בש"פ 7283/98 סדייב גמלט נ. מדינת ישראל

1.על העוררים הוגש בבית משפט השלום בנתניה כתב אישום המייחס לכל אחד מן העוררים חמישה מעשי עבירה של סחיטה באיומים. כן מיוחסת לשניהם בשל אחד מן המעשים גם עבירה של סחיטה בכוח. מדובר בסידרה של מעשי סחיטה שנעשו בשנים 1996, 1997 ו1998- כלפי בעלי מעדניות ומסעדות, בעל חנות מכולת, בעלות מספרה, בעל חנות להשכרת סרטי וידאו ובעל חנות לאביזרי מין.

בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת י' קלוגמן), בהחלטתו מיום 4.10.98, ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ע' דוויק), בהחלטתו מיום 3.11.98, דחה את עררם. מכאן הערר שלפני.

2.בא כוח העוררים טרח הרבה להצביע על נקודות חולשה בחומר הראיות המצדיקות, לדעתו, התערבות במסקנתם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי שקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים. לא מצאתי ממש בטענות. בדיקת חומר הראיות שהוגש לעיוני מראה על פניו כי הערכאות שדנו בכך לפני צדקו במסקנתן.

כפי שעולה מן הראיות הלכאוריות נהגו העוררים באלימות ממש רק במקרה אחד - כאשר היכו את המתלונן בלסתו באגרופים ובנגיחת ראש - ואילו ביתר הפעמים "הסתפקו" בדברי איום מפורשים או ברמזים רבי משמעות בדבר הצפוי למתלוננים. לכאורה הבל פה בלבד, אולם מתוך עדויותיהם של המתלוננים מנשבת רוח של פחד גדול. גלוי לעין כי העוררים, שעשו את מעשיהם באין מפריע במשך תקופה ממושכת, מסכנים את בטחון המתלוננים ואת בטחון הציבור. חלופה למעצר אינה יפה לעברינים כאלה. את סכנתם ניתן למנוע רק על ידי מעצר.

3.בא כוח העוררים הצביע על נכויות וליקויי בריאות חמורים של העורר מס' 2, אשתו ובנו. נכויות אלה לא הגבילו אותו במעשיו ואף לא הניאו אותו מלאיים על בנה הקטין של אחת המתלוננות כי ינקר את עינו בעט שקירב אל עיניו. אין בהן כדי לעמוד לו.

הוא הדין בטענתו כי בית המשפט המחוזי היפלה, שלא כדין, בין העוררים לבין נאשם אחר, רוברט בדלוב, שאותו החליט לשחרר בערובה ובתנאים. בית המשפט עמד על ההבדלים שבין העוררים לבין אותו נאשם - הן לענין מידת מעורבותו במעשי העבירה, הן לענין עברו הפלילי והן לענין אורח חייו - המצדיקים גישה שונה. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו גם מטעם זה.

4. הערר נדחה.