בש"פ 9818/03 רמי מכתבי נ. מדינת ישראל

1.על העוררים הוגש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס להם, בנוסחו המתוקן, בשישה עשר אישומים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והונאה בכרטיס חיוב. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשרו מספר אנשים קשר לזייף אלפי כרטיסי אשראי במטרה למשוך כספים שלא כדין מחשבונות הבנק של בעלי הכרטיסים. הכרטיסים זויפו והקושרים, או מי מטעמם, קשרו קשר עם העוררים ואחרים על מנת שהעוררים והאחרים יבצעו בפועל משיכה של כספים באמצעות כרטיסי האשראי המזויפים. עוד נטען כי עד מעצרם, במשך שעות מספר ביום 3.12.02, ביצעו העוררים 16 משיכות בסכום כולל של כ- 30,000 ש"ח. ברשות העוררים נתפסו 98 כרטיסי אשראי מזויפים, ובהם 16 הכרטיסים שבהם הספיקו לעשות שימוש, וכן סכום של כ-33,000 ש"ח. הסכום הכולל של המשיכות באמצעות כרטיסי אשראי מזויפים – על ידי העוררים ועל ידי האחרים - הגיע לכ-9.6 מיליון ש"ח.

בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח), בהחלטתו מיום 23.1.03, שניתנה בטרם תוקן כתב האישום, ציוה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) נדחה בהחלטתו מיום 5.2.03. חברתי הנכבדה השופטת א' פרוקצ'יה, בהחלטתה מיום 24.3.03, דחתה את הערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי. אחרי שתוקן כתב האישום הגישו העוררים, בקשה לעיון חוזר בהחלטתו הנזכרת של בית משפט השלום מיום 23.1.03 שנדחתה בהחלטתו מיום 18.9.03. הערר שהוגש לבית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' חאלד) נדחה בהחלטתו מיום 30.10.03.

העוררים עררו על ההחלטה.

2.בכתב הערר ובדיון לפני טוענות באות כוח העוררים, בתמצית, כי אחרי החלטתו של בית משפט זה בעניין המעצר, מיום 24.3.03, תוקן כתב האישום, באופן שהעבירות שיוחסו להם צומצמו באופן משמעותי, כך שהעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות שיוחסו להם הוחלפו בעבירות של שימוש במסמך מזויף. לא זאת בלבד, אלא שתיקונו של כתב האישום צמצם את חלקם של העוררים בפרשה גם בכך שלא יוחסה להם עוד, במבוא לכתב האישום, השתתפות בפרשה הכוללת של קשירת קשר לזייף אלפי כרטיסי אשראי אלא רק קשירת קשר לביצוע משיכות כספים שביצעו במרמה בשישה עשר אישומים. כמו כן עולה מן התיקון כי מעמדם של העוררים היה "בתחתיתה של ההיררכיה העבריינית" של המעורבים בפרשה. עוד טוענות הן כי העוררים מופלים לרעה לעומת מעורבים אחרים בפרשה שמילאו תפקיד דומה לזה של העוררים ולא הוחלט לעוצרם. יתר על כן, מעורבים אחרים שביצעו פעולות דומות של משיכת כספים נדונו לתקופות מאסר קצרות יחסית. באות כוח העוררים עמדו גם על כך שבית המשפט המחוזי דחה את עררם משום שראה את עצמו מחויב לכך מכח החלטתו של חברי הנכבד השופט א' גרוניס, מיום 14.10.03, שהאריך את מעצרם של העוררים לתקופה של 75 ימים בדיון בבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר אחרי שחלפו תשעה חדשים. לטענתן, נתפס בית המשפט המחוזי לטעות בכך שראה עצמו כפוף להחלטתו של השופט גרוניס, שענינה היה הארכת תקופת המעצר, ולא החלטה בענין מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. לענין זה מדגישות הן כי הטעם להארכת תקופת המעצר היה שהעוררים "הסכימו בחודש מרס 2003 שמעצרם יוארך מעבר לתשעה חודשים"; הסכמה המחייבת, לדעתן רק לעניין הארכת תקופת המעצר אך לא לעניין העיון החוזר במעצר. מכל מקום, העוררים חזרו בהם מן ההסכמה שניתנה על ידי בא כוחם הקודם.

בתשובתה טוענת המדינה, בתמצית, כי העוררים היו חוליה אחת מתוך מספר חוליות של עבריינים שהשתתפו בתוכנית העבריינית וכי מסוכנותם לא פחתה אחרי תיקונו של כתב האישום. עוד נטען כי אין מקום לטענת האפליה, משום שמעורבים אחרים בפרשה שמילאו תפקיד דומה לזה של העוררים הוחלט לעוצרם. כך או כך, אין ללמוד מהחלטתו של השופט גרוניס כי האריך את תקופת המעצר רק מכח הסכמתם של העוררים. עוד מציינת היא – לענין מסוכנותם של העוררים - את עברם הפלילי: עורר מס' 1 הורשע בעבר בעבירות של איומים ואלימות; עורר מס' 2 הורשע בעבר בעבירות סמים.

3.סבורני שראוי היה לחזור ולעיין בהחלטה לעצור את העוררים ולשחררם לחלופת מעצר זאת בשל מספר טעמים:

הטעם הראשון הוא הצמצום בהיקף העבירות המיוחסות לעוררים בנוסחו המתוקן של כתב האישום ובחומרתן של העבירות, כמפורט לעיל. יתר על כן, תיקונו של כתב האישום גם צמצם את חלקם של העוררים בפרשה כך שנותרה רק קשירת קשר לביצוע משיכות כספים כאשר מיוחסות להם רק שש עשרה משיכות בפועל בסכום כולל של כ- 30,000 ש"ח בלבד. המסקנה היא כי מידת מסוכנותם של העוררים כפי שהיא עולה מכתב האישום המתוקן פחותה בהרבה ממסוכנותם, כפי שעלתה מכתב האישום המקורי.

הטעם השני, עניינו תקופות המאסר הקצרות יחסית שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, שהיו כחמישה עשר חודשים. מכך ניתן ללמוד כי גם על העוררים – העצורים כבר כ- 10 חודשים – אם יורשעו יגזרו תקופות מאסר דומות; לפיכך יתכן שתקופת המאסר שתיגזר (בניכוי תקופת השליש והמינהלי), תחפוף ממילא את תקופת המעצר. עוד ניתן ללמוד מכך כי אין עוד יסוד לחשש שהחקירה תשובש על ידי העוררים (השוו לדברַי בבש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי , פ"ד נה(3) 232, 238).

הטעם השלישי המצדיק את שחרורם של העוררים עניינו האפליה לרעה של העוררים לעומת מעורבים אחרים בפרשה, שמילאו תפקיד דומה לזה של העוררים ולא הוחלט לעוצרם. אין צריך לומר כי, ככלל, יש להקפיד על שוויון בין נאשמים ויכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא יופלה לרעה לעומת נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר. השוויון הוא ערך יסוד ויכול שיטה את הכף (ראו דברַי בבש"פ 7496/00 רבאח נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2000(3) 2146 ; עוד ראו: בש"פ 7283/98 גמלט ואח' נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 98(4), 246; בש"פ 3447/01 עקב נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2001(2), 858). אכן, יש מעורבים בפרשה שנעצרו עד תום ההליכים, אלא שיש גם שניים שבית משפט זה ציוה לשחררם לחלופת מעצר (בש"פ 6881/03, בש"פ 6883/03 אקוקה ומלכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). חלקם של העוררים בפרשה דומה יותר לחלקם של אלה ששוחררו לחלופת מעצר מאשר לחלקם של המעורבים האחרים שנעצרו עד תום ההליכים.

אוסיף לעניין החלטתו הנזכרת של חברי השופט גרוניס להאריך את מעצרם של העוררים. העיון בהחלטה מלמד שאינה מושתתת על המסוכנות הנשקפת מן העוררים או על חומרת העבירות המיוחסות להם. כפי שקבע "- - - מדובר בעבירות פליליות בעלות אופי כלכלי שבדרך כלל לא יצדיקו הארכת מעצר בהיעדר נסיבות מיוחדות. אף איני מתעלם מכך שהמשיבים נמצאים בתחתיתה של ההיררכיה העבריינית הנוגעת לפרשייה הנזכרת. - - - אילו כל שעמד לחובת המשיבים בשלב זה היה כתב האישום המתוקן, ניתן בהחלט להניח שלא היה מקום להארכת המעצר [ההדגשה שלי – י' ט']" (בש"פ 8687/03 מדינת ישראל נ' אילן חנוכה ורמי מכתבי (טרם פורסם)). כאמור, לא דן בית המשפט המחוזי בשאלות הצריכות לעניין המעצר אלא ראה עצמו מחויב על ידי החלטתו של השופט גרוניס. כך אמר, כי "אכן, תיקון כתב האישום תוך הפחתת חומרת העבירות המיוחסות לעוררים, כמו גם החלטת בית המשפט העליון בעניינם של מעורבים אחרים - - -, כמו גם הטיעון הנוסף שהועלה על ידי ב"כ העוררים לפיו מעורבים אחרים בפרשה שהודו ונדונו לתקופות מאסר קצרות, הרי יש בכל טיעונים אלה כדי להצדיק בחינה מחודשת של שאלת מעצרם של העוררים. זאת ועוד. ייאמר שאלמלא נסיבות אחרות כפי שאפרט בהמשך [החלטתו של השופט גרוניס – י' ט'], הייתי נוטה לקבל את הערר, ויש להניח שגם בית משפט קמא היה מגיע לתוצאה אחרת [ההדגשה שלי – י' ט']".

4.כאשר זה מצב הדברים יש לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. הדיון יוחזר, אפוא, לבית משפט השלום שיקבע את תנאי שחרורם של העוררים, ואת הערובות הכספיות.