בש"פ 8109/04 מדינת ישראל נ. שלמה ארובס

1.על המשיב ועל ארבעה נאשמים נוספים (להלן – "הנאשמים הנוספים") הוגש כתב אישום המייחס לחלק מהם, ובין היתר למשיב, עבירות של שידול לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון רצח ונשיאת נשק שלא כדין. דברים אמורים, בתמצית, בפרשה שבמהלכה נקשר קשר לרצוח אנשים מסוימים תמורת תשלום, בניסיון שלא צלח ובפציעה של אדם. בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק ), בהחלטתו מיום 19.8.03, הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. חברתי הנכבדה, כבוד השופטת מ' נאור, בהחלטתה מיום 3.9.03, דחתה את עררו של המשיב על ההחלטה. בקשתו של המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב ), בהחלטתו מיום 7.1.04. משלא נסתיים משפטו של המשיב תוך תשעה חודשים האריכה חברתי הנכבדה, השופטת מ' נאור , בהחלטתה מיום 11.5.04, את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. משלא נסתיים משפטו של המשיב תוך תקופת ההארכה האריך חברי הנכבד, השופט י' עדיאל , בהחלטתו מיום 29.7.04, את מעצרו של המשיב בחמישים ימים נוספים.

משלא נסתיים משפטו של המשיב בתקופת ההארכה השניה, מבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר פעם נוספת.

2.באת כוח המדינה, בבקשה שבכתב ובטענותיה שבעל פה, עמדה על מסוכנותו הגדולה של המשיב. כפי שהדגישה, היה המשיב הדומיננטי שבחבורת המעורבים בפרשה, הוא שקיבל על עצמו את משימות החיסול והוא ששידל את האחרים. שלא כנאשמים הנוספים, שכל אחד מהם היה מעורב רק בחלק מן האישומים, היה המשיב מעורב בכולם והוא עומד בראש המדרג של המעורבים. בעברו של משיב זה הרשעות קודמות רבות וחמורות ובעבר גם ריצה תקופות מספר של מאסרים. עוד ציינה כי המשפט מתנהל בקצב משביע רצון, נקבעו שלוש ישיבות במהלך חודש ספטמבר ועתה קבועה ישיבה ליום 10.10.40. ההערכה היא כי באותו יום, או סמוך אחריו, יסתיים המשפט.

כנגדה הצביע בא כוח המשיב על דבריו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנזכרת מיום 19.8.03: "לפיכך אני סבור שהתביעה הציגה ראיות לכאורה מספיקות כדי להצביע על אחריותו של ארובס לעבירות המיוחסות לו באישום הראשון. הראיות שהוצגו לעניין האישום השני אינן בעלות עוצמה מספקת כדי להורות על מעצר בהקשר לפרשת אישום זו". עוד טען כי עונשיהם של אלה מן המעורבים שהורשעו בינתיים היו קלים יחסית – חמש שנות מאסר, שתי שנות מאסר ושנה מאסר – וכי יש להביא גם עובדה זאת בחשבון השיקולים. לכך הוסיף כי המשיב הוא יליד שנת 1957 ואב לחמישה ילדים קטנים. לפי דו"ח של הרשות לשיקום האסיר, מיום 12.11.03, הוא "בחור אינטליגנטי ובעל יכולת שיקומית טובה. הוא עשה כברת דרך ארוכה בדרך לשנות את דפוסי חייו ודרך מחשבתו - - - אני רואה בדאגה את הסכנה של המאסר שבו ההישגים שהשיג בשינוי דרכי התנהגותו יוכחדו שוב". לטענתו המשפט מתנהל בעצלתיים, הישיבות עמוסות ואין סיכוי ממשי שיסתיים תוך תקופת ההארכה המבוקשת.

3.אקדים ואציין כי על מסוכנותו של המשיב עמד בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בהחלטת המעצר ובהחלטה בבקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר, שהוזכרו לעיל. עניין זה נבחן שוב הפעם בהחלטותיהם של חברי הנכבדים שדנו בערר על המעצר ובבקשות הקודמות של המדינה להאריך את תקופת המעצר. אינני רואה צורך לחזור ולבחון את השאלה שוב הפעם. אסתפק בהערה, לעניין המובאה הנזכרת מהחלטת המעצר, כי האישום הראשון שלגביו נמצאו ראיות לכאורה מייחס למשיב עבירות של שידול לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נסיון רצח ונשיאת נשק שלא כדין, שהן העבירות העיקריות המיוחסות לו. עם זאת, אינני פטור – בפתחה של תקופת ההארכה השלישית ולאור עונשיהם של הנאשמים שהורשעו –מלחזור ולבחון את כל השיקולים הצריכים לעניין.

דומני שלא למותר לחזור ולהדגיש בכל דיון בבקשה להארכת מעצר כי, משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, "חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים"), כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (דברַי בבש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני תקדין עליון 2746 (2)2002; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס תקדין עליון 20 (1)2003; בש"פ 4587/03 מדינת ישראל נ' זאדה תקדין עליון 2003(2) 2469). יש לזכור היטב כי: "בקשת הארכה ראשונה צריכה בדיקה; בקשת הארכה שניה צריכה בדיקה יותר מקודמתה; ובקשת הארכה שלישית – על אחת כמה וכמה" (בש"פ 4813/02 מדינת ישראל נ' שמעון תקדין עליון 2002(2) 2321; וכן ראו דברַי בבש"פ 10150/03 מדינת ישראל נ' חיים בן-ישי תקדין עליון 2003(4) 757).

לא אכחד כי אין דעתי נוחה – וזאת בלשון המעטה – שמועדי ההוכחות הראשונים במשפטו של נאשם נקבעים למועדים שאחרי תום תקופת תשעת חודשי המעצר הראשונים, או סמוך לכך. לא זאת הייתה כוונתו של המחוקק בחוקקו את סעיף 61 לחוק המעצרים. אולם, העומס הכבד מאוד של תיקים פליליים שעל בתי המשפט לדון בהם יוצר, למרבה הצער, מציאות שקשה מאוד לעמוד בה (ראו דברי המשנה לנשיא א' מצא בבש"פ 7577/01 מדינת ישראל נ' שמש ואח' תקדין עליון 2001(3) 1851). מציאות זאת מוסיפה נטל המכביד מאוד על הכרעתו של שופט בית המשפט העליון הדן בהארכת תקופת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. מצב זה טעון תיקון, בין בדרך של "פתרון מערכתי, שיתבטא בהגדלת מספר השופטים והפרקליטים", כדברי המשנה לנשיא שם, ובין בדרך של עיון מחדש בהוראת החוק.

בבואי להכריע בבקשה הנדונה מונחת על כף המאזניים מסוכנותו הגדולה של המשיב, העולה מן המעשים המיוחסים לו וכן מן התפקיד המרכזי שהיה לו בגיוסם של הנאשמים הנוספים לביצוע מזימת הרצח ובתכנון הביצוע. מסוכנות זאת – בשל משקלה ואופייה – אי אפשר להפיג על ידי תנאי שחרור וערובות. חובת ההגנה על שלומו ובטחונו של הציבור מפני המשיב עוקרת את מצוות סעיף 61. במצב דברים כזה גם מצבו המשפחתי של המשיב וסיכויי שיקומו אינם יכולים לעמוד לו ובמיוחד נוכח סיומו הקרוב, כנראה, של המשפט. לפיכך דינו של המשיב להישאר במעצר.

4.לפיכך אני מאריך את תקופת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 10.9.04 או עד מתן פסק הדין בתפ"ח 1108/03 של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, הכל לפי המוקדם.