בש"פ 11271/03מדינת ישראל נ. יעקב אלפרון

1.נגד המשיב ונאשם נוסף, שמואל זלמנוביץ (להלן: שמוליק ) הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וסחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.

כתב האישום מייחס למשיב ולשמוליק שני אישומים, העוסקים בשתי פרשיות סחיטה שונות. הפרשייה הראשונה מבחינה כרונולוגית התרחשה, על פי הנטען, בין נובמבר 2002 לאפריל 2003. פרשייה זו מתוארת באישום השני, בו נטען כי המתלונן, בעל עסק לממכר פרחים בשם ג'רפי (להלן: ג'רפי ), פנה למשיב וביקש ממנו שישוחח עם מתחרים עסקיים של ג'רפי, אשר התנכלו לו ולעובדיו, ויבקשם לחדול ממעשיהם. על פי הנטען באישום זה, הוסכם כי ג'רפי ישלם למשיב סכום כסף בלתי ידוע תמורת "אבטחה" בדוכן הפרחים וכי עבור כל דוכן פרחים נוסף שיקצה המשיב לג'רפי ישלם הלה למשיב 20% מרווחי הדוכן. עוד נטען כי המשיב אמנם הביא לכך שמתחריו של ג'רפי יחדלו ממעשיהם, וסמוך לאחר מכן דרש כי ג'רפי ישלם לו עבור כל יום עבודה בדוכן הפרחים 1,500 ש"ח וכן 750 ש"ח על הצבת שומרים, ואף הקצה לג'רפי דוכני פרחים נוספים במספר עמדות, עבורן שילם ג'רפי למשיב סכום כסף לא ידוע. על פי הנטען, בשלב מסוים הגיע ג'רפי למשרדו של המשיב והודיע כי אינו מעוניין להמשיך לעבוד בדוכנים הנוספים, ולפיכך הוא מבקש להפסיק את התשלומים, ואילו המשיב הגיב בכעס. כמו כן נטען כי באותה פגישה הציג המשיב את ג'רפי בפני שמוליק, באומרו שג'רפי הוא שותפו בעסקי הפרחים, ובסמוך לאחר מכן קשר עם שמוליק קשר לסחוט באיומים את ג'רפי. כן נטען כי לשם קידום הקשר, נפגש שמוליק (ואחר מטעמו) עם ג'רפי וכי במהלך מספר שבועות העביר המתלונן לשמוליק סכומי כסף שונים, תוך ששמוליק מאיים עליו כי אם לא ישלם למשיב "יהיו לו צרות" ו"הצבא של אלפרון" יחטוף לו את הכסף, כי "לא כדאי לו להסתבך עם האלפרונים כי הוא יכול לחטוף כדור בראש" וכי "עדיף לו לשלם לאלפרון כי הוא יכול לשלוח אליו אנשים מטורפים". אלה אם כן העובדות המיוחסות למשיב באישום השני.

