בש"פ 4587/03 מדינת ישראל נ. אלי בן חיים זאדה

1.על המשיב ועל נאשם אחר (להלן – "הנאשם האחר") הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים ופציעה בנסיבות מחמירות. הנאשם האחר מואשם גם בעבירות נוספות. על פי הנטען בכתב האישום, בתמצית, המשיב והנאשם האחר קשרו קשר לסחוט בכוח את המתלונן במטרה להביאו לשלם חוב לחברו של הנאשם האחר. המשיב והנאשם האחר באו אל משרדו של המתלונן, הנאשם האחר סגר את הדלת ועמד לידה ובאותו זמן בעט המשיב במתלונן, הפילו ארצה והלם בראשו בחוזקה במקדחה שהיתה שם, וכן קילל אותו ואיים עליו להורגו. לאחר מכן נטל המשיב מספרי גינון שהיו במקום וכיוון אותם לעבר צווארו של המתלונן. המתלונן ניסה להגן על עצמו ותוך כדי כך נפצע בידיו, אולם המשיב המשיך להכותו בכל חלקי גופו. בית משפט השלום (כבוד השופט צ' קפאח), בהחלטתו מיום 1.10.02, הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 17.10.02, נעתר לעררה של המדינה וציוה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, בהחלטתה מיום 7.11.02, דחתה את עררו של המשיב. המשיב הגיש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום (כבוד השופט צ' קפאח), בהחלטתו מיום 19.12.02, נעתר לבקשה והורה לשחרר את המשיב בתנאים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם), בהחלטתו מיום 26.12.02, נעתר לעררה של המדינה וציוה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים מבקשת המדינה להאריך את תקופת מעצרו בתשעים ימים נוספים.

2.בהחלטתה הנזכרת מיום 7.11.02 עמדה חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, על מסוכנותו של המשיב ועל כך ש"מדובר בפשיעה חמורה בתחום גבית חובות בשוק האפור כאשר המוציא לפועל של אותה גביה, עושה זאת למען אחר, ככל הנראה בתמורה, כשהוא משתמש באמצעים אלימים המסכנים חיי אדם. אדם העושה מעשים שכאלה מסוכן לציבור ויש להרחיק אותו ממנו". למותר להוסיף דברים על כך. כנגד שיקול זה של מסוכנותו של המשיב, המונח על הכף האחת של המאזניים, שיש בו כדי להצדיק את הארכת מעצרו, מונח על הכף השניה השיקול של התמשכות משפטו, שיש בו כדי להצדיק שחרור. למרבה הצער, התקיימו עד הדיון לפני ביום 1.6.03, רק שתי ישיבות של הוכחות ובמהלך חודש יוני היו אמורות להתקיים רק שתי ישיבות נוספות. הואיל והתעורר ספק בלבי אם יהיה די בכך, ביקשתי כי נשיאת בית משפט השלום בתל אביב-יפו תודיעני מה המועדים שנקבעו לצורך המשך שמיעת ההוכחות ומה הצפי לסיומו של המשפט. בעקבות ההחלטה הומצאה לי ביום 16.6.03 הודעתה של סגנית הנשיאה לפיה נקבע מועד נוסף לסיום התיק ליום 22.7.03. יצוין, כי באת כוח המשיב סירבה לקבוע מועד קרוב נוסף לשמיעת ההוכחות ביום 19.6.03, בנימוק שאינו מתאים לה וכן ביקשה שלא לקבוע מועדים במהלך פגרת בתי המשפט. בא כוחו של הנאשם האחר הודיע כי תאריכים נוספים שהוצעו – 26.6.03 ו- 10.7.03 – אינם נוחים לו.

3.לא למותר לחזור כאן על מושכלות ראשונים. בכל דיון בדבר מעצרו של אדם נשקלות, זו לעומת זו, זכותו של היחיד לחירות וזכותו של הציבור להיות מוגן מפני רוע מעלליו של היחיד העבריין. וכבר אמרתי כי "קשה מאד למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה בין שני הקטבים המושכים כל אחד לעברו" וכי "עלינו לקדש את זכותו של היחיד לחירות, אפילו הוא עבריין, אולם יש לקדש- לא פחות ואולי אף יותר- את זכותם של בני הציבור לחירות, החירות מן הפחד שהיחיד העבריין ירע להם" (בש"פ 7914/99 מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין עליון 99(3) 17;

בש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' נמרודי, פ " ד נה(3) 232, 236-235). אולם משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, "חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג, תקדין עליון 2002(4) 48; בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר, תקדין עליון 99(3) 585; בש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני, תקדין עליון 2002(2) 2746; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס, תקדין עליון 2003(1) 20).

4.עמדתי למעלה על מסוכנותו הרבה של המשיב, העולה מתוך נסיבותיהן של העבירות הנידונות וכן מהרשעותיו הקודמות. עוד ייאמר כי ככל שמתקרבת שמיעת הראיות לסיומה, גדלה והולכת אימת הדין המוטלת על המשיב ועמה גדל החשש כי שחרורו יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה (ראו: בש"פ 1147/01 מדינת ישראל נ' בדיר, פ"ד נה(3) 481). חשש זה מתחזק לאור העובדה שהמשיב נמלט אחרי ביצוע העבירות המיוחסות לו ואותר רק חודשיים לאחר מכן. כאן יש להעיר כי ניתן היה להחיש את מהלכו של המשפט אילו גילו הסנגורים גמישות רבה יותר לגבי קביעת ישיבות להוכחות במועדים שהציע בית המשפט. במצב דברים כזה נחלש מאוד משקלו של הטיעון בדבר התמשכותו של המשפט. אכן, משפטו של המשיב מתמשך יתר על המידה אולם עתה נראה כי סיומו של המשפט אינו רחוק וכי יש יסוד לתקווה שיסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת.

חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות למשיב, שעליהן נוסף החשש להימלטות מן הדין, מכריעה, אפוא, את השיקול של התמשכותו של המשפט ואין מנוס מלהאריך את תקופת המעצר.

5.לפיכך אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 18.6.03 או עד למתן פסק הדין בת.פ 5493/02 בבית המשפט המחוזי בירושלים, הכל לפי המוקדם.