בש"פ 10150/03 מדינת ישראל נ. חיים בן-ישי

1.על המשיב ועל נאשם נוסף (להלן – "הנאשם הנוסף") הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס להם – בנוסחו המתוקן – עבירות של רצח, נסיון לרצח והיזק בחומר נפיץ. לנאשם הנוסף גם מיוחסת עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתמצית, בחודש אפריל 1999 לערך, קשרו המשיב והנאשם הנוסף יחד עם אחר, יחיא תורכ, קשר לגרום בכוונה תחילה למותו של אשר אילוז (להלן – "המתלונן"). לשם כך הכינו יחיא תורכ והמשיב מטען חבלה רב עוצמה, שאותו הצמידו המשיב והנאשם הנוסף למכוניתו של המתלונן. למחרת היום ירד המתלונן – שהיה מלווה בבנו בן השלוש (להלן – "המנוח") - מביתו אל החניה שבה החנה את מכוניתו. המתלונן והמנוח נכנסו אל המכונית, ומשהתניע המתלונן את המכונית התפוצץ מטען החבלה. כתוצאה מן הפיצוץ, מת המנוח והמתלונן נפצע. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 26.11.03, ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט העליון (כבוד השופט א' א' לוי), בהחלטתו מיום 31.1.03, דחה את עררו של המשיב. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 15.5.03, את בקשתו של המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בית משפט זה (כבוד השופט א' מצא), בהחלטתו מיום 1.6.03, דחה את עררו של המשיב על ההחלטה ונעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים. המשיב הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטת המעצר, שנדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב, בהחלטתו מיום 14.7.03), וגם הערר על ההחלטה נדחה (כבוד השופטת ד' דורנר, בהחלטתה מיום 20.7.03). משלא נסתיים המשפט תוך תקופת ההארכה האריכה חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, בהחלטתה מיום 12.8.03, את תקופת המעצר ב-20 ימים. משלא הסתיים המשפט גם תוך תקופת ההארכה האריכה חברתי הנכבדה, השופטת ד' ביניש, את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

בבקשתה שלפני חוזרת המדינה ומבקשת, זאת הפעם הרביעית, להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים.

2.את הבקשה להארכת המעצר סומכת המדינה על אופיין של העבירות, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן ועל חזקת המסוכנות העולה מהן. אשר להתמשכותו של המשפט, ציין בא כוח המדינה כי פרשת התביעה הסתיימה, למעט עדותו של העד יחיא תורכ. לטענתו, צפוי משפטו של יחיא תורכ – שהודה בביצוע העבירות המיוחסות לו - להסתיים בקרוב. עוד ציין, כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של המדינה להעיד את יחיא תורכ במשפטו של המשיב למרות הלכת קינזי וכי גם בקשתה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה.

כנגדה טוען בא כוח המשיב, כי משפטו של המשיב התארך שלא בעטיו יתר על המידה ואינו צפוי להסתיים בקרוב. עוד טוען הוא, כי ראיות התביעה התכרסמו. יצוין, כי ערב מתן ההחלטה – 10.12.03 – הגיש בא כוח המשיב "הודעה דחופה" לפיה עורך דינו של יחיא תורכ אינו מייצג אותו עוד "והיות ובינתיים כלל אין ליחיא טורק סנגור, הרי שלאחר שיימצא סניגור שיוכל לייצגו, תתבקש דחיית ההוכחות על מנת לאפשר הכנה ראויה לדיון. לפיכך, לא ניתן לומר כי משפטו של העד יחיא טורק צפוי להסתיים בעתיד הנראה לעין. בהתאם לכך, גם לא ניתן לומר כי משפטו של המשיב--- צפוי להסתיים בעתיד הנראה לעין". טענה נוספת בפיו שאין להפלות בין המשיב לבין הנאשם הנוסף, ששוחרר לחלופת מעצר, ובמיוחד בהתחשב בכך שהמשיב "תרם רבות למדינה ושירת במילואים בהתנדבות".

3.הדין עם המדינה בבקשתה.

אכן, משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, "חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים"), כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (דברַי בבש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני , תקדין עליון 2746 (2)2002; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס , תקדין עליון 20 (1)2003; בש"פ 4587/03 מדינת ישראל נ' זאדה , תקדין עליון 2003(2) 2469). עוד אמרתי כי: "בקשת הארכה ראשונה צריכה בדיקה; בקשת הארכה שניה צריכה בדיקה יותר מקודמתה; ובקשת הארכה שלישית – על אחת כמה וכמה" (בש"פ 4813/02 מדינת ישראל נ' שמעון, תקדין עליון 2002(2) 2321); וביתר שאת כך, כאשר מדובר בבקשת הארכה רביעית, שאז חייב השופט להקפיד היטב ולהיזהר מאד בהארכת תקופת המעצר ועליו לבדוק מחדש את כל השיקולים הצריכים לענין (בש"פ 1611/01 מדינת ישראל נ' אל-אמיטל, תקדין עליון 2001(1) 1581; בש"פ 1147/01 מדינת ישראל נ' בדיר, פ"ד נה(3) 481; בש"פ 1966/01 מדינת ישראל נ' זגורי , תקדין עליון 2001(1) 1298).

אולם, אפילו בודקים וחוזרים ובודקים היטב היטב את כל השיקולים הצריכים לענין גובר כוחן של הנסיבות המיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר על השיקול של התמשכותו של היתרה של המשפט. בפרשה שלפנינו התפוצץ מטען חבלה שהצמיד המשיב למכונית במטרה להרוג את מי שעמד לנהוג בה, וכתוצאה מן הפיצוץ נהרג ילד בן שלוש שנים ונפצע אדם. אין צריך לומר שמעשה כזה עלול לגרום למותם או לפציעתם של אנשים רבים שנקלעו לסביבתה של המכונית הממולכדת. הוא מעיד על עושהו שחיי בני אדם ושלמות גופם הם כאין וכאפס בעיניו וקשה להעלות על הדעת מעשה המעיד על מסוכנותו הגדולה של עושהו יותר ממעשה כזה. מסוכנות כזאת אין להפיגה אלא על ידי מעצר ממש, כליאה מאחורי דלתיים ובריח. לכך יפים גם דברי חברתי הנכבדה, השופטת ד' ביניש, באומרה כי:

"רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי-דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לביטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית-המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כותלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת" (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1)523, 527-526; בש"פ 4349,4533/00 מדינת ישראל נ' משה זגורי , תקדין עליון 2000(2) 2194).

4.כאמור, טוען בא כוח המשיב כי המשיב מופלה לרעה בהשוואה לנאשם הנוסף ששוחרר לחלופת מעצר. טענה זאת תש כוחה כאן. אכן, מקובל עלינו כי יש להקפיד על שוויון בין נאשמים ויכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא להפלות בינו לבין נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר. השוויון הוא ערך יסוד ויכול שיטה את הכף (ראו דברַי בבש"פ 7496/00 רבאח נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(3) 2146; בבש"פ 4569/03 דזרלשווילי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2505; ובבש"פ 9818/03 מכתבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, לא תמיד יהיה בכוחו של עקרון השוויון לגבור על עקרונות חשובים אחרים, כמו הצורך להגן על שלומו ובטחונו של הציבור מפני מי שסכנתו מרובה (ראו דברי השופט מ' חשין בבש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 97(3) 903; ודברי השופט י' זמיר בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 392).

אך לא זאת בלבד. טענתו של בא כוח המשיב נבחנה בעבר על ידי חברי הנכבד, השופט א' מצא, שדחה אותה באומרו כי: "תיקונה של הפרת השוויון - ככל שהוא מהווה אינטרס ציבורי חשוב - איננו יכול להיות מושג בכל מחיר" (בש"פ 4160,4336/03 מדינת ישראל נ' חיים בן-ישי , תקדין עליון 2003(2) 2116). גם אני סבור כך.

5.גם הטענה כי נתכרסמו הראיות נגד המשיב, דינה להדחות. היא ענין לבית המשפט המחוזי לענות בו במסגרת בקשה לעיון חוזר, ואין מקומה בדיון בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים (ראו, בין היתר, בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625; בש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' נמרודי, פ"ד נה(3) 232; בש"פ 1677/01 מדינת ישראל נ' סלמן, תקדין עליון 2001(1) 1520; בש"פ 4233/03 מדינת ישראל נ' בן ברוך, תקדין עליון 2003(2) 1576; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, תשנ"ז) 308; מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי

(מהדורה שניה, תשס"א) 179-178).

6.סוף דבר, פיקוח נפש דוחה מצוות. הסכנה החמורה שבשחרורו של המשיב דוחה את מצוותו של המחוקק (בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר, תקדין עליון 99(3) 585).

7.לפיכך אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 16.12.03 או עד למתן פסק הדין בת.פ.ח. 1164/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם.