רכשו חנות בשדרות ירושלים 74 ביפו והפכו אותה להיותה

חנות ירקות. האחים סברו לתומם כי בניהולה של החנות יביאו לחם למשפחותיהם. כך חשבו

הם. אחרים חשבו אחרת. האחרים הם חמישה הנאשמים שהעורר הוא אחד מהם ועוד אחד-עשר

נאשמים. מסתבר כי האחים וחנותם היו למשיסה למי שמבקשים לעשות רווחים קלים. מי

מאותם נאשמים - אשר הוגשו כנגדם שישה כתבי אישום - אשר סחטו את האחים כדי

"לספק להם הגנה"; מי מאותם נאשמים אשר גרמו נזקים לחנות; מי מאותם

נאשמים, כעורר, אשר עשו נוהג לעצמם להגיע לחנות, לקחת סחורה בשווי של מאות

ש"ח ולשלם תמורתה אך שווי מיצער. האחים לא הסכימו כי כך ייעשה ברכושם, אך

העורר וחבריו נהגו לומר לאחים כי יאמרו תודה על-כך שזוכים הם לקבל ולו תמורה

חלקית, וכי אם ירימו קול כי אז תהא החנות כולה למשיסה והם עצמם יטופלו אישית.

כתב-האישום מעלה אירועי-זוועה על הברוטאליות האלימה שבה נהג העורר וחבריו באחים.

כך למשל כאשר במקרה אחד היכו העורר וחבריו אחד מן האחים באגרופים ובמקל, פעם אחרת

איימו עליהם באיומים אלה ואחרים ועוד. אין פלא בדבר איפוא שכב' השופט אנגלרד לא

היסס להורות על מעצרם של העורר וחבריו עד תום ההליכים, בתארו את מעשיהם כמעשים

קשים ובהצביעו על כך שלכולם הרשעות קודמות בעבירות אלימות.

אין ספק איפוא כי ראוי הוא העורר שייעצר עד

תום ההליכים שכן מהווה הוא סכנה קשה לסובבים אותו. ואולם, כך טוען בא-כוחו, כי

ייוותר העורר במעצר תיווצר הפליה קשה בינו לבין נאשמים אחרים בכתבי אישום דומים

לכתב האישום שהוא מואשם בו. הנה כי כן, מאותם שישה-עשר נאשמים, מיקצתם שוחררו

ממעצר, מיקצתם נותרו במעצר, וטענת בא-כוח העורר היא כי השארתו במעצר יהיה בה מעשה

מפלה. עקרון האחידות, כך מרעים עורך-דין בן יוסף בקולו, עיקרון הוא שאין לסטות

ממנו הימין או השמאל; וביודענו כי נאשמים אחרים במעמדו של העורר שוחררו לביתם, כן

חייב שיהא דינו של העורר אף הוא. בטוותו את טענת ההפליה טרח בא-כוח העורר ופירט

באורח מדוקדק, אחד לאחד, את מעמדם של כל הנאשמים האחרים בכל ששת כתבי האישום,

בהסיקו כי מעמדו של העורר הוא כמעמדם של אותם מן הנאשמים אשר שוחררו ממעצר.

משידענו כן, כך סיכם ואמר, נוסיף ונדע כי שומה עליו על בית-המשפט לשחרר אף את

העורר ממעצר.

טענות אלו של הפליה העלה בא-כוח העורר גם בפני

כב' השופטת אופיר-תום. זאת ידעתי, בין השאר, מתוך עיון בהחלטתה המפורטת והמדוקדקת.

כב' השופטת אופיר-תום עוברת, אחד לאחד, על עניינם של הנאשמים האחרים, בהסבירה

בטוב-טעם ובשום-שכל על-שום-מה-ולמה נבדל עניינו של העורר מעניינם של האחרים, ומדוע

זה שהעורר חייב להישאר במעצר הגם שאחרים שוחררו לביתם.

טעמיה של השופטת אופיר-תום להחלטתה נראים

בעיניי ובה בעת אין נראים בעיניי טיעוניו של עורך-דין בן יוסף. בעניין זה אוסיף

ואזכיר את החלטתה של השופטת ביניש בבש"פ 1416/02. גם באותו עניין הועלתה טענת

הפליה וגם השופטת ביניש סברה לגבי אחד מן הנאשמים עם העורר כי ראוי שיישאר במעצר

וכי לא הוכחה בעניינו טענת הפליה.

בכך יכולתי לסיים את דבריי, ואולם אינני רואה

עצמי פטור מאמור דברים נוספים. טענת "אחידות המעצר" וכמוה טענת

"אחידות העונש", נמצא לי כי שתי טענות אלו עולות תדיר לפני בית-המשפט,

ודומני שלא אטעה אם אומר כי התדירות גוברת והולכת בעת האחרונה. על נושא זה עמדתי

כבר כמה וכמה פעמים. ראו, למשל: דנ"פ 1109/02

שושני נ' מדינת ישראל

(החלטה שמיום 12.2.2002) בפיסקה 8 להחלטה; בש"פ 6326/97

מוסלי נ' מדינת

ישראל

(לא פורסם). אכן, טענת הפליה טענה קשה היא ואולם, ככל טענה אחרת במשפט,

גם טענת ההפליה חייבת להסיג עצמה, לעיתים, מפני שיקולים שעוצמתם אינה פחותה

מעוצמתה ובנסיבות מסויימות עוצמתם אף רבה מעוצמתה.

לענייננו-שלנו כך נאמר: בהידרשו לבקשה לעצור

את פלוני עד תום ההליכים, שומה עליו על בית-משפט לבדוק ולבחון את עניינו

הפרטיקולרי של פלוני מבחינת התנאים המוקדמים הנדרשים למעצר. נניח עתה כי לאחר

בדיקת חומר הראיות שלעניין מגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי נתקיימה בו בפלוני אחת מן

העילות המצדיקות מעצר; למשל, קיומו של יסוד סביר לחשש כי שחרורו של פלוני או

אי-מעצרו יביאו לשיבוש הליכי משפט. נוסיף עוד ונניח, כי באותה פרשיה עמד לדין נאשם

אחר אף-הוא, נאשם שעניינו זהה לעניינו של פלוני, וכי אותו נאשם שוחרר ממעצר. הנה

הם שני השיקולים העומדים זה אל-מול זה: מעבר מזה, השיקול המצדיק מעצר, ומעבר מזה,

שיקול ההפליה המצביע אל-עבר שחרור ממעצר. שיקול ההפליה ועקרון "אחידות

המעצר". בהתייצב שני השיקולים זה-כנגד-זה: מה יעשה שופט ולא יחטא?

דעתי בשאלה זו היבעתי באותם מקומות שהבאתי

לעיל ואין לי אלה לחזור על תמציתם. על דרך הכלל, בהתנגשות זו שבין שני הנפילים,

חייב הוא שופט להורות על מעצרו של פלוני, שאם לא יעשה כן כי אז יסכן את תהליך

עשיית הצדק באורח בלתי-ראוי. שיקול ההפליה חייב לכוף את ראשו מפני שיקול הסכנה

לציבור. אכן, יהיו מקרים ששיקול הסיכון יהא שיקול בעל עוצמה מעטה ושיקול ההפליה

יהא בעל עוצמה רבה. במקרה זה אפשר יהיה הדין אחרת. ואולם, במקרה בו שיקול הסיכון

שיקול-של-ממש הוא, הוא שיכריע את הכף.

ולענייננו-שלנו. בא-כוח העורר, כפי שציינתי

לעיל, ניתח בדקדקנות-יתירה את עניינו של העורר ואת עניינם של נאשמים אחרים בפרשיות

דומות - פרשיות העיט-על-חנות-הירקות - בנסותו להוכיח בק"ן טעמים כי עניינו של

העורר קל או זהה לעניינם של אחרים אשר שוחררו ממעצרם. גם שופטת בית-משפט קמא גררה

עצמה במשעולים שבא-כוח העורר הוליך אותנו בהם, וגם היא הסבירה בפירוט מדוע זה

לדעתה עניינו של העורר שונה מעניינם של אחרים. כשאני לעצמי, אין בדעתי להיגרר

ולרוץ אחרי בא-כוח העורר.

משהיגעתי לכלל מסקנה כי העורר, כדברו של כתב

האישום - ועל-פי הראיות לכאורה שהוצגו לפני בית-משפט קמא - מתנהג כבריון, באלימות

ובכוח, כלפי אנשים שלווים המנסים לפרנס את משפחותיהם בכבוד, ידעתי כי אדם הוא

המסוכן לזולתו. אשר-על-כן, ראוי הוא כי ישב במעצר עד תום ההליכים. משהיגעתי למסקנה

זו, ובהעלות טענה של הפליה, לא יהיה זה מן המידה, לדעתי, כי אשקול בפלס ובמאזניים,

בדקדקנות ובטרחנות, את עניינו של העורר תוך השוואתו לעניינם של אחרים. גם אם לא

אתעלם מטענת ההפליה, לא אבחן אותה אלא בכללותה ולא במאזניים אלקטרוניים כדרכו של

בא-כוח העורר. אין לכך מקום, אין לכך הצדקה.

כללם של דברים: עילת המעצר נגד העורר הוכחה

כדבעי ולא נמצא לי כל גורם העשוי להפחית ממישקלה כעילה המצדיקה מעצר. ממילא דין

הבקשה לעיון חוזר כי תידחה.

היום,

כ"ח באדר תשס"ב (12.3.02).

ש

ו פ ט