בג"ץ 578/00 משה דהן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי (ת"פ 7752/99 בבית משפט השלום בבאר-שבע) בעבירה של סחיטה באיומים ביחד עם שני נאשמים נוספים. על פי כתב האישום יצר אחד הנאשמים האחרים, יצחק זוהר (להלן: זוהר), קשר עם העורר לאחר שהבין כי לא יצליח לגבות חוב שנפסק לטובתו כנגד המתלונן. הוא סיכם עם העורר כי הלה, ביחד עם הנאשם הנוסף, יצחק רוש (להלן: רוש), יגבו את החוב מידי המתלונן בדרך של איומים ובמידת הצורך גם באלימות. בתמורה יקבלו עמלה מן החוב שיצליחו לגבות. בהתאם להסכם זה יצר העורר קשר עם המתלונן בפגישות ובטלפון, ואיים לפגוע בו במטרה להביאו לשלם לזוהר את החוב.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום (השופט ג. טהר-לב) בחן את השתלשלות האירועים והמפגשים: שיחת טלפון בה קבע העורר להיפגש עם המתלונן; הפגישה ביניהם ליד המזללה; שיחת הטלפון שלאחר מכן בה איים העורר על המתלונן באמרות כגון: "אני אשחט אותך, אני ארצח אותך"; בעקבות שיחה זו פנה אחיו של המתלונן אל זוהר, ומספר דקות לאחר מכן התקשר העורר עם המתלונן טלפונית ושאלו מדוע פנה לזוהר. בית המשפט קבע כי הודעותיו של המתלונן, המקבלות חיזוק מזיהוי שיחות הטלפון, יוצרות תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישום. בית המשפט מדגיש כי אמנם למתלונן רקע פלילי, אך בשלב זה אין הוא נדרש לשאלת המהימנות של הודעת המתלונן. התשתית העובדתית מקימה עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר. אולם, נוכח העובדה כי גם לאחר שהוגשה התלונה למשטרה היה העורר משוחרר כחודשיים, בשל בעיות הקשורות בחקירת המשטרה, ובהיעדר עבר פלילי בעבירות של אלימות, קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

א.ערבות אישית של 50,000 ש"ח ועירבון שיופקד בבית המשפט בסך 6,000 ש"ח.

ב.ערבות צד ג' של שני אנשים בסך של 35,000 ש"ח כל אחד.

ג.מעצר בית בביתו של העורר במושב.

ד.חתימה על בקשה לניתוק הטלפון בביתו של העורר, ואי הימצאות של טלפון סלולרי בבית או בחצר הבית.

ה.אי יצירת קשר עם יתר המעורבים בפרשה.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופט ג. גלעדי) שב ובחן את כל חומר הראיות וקבע:

"העולה מהאמור לעיל, הוא כי לכאורה, קיימת תשתית ראייתית למסקנה, שיצחק זוהר פנה לעבריינים, כדי שהם יגבו את החוב מן המתלונן.

קיימת גם תשתית ראייתית לעובדה, שה[עורר] איים על המתלונן בפגיעה בחייו, אם לא ישלם את החוב.

אין מחלוקת, שגם המתלונן, אינו טלית שכולה תכלת, ויש לו הרשעות קודמות. אולם, גרסתו של המתלונן, התחזקה גם בראיות אחרות. אחרי שהמתלונן התלונן במשטרה, נעשתה בדיקה בחברת פלאפון ותרשים זרימת שיחות טלפון, מראה שבתאריכים הרלוונטיים, היו שיחות טלפון מיצחק רוש ל[עורר], מיצחק רוש, ליצחק זוהר וכן מיצחק רוש ומה[עורר] למתלונן.

בהתאם, קבע בית המשפט המחוזי, כי קמה עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר ובשל החשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט שב ובחן את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר, אך הגיע למסקנה כי לפחות עד לאחר עדותו של המתלונן, אין בחלופת מעצר כדי להפריך את החשש ממסוכנותו של העורר. את החלטתו מנמק בית המשפט בקיומו של כתב אישום נוסף התלוי ועומד כנגד העורר, גם הוא בעבירה של סחיטה באיומים. כתב אישום זה מתייחס לאירוע שאירע כחודש קודם לאירוע נשוא כתב אישום זה. כן נשמע העורר מאיים על עורכת-הדין אשר ייצגה את זוהר בסיום אחד הדיונים בבית משפט השלום. לדעת בית המשפט המחוזי, יש בדברים אלה כדי ללמד שמדובר בהתנהגות שיטתית. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר הכולל, בין היתר, עבירות סמים, עבירה של העלבת עובד ציבור, הפרת הוראה חוקית והיזק לרכוש במזיד. לבסוף התייחס בית המשפט המחוזי לטענת האפליה בין העורר לבין זוהר אשר שוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט קבע, כי בין השניים קיים הבדל מהותי, משום שזוהר לא נקט באיומים כלפי המתלונן ואין לו כל עבר פלילי.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. בא-כוח העורר טען לפני הן לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן לעילת המעצר והן לגבי האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. לעניין הראיות טען בא-כוח העורר, כי עיקר הראיות מצויות בהודעתו של המתלונן במשטרה. אולם, לטענתו אין לייחס משקל רב להודעה זו משום שהמתלונן עצמו עבריין, המנסה להימנע מתשלום חוב שנפסק נגדו בבית משפט. פירכות נוספות בהודעת המתלונן מוצא בא-כוח העורר בעובדה שהאיומים המפורשים (כגון: "אני ארצח אותך", "אני אשחט אותך") נאמרו לטענת המתלונן רק בשיחת טלפון אחת. למרות שבשיחות מאוחרות יותר שיזם המתלונן, לבקשת המשטרה, ניסה המתלונן לגרור את העורר לשימוש באיומים, לא השמיע העורר כל איום. כן יש לזכור, כי מדובר בשיחת טלפון של המתלונן עם אדם שאינו מוכר לו. לפיכך אין כל ודאות כי האיש עמו דיבר המתלונן הוא אמנם העורר.

מנגד טען בא-כוח המשיבה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. הודעתו של המתלונן נתמכת בהודעתו של אחיו של המתלונן וברישום שיחות הטלפון. חיזוק נוסף ניתן למצוא בגרסאותיו השונות של העורר, אשר בשלב ראשון הכחיש כל קשר לאירוע, ורק בהמשך שינה גרסתו - טיפין, טיפין - עד שהגיע לגרסתו הנוכחית. כן נטען, כי האיומים הושמעו בשלוש הזדמנויות שונות: בשיחת הטלפון אותה הזכיר גם בא-כוח העורר, ואשר לאור האירועים שקדמו לאותה שיחה ברור כי העורר הוא שדיבר עם המתלונן; בפגישה בין העורר למתלונן, אשר במהלכה נקבעה פגישה בין המתלונן, העורר וזוהר למוצאי שבת, ובסיומה אמר העורר למתלונן "דיר בלאק לא להיות זמין במוצאי שבת"; ובאיום שאיים רוש על המתלונן בנוכחות העורר, כאשר רוש והעורר מואשמים בעבירה כשותפים. בא-כוח המשיבה הדגיש, כי יש לראות את כל מכלול האירועים כמקשה אחת, ולכן יש לראות בדברים שאמר העורר למתלונן בשיחת הטלפון, לאחר שאחיו של המתלונן פנה לזוהר, איום נוסף, רביעי במספר, למרות שהאיומים לא היו מפורשים.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות מסכים אני עם קביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישום. הודעתו של המתלונן נתמכת הן בהודעת אחיו והן בראיות חיצוניות, כתרשומת של שיחות הטלפון המאמתות את קיומן של שיחות טלפון בין המעורבים במועדים שציין המתלונן בהודעתו. אשר לטענה כי המתלונן הוא עבריין אשר מנסה להימנע מתשלום חובו ועל כן אין לייחס אמינות להודעתו, טענה זו דינה להידחות. לצורך הדיון במעצר עד תום ההליכים אין אני נדרש להכריע בשאלת מהימנות הראיות. לפיכך מקבל אני את טענת בא-כוח המשיבה כי ממכלול האירועים עולה, לכאורה, כי העורר הוא שאיים על המתלונן במהלך שיחת הטלפון בה נשמעו האיומים המפורשים.

טענתו השניה של בא-כוח העורר עניינה עילת המעצר. ראשית, נטען, אין כל הוכחה כי קיים חשש לשיבוש הליכי המשפט. שנית - לעניין המסוכנות - העבירה של סחיטה באיומים אינה מקימה חזקת מסוכנות, אלא יש לבחון קיומה של מסוכנות על פי נסיבות האירוע. בא-כוח העורר גרס, כי מן העובדה שבמשך כחודשיים לאחר הגשת התלונה על ידי המתלונן היה העורר משוחרר, ניתן ללמוד כי

הוא אינו מהווה סכנה למתלונן. יתר על כן, גם מכתב האישום עולה כי מדובר במקרה נקודתי, ובשיחות מאוחרות יותר שניהלו העורר והמתלונן, ואשר הוקלטו על ידי המשטרה, אומר העורר כי אינו מעורב יותר בגביית החוב. אפילו ייקבע כי יש בנסיבות האירוע כדי להקים עילת מעצר של מסוכנות, הרי שיש באמור לעיל כדי ללמד כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. כן נטען לאפליה בין העורר לבין זוהר, אשר על פי כתב האישום יזם את כל האירוע ושלח את העורר, ולמרות זאת שוחרר לחלופת מעצר. לבסוף טען בא-כוח העורר, כי לעורר אין עבר פלילי בעבירות של אלימות, וכי לעורר תינוקת בת מספר חודשים אשר מעת לעת נזקקת לטיפול רפואי, והעורר הוא היחיד שיכול להביאה בעת חירום לבית חולים.

על טענות אלה השיב בא-כוח המשיבה, כי השתלשלות האירועים מלמדת על קיומן של שתי עילות מעצר: העילה המרכזית היא העילה של מסוכנות ובצידה עילה של חשש לשיבוש הליכי משפט, וכי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר. בא-כוח המשיבה מבקש כי בית המשפט ילמד מהיעדר היכרות מוקדמת בין המתלונן לעורר דווקא על חומרת המעשה אשר נעשה רק ממניעים "מקצועיים" (של גביית חובות). נטען, כי אין מדובר באירוע חד-פעמי של סחיטה, אלא בהתנהגות חוזרת ונשנית של העורר, כפי שעולה מכתב האישום נוסף שהוגש כנגד העורר בשל אירוע אחר של סחיטה באיומים, אשר אירע כחודש ימים קודם לאירוע נשוא כתב אישום זה, ומן האיומים שהשמיע העורר כלפי עורכת-הדין של זוהר בבית משפט השלום. איומים אלה תועדו על ידי שוטר שנכח במקום בעת האירוע. בהתייחסו לטענת העורר כי היה משוחרר במשך כחודשיים לאחר הגשת התלונה במשטרה, טוען בא-כוח המשיבה כי העורר לא נעצר משום שבאותה עת נוהלה חקירה סמויה. אולם, משעה שהחקירה הפכה לגלויה, ונגד העורר הוגש כתב אישום, הסכנה הצפויה ממנו למתלונן גדלה משמעותית. לבסוף נטען, כי לאור עברו הפלילי של העורר, ובייחוד לאור הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לא ניתן לתת בעורר את האמון הדרוש לצורך שחרור לחלופת מעצר, והתנאים אשר עליהם הורה בית משפט השלום, האוסרים על הימצאות טלפון בביתו ובחצרו של העורר, אינם ניתנים לאכיפה.

העבירה של סחיטה באיומים היא מן העבירות החמורות הפוגעות בסדר הציבורי. על אופייה של העבירה עמדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן בבש"פ 6582/99 מדינת ישראל נ' ניסים שלוש , תקדין-עליון כרך 99(3), עמ' 1157. וכך אמרה:

"העבירות המיוחסות למשיב חמורות הן ומצביעות על העדר עכבות מצדו לנקוט באמצעי סחיטה באיומים ואלימות המסכנים חיי אדם על מנת לגבות חוב אזרחי.

יש בעבירות מסוג זה ביטוי לתרבות, או ליתר דיוק לתת-תרבות, של עיסוק בגביית חובות בדרך אלימה ומאיימת. שימוש באלימות מילולית ופיסית לגביית חוב אזרחי, מצביע על זלזול וקריאת תגר על החוק ועל הסדר הציבורי ועל זלזול בחיי אדם".

וראו גם בש"פ 7683/99 ורומן חנניב נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); בש"פ 7283/98 סדייב גמלט ואח' נ' מדינת ישראל , תקדין עליון, כרך 98(4) עמ' 246.

אכן, המעשים המיוחסים לעורר לפי כתב האישום חמורים הם, אפילו הופנו כלפי אדם שלו עבר פלילי. העורר איים על המתלונן למרות שלא היה ביניהם סכסוך אישי. העורר אף לא הכיר את המתלונן היכרות מוקדמת כלשהי. זוהר, שאף הוא לא היה מוכר לעורר קודם לאירוע, הוא שפנה לעורר על מנת שיסייע לו לגבות את חובו, ומסתבר כי הרקע לפנייה היה רקע "מקצועי". מעשים של סחיטה באיומים, מן הסוג המיוחס לעורר, מסכנים את בטחון הציבור ואת הסדר הציבורי. חשיבות רבה יש לייחס בהקשר זה גם לקיומו של כתב אישום נוסף, בעבירה דומה, בגין אירוע שאירע כחודש ימים לפני האירוע נשוא אישום זה, וכן לאיומים שהשמיע העורר כלפי באת-כוחו של אחד הנאשמים הנוספים. בכל אלה יש כדי ללמד כי אין מדובר במעידה חד-פעמית אלא בדרך פעולה שגרתית הנקוטה בידי העורר, ומכאן שהסכנה הצפויה ממנו ממשית. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר בעבירות שונות.

העובדה כי העורר ביצע את המעשים נשוא כתב אישום זה זמן כה קצר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה דומה, והעובדה כי גם בעת הדיון בעניינו בבית משפט השלום, בכתב האישום שלפנינו, לא נמנע מלאיים על עורכת הדין, בכל אלה יש כדי להצביע על זלזולו של העורר בחוק, ולהביאני למסקנה כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הדרוש לצורך שחרורו לחלופת מעצר. בנסיבות אלה צדק בית המשפט המחוזי, עת הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, ואין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו זו.

הערר נדחה.