בג"ץ 7464/00 אגרונוב רחים נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל נאשם נוסף הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע המייחס להם עבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, הציעו השניים למתלונן לשדוד 40,000 דולר מאדם אחר ולהתחלק בשלל. משסירב המתלונן תבע ממנו העורר בדרך של סחיטה באיומים לשלם לו 5,000 ש"ח כפיצוי. עוד הציע העורר למתלונן "לקנות" ממנו חוב בסך 7,500 ש"ח שהמתלונן היה חייב, כביכול, לשלושה אנשים אחרים, על ידי תשלום הסך 5,000 ש"ח, על מנת שהעורר יגן על המתלונן מפני השלושה. משסירב המתלונן תבע ממנו העורר בדרך של סחיטה באיומים לשלם לו 5,000 ש"ח. העורר גם ניסה להניע את המתלונן, בשעה שהיו בתחנת המשטרה, לחזור בו מתלונתו. מאוחר יותר אף איים עליו לעשות זאת.

בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט א' יעקב), בהחלטתו מיום 28.9.00, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ב' אזולאי), בהחלטתו מיום 6.10.00, דחה את עררו. העורר חזר וערר על ההחלטה לעוצרו.

2.בא כוח העורר לא חלק על עיקרי המעשים והדברים המיוחסים לעורר בכתב האישום, למעט פרטים ספורים, ומיקד טענותיו בעיקר בניסיונות ל"מזער" את המעשים, מן הבחינה העובדתית ומן הבחינה המשפטית. לדעתו אין לראות במעשיו של העורר אלא עבירת סחיטה אחת שנסיבותיה אינן מעידות על מסוכנות. הוא הדין בעבירה של הדחה בחקירה שאין לראות בה יותר מאשר פניה "מקובלת" של חשוד למתלונן. גם אין לחשוש שהעורר, או בני משפחתו, יחזרו על מעשה זה. עוד טען שאין לעורר הרשעות קודמות וכי "לראשונה בחייו טעם את טעמו הנורא של מעצר". כמו כן אין להפלות בין העורר לבין הנאשם הנוסף ששוחרר בערובה.

3.בא כוח העורר טרח ועמל הרבה כדי לְהַפֵּך בזכותו של העורר, אולם לא היה בטענותיו כוח כדי להפוך את עבירותיו החמורות לעבירות קלות. בין היתר אמר העורר למתלונן בהזדמנויות שונות, כאשר דרש ממנו את הכספים: שישחט אותו ואת כל משפחתו; "אני אוציא לך את המוח החוצה"; "אמרתי תעשה את זה היום ולא, אני אפתח לך את הראש"; "אני אקרע לך את התחת בצורת צלב קרס גרמני". אלה דברים חמורים ביותר העלולים להחריד כל אדם. אכן, הדברים שאמר העורר למתלונן כדי להניעו לחזור בו מתלונתו היו "רכים" מאלה, אולם היה טמון בהם רמז עקיף לאיומים שאיים עליו. אין להקל בכך ראש. כך אמר העורר, בין היתר: "תיקח את המסמכים, תוציא אותי מזה ולא יקרה לך כלום, נשבע בקבר אבא שלי זה לא יימשך...". גם הטענה בדבר הפליה בינו לבין הנאשם הנוסף ששוחרר בערובה אין בה ממש; חלקו של אותו נאשם בעבירות היה קטן בהרבה מחלקו של העורר ונראה שגם מסוכנותו אינה כמסוכנותו של העורר.

בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, מסוכנותו של הנאשם; אף על פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. מעשים כאלה מטילים מורא נורא על הקורבן, שכל ימיו ולילותיו מתיירא הוא מכל עלה נִדף; כל עוד מתהלך המאיים חופשי בין הבריות ואינו כלוא בבית הסוהר. מעשים כאלה פוגעים בסדרי החברה ומאיימים על שלומו וביטחונו של הציבור. יש להגן על הקורבנות ועל הציבור על ידי כליאתו של העבריין בבית הסוהר ואין לנהוג עמו במידת הרחמים (ראו, בין היתר, בש"פ 7683/99 רומן חנניב נ' מדינת ישראל , תקדין - עליון כרך 99(3) תשנ"ט/תש"ס - 1999 עמוד 641; וכן בש"פ 7283/98 סדייב גמלט נ' מדינת ישראל , תקדין - עליון כרך 98(4) תשנ"ח/תשנ"ט - 1998 עמוד 246).

4.לפיכך, אני דוחה את הערר.