על פי הנטען באישום הראשון היה המשיב שותף לעסקה לכריית חול שנעשתה על ידי חברה בשם יהלי עם בעל חברה העוסקת בכריית חול בשם בן אברהם (להלן: המתלונן ). באישום זה נטען כי לאחר שעסקה זו נקלעה לקשיים הגיעו הצדדים לפשרה לפיה יחזיר המתלונן לחברת יהלי 70,000$ בשבעה תשלומים חודשיים. באישום זה אף נטען כי באוקטובר 2003 התקשר המתלונן למשיב והודיע כי אינו יכול לעמוד בתשלום הראשון, אך המשיב הורה לו לעמוד בתשלום החוב במועד שנקבע. עוד נטען כי משהתברר למשיב כי המתלונן מתקשה לעמוד בהחזר הכספים, קשר המשיב קשר עם שמוליק לסחוט באיומים את המתלונן על מנת להביאו לשלם את חובו. כן נטען כי שמוליק התקשר למתלונן והורה לו להגיע לפגישה עמו ועם המשיב, וכי ביום 13.11.03 נפגש המתלונן עם שמוליק במלון סיטי טאוור והשניים שוחחו על החוב. על פי הנטען, בשלב מסוים הצטרף אליהם המשיב ודרש מהמתלונן לשלם לו את חובו, תוך שהוא מציין כי אינו אוהב את הדרך בה המתלונן מביט בו ואיים עליו כי "יקבל בוקס בפנים" וכי בפגישה הבאה "יקבל נבוט בראש". עוד נטען כי סמוך לאחר המפגש שוחח המתלונן עם המשיב בטלפון וזה הורה לו להמשיך במגעים עם שמוליק. כן נטען כי במהלך הימים הבאים שוחח שמוליק עם המתלונן מספר פעמים ודרש ממנו לשלם את החוב תוך שהוא מאיים לפגוע בו, במשפחתו וברכושו.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב ואת שמוליק עד תום ההליכים במשפטם. ביום 23.12.03 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' כבוב) להורות על מעצרו של שמוליק עד תום ההליכים ועל שחרור המשיב לחלופת מעצר למעצר בית מוחלט בכתובת מרוחקת לפחות 30 ק"מ מכתובת מגוריו, תוך שהוא קובע תנאים נוספים לשחרור. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי מנאשמים בעבירות סחיטה באיומים נשקפת ככלל מסוכנות רבה, שבדרך כלל אין ניתן להפיגה אלא באמצעות מעצר, וכי אילו היה מגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לגבי המשיב, היה מורה על מעצרו. אולם, בית המשפט קמא הגיע למסקנה "שקיימת חולשה לא מבוטלת בחומר הראיות" לגבי המשיב. בית המשפט קבע לגבי האישום הראשון כי הראיות הן מבוססות ומוצקות ככל שהדברים מתייחסים לשמוליק, אך הן נגרעות במידה לא מבוטלת לגבי המשיב. לעניין אישום זה ציין בית המשפט כי המחלוקת מתמקדת בשתי נקודות בלבד: האם שמוליק פעל על דעתו ובשמו של המשיב או שמא פעל באופן עצמאי; והאם המפגש במלון סיטי טאוור בין המתלונן למשיב היה אקראי ובלתי מתוכנן, כנטען על ידי סנגורו, או שההיפך הוא הנכון. בית המשפט קבע כי בחינת חומר הראיות מובילה למסקנה שלא ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסת המשיב, לפיה פעל שמוליק בכל הקשור לאישום הראשון למען עצמו, כגרסת הגנה העומדת באופן איתן מול גרסת התביעה. כמו כן, העדיף בית המשפט את גרסת המשיב לעניין המפגש במלון סיטי טוואר, לפיה המשיב עבר במקום באופן אקראי, ואף קבע כי האמירות המיוחסות למשיב כלפי המתלונן לא נאמרו על מנת לסחוט את המתלונן להחזיר את החוב, אלא בתגובה על האופן שבו הביט המתלונן לעברו. עוד ציין בית המשפט לגבי אישום זה כי בניגוד למקרים הטיפוסיים והרגילים שבהם נאשמים סוחטים כספים מאחרים בלי זכות שבדין, ומקרים בהם אזרחים מהשורה נסחטים על ידי קבוצות פשע, הרי שעל פי התמונה העולה במקרה זה, מתקבל הרושם שהמתלונן הטעה את המשיב בעסקה ביניהם ושאין מחלוקת כי המתלונן אכן התחייב להחזיר למשיב ולשותפיו את הכספים שהושקעו על ידם וכי לא עמד בהתחייבות זו.

לגבי האישום השני קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה הן נגד שמוליק והן נגד המשיב, וכי יש יסוד להניח כי באישום זה אכן פעל שמוליק על דעתו של המשיב, כידו הארוכה. עם זאת, בשל מחדלי המשטרה והפרקליטות לגבי האישום השני, שעה שלא נקטו כל פעולה ביחס לפרשה זו משך חודשים מספר ואף הסכימו לשחרור המשיבים ממעצר, קבע בית המשפט שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, אין מקום לעצור את המשיבים עד תום ההליכים רק בשל אישום זה. על כן הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי יש לאבחן בין שמוליק, שלגביו קיימות ראיות לכאורה גם לעניין האישום הראשון, לבין המשיב, שלגביו הגיע למסקנה שקיימות ראיות מספיקות רק לעניין האישום השני. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף להן, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. בית המשפט קמא הגיע, כאמור, למסקנה כי קיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה לגבי המיוחס למשיב באישום השני, אך קבע כי נוכח מחדלם של הפרקליטות והמשטרה, ללא ראיות לכאורה נגד המשיב גם לעניין האישום הראשון אין מקום להורות על מעצרו. כפי שיפורט להלן, מסקנתו של בית המשפט קמא, כי קיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה לגבי המיוחס למשיב באישום השני, מקובלת עלי. יש אף ממש בביקורתו של בית המשפט קמא על טיפולן של רשויות התביעה בפרשה נשוא האישום השני, וייתכן שבשל כך, אילו היה מדובר רק במקרה זה, לא היה מקום להורות על מעצרו של המשיב. אולם, לאחר שעיינתי בחומר שהגישו הצדדים הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של המשיב גם בפרשה המתוארת באישום הראשון.

4.קביעתו של בית משפט קמא כי קיימת עילת מעצר במקרה דנן, ואף קביעתו שבדרך כלל נשקפת מנאשמים בעבירות סחיטה באיומים מסוכנות שאין ניתן להפיגה אלא באמצעות מעצר, מקובלות עלי. אכן, בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7322/03 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ושבדרך כלל אין מקום לשחרור לחלופת מעצר משום שהנאשם יכול להמשיך ולבצע עבירות מסוג זה באמצעות הטלפון גם כשהוא ספון בתוך ביתו (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם)). מן המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים נגדו מצטיירת תמונה של אדם המטיל אימתו על קורבנותיו ואשר משתמש בשיטות של סחיטה באיומים, בעצמו או באמצעות אנשים הסרים למרותו, על מנת לגבות חובות ודמי חסות. לכך יש להוסיף כי למשיב 15 הרשעות קודמות במספר רב של עבירות אלימות וסחיטה באיומים. עבר פלילי זה הינו ישן ואין בו כשלעצמו לבסס עילת מעצר, אך יש בו כדי ללמד, לכל הפחות, על יכולתו של המשיב להטיל מורא על קורבנותיו ועל עדים במשפט. בנסיבות אלו, נוכח טיב העבירות המיוחסות למשיב, המעשים המיוחסים לו בשני האישומים, ועברו הפלילי של המשיב, ברי כי נשקפת מסוכנות רבה מן המשיב וכן חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט.

נוכח טענותיו של בא-כוח המשיב, שאף קיבלו ביטוי בהחלטת בית המשפט קמא, ראיתי להדגיש כי בשורה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, נקבע כי המסוכנות והחשש לשיבוש הליכי משפט הטבועים בעבירה של סחיטה באיומים, אינן מתייחסות אך למקרים בהם נסחטים כספים מאזרח תמים מן השורה מבלי שלנאשמים יש זכות שבדין לאותם כספים. קביעות אלו תקפות גם כאשר נטען כי הסחיטה באיומים נעשית על מנת לגבות חובות לגיטימיים (ראו למשל בש"פ 7683/99 חנניב הנ"ל) ואף במקרים בהם קורבן הסחיטה אינו "טלית שכולה תכלת" (ראו למשל בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך (לא פורסם)). על כן, הטענות כי המתלונן באישום הראשון התחייב להחזיר למשיב ולשותפיו את הכספים שהושקעו על ידם וכי לא עמד בהתחייבות זו, והטענה כי המתלונן הטעה את המשיב בעסקה ביניהם, אין בהן כדי להצדיק את סחיטתו של המתלונן באיומים ואין בהן כדי להחליש את העילות למעצרו של המשיב. גם הטענה כי הפרשה המיוחסת למשיב באישום השני החלה בפניית ג'רפי אל המשיב וכי הקשר ביניהם החל בהסכמה ומרצונו החופשי של ג'רפי, מבלי שהמשיב איים עליו, אין בה להועיל למשיב. בית המשפט קמא התייחס לטענה זו, אך הוסיף כי "יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שבשלב מסויים הכניס המשיב 1 [הוא המשיב בפניי, ד.ב.] לתמונה את המשיב 2 [שמוליק]", וזה כאמור סחט את ג'רפי באיומים. אכן, העובדה שג'רפי הוא שפנה אל המשיב מרצונו החופשי יש בה אולי ללמד על המציאות העגומה שבה אנשים שעוסקים במסחר סובלים מהתנכלויות ומרגישים צורך לקבל "הגנה" