בג"ץ 7683/99 רומן חנניב נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל שני נאשמים נוספים - זיגוטיאל אזיזוב (להלן - "אזיז") וולרי פינסקו (להלן - "ולרי") - הוגש בבית משפט השלום בנתניה כתב אישום המייחס לעורר ולאזיז עבירה של סחיטה באיומים וכן מייחס לולרי עבירה של שידול לסחיטה באיומים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, פנה ולרי, באמצעות מכרים שלו, לאזיז ולעורר על מנת שיגבו עבורו מהמתלוננים החזר כספי שלטענתו הגיע לו מהם. למטרה זאת נפגש אזיז עם המתלוננים והשמיע באוזניהם דברי אזהרה ואיומים וכן התקשר אתם פעמים רבות באמצעות הטלפון. בפגישה השתתף גם העורר, שהוסיף דברי אזהרה מצידו. מאוחר יותר נפגש העורר עם המתלוננים וכן התקשר אתם באמצעות הטלפון. גם במהלך מגעים אלה השמיע העורר דברים שמהם השתמע כי יבולע להם אם לא ישלמו.

בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ד' בלטמן קדראי), בהחלטתה מיום 2.9.99, החליטה לעצור את העורר ואת אזיז עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' הרטל), בהחלטתו מיום 5.10.99, דחה את עררו של העורר. העורר חזר וערר על ההחלטה לעוצרו.

2.בטענותיו לפני עמד בא כוח העורר על אופיו של הסכסוך בין ולרי לבין המתלוננים, הנובע מויכוח לגיטימי על חוב. העורר הצטרף לפגישה בין אזיז לבין המתלוננים לפי הזמנתו של אזיז. העורר לא השתתף בשיחה אלא "רק בא וישב". בשום שלב לא איים העורר על המתלוננים ורק ניסה להשפיע עליהם "לפתור את הבעיה". עוד ציין כי בעימות שנערך בין העורר לבין אחד המתלוננים השיב המתלונן בשלילה על שאלתו החוזרת ונשנית של העורר "האם איימתי עליך?". בא כוח העורר הוסיף כי ולרי שוחרר בערובה ובתנאים וכי ראוי שלא להפלות בינו לבין העורר ולנקוט גם לגביו חלופה למעצר. טענות אלה יש לדחות.

3.פנים רבות לעבירה של סחיטה באיומים, שהוגדרה בסעיף 428 לחוק העונשין תשל"ז1997-:

"428. המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים".

האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש ואינו חייב להיות איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה ישירה אחרת במאוים, באותם ענינים המנויים בסעיף. יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת - או יעלה מתוך ליטופים ומגעי חיבה גופניים אחרים. חשיפתו של האיום - כאשר אינו מפורש אלא מרומז, משתמע בעקיפין, או מוסווה - מצריכה בדיקה זהירה של הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, ההיכרות ביניהם לפני האיום, אם היתה כזאת, וגורמים נוספים. (עיינו, בין היתר, בש"פ 7283/98 סדייב גמלט ואח' נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

ומן הכלל אל הפרט. לטענתו של העורר הצטרף לפגישתו של אזיז עם המתלוננים לפי הזמנתו של אזיז. ככל הידוע לא קדמה לפגישה היכרות קודמת של העורר והמתלוננים ונראה שצירופו לפגישה לא היה תמים ומקרי. כפי שעולה מן הראיות, דרש אזיז מהמתלוננים באותה פגישה לשלם לולרי וכן הציג את העורר לפניהם כאחראי על הפעילות העבריינית בנתניה. העורר אמר אף הוא למתלוננים שעליהם לשלם לולרי והציע להם לחשוב על דברי אזיז ולהשיב לעורר למחרת טלפונית. חשוב להדגיש - ולא רק לענין חלופת המעצר שבה אדון בהמשך - כי לעורר הרשעה קודמת בעבירה של הריגה שבגינה הושת עליו עונש של חמש שנות מאסר בפועל (ת"פ (ב"ש) 102/94). העיון בפרוטוקול הדיון שם מראה כי לשאלת בית המשפט מה הרקע למעשה השיב בא כוחו - שהוא גם בא כוחו דהיום - כי "היה סכסוך בין מישהו אחר על משהו של כסף. נאשם נכנס לשיחה כדי לפתור את הבעיה, לא שלו אלא של מישהו אחר. ואז זה קורה. הנושא לא הוברר עד תום". המקרה שלפנינו איננו, אפוא, הפעם הראשונה שבה מנסה העורר לסייע לאחרים "לפתור" מחלוקות כספיות בדרכים פסולות ויש באותה פרשה מן העבר כדי ליטול מהתנהגותו בפרשה שלפנינו את האופי התמים שבא כוחו ניסה לשוות לה.

4.לדעתי, גלומה בעבירה של סחיטה באיומים, מעצם טבעה ואופיה, מסוכנותו של הנאשם; אף על פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות, כאמור בסעיף 21 (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-. במקרה שלפנינו עולה המסוכנות לא רק מן העבירה ונסיבותיה אלא גם מתוך נסיבותיו האישיות של העורר - שהורשע בעבר גם בהחזקת סכין - וכן מן העובדה שעבר את העבירה הנדונה בתקופה שהיה אסיר משוחרר ברישיון. במצב דברים זה אין בחלופה כדי להשיג את מטרת המעצר (עיינו, בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 702).

5. הערר נדחה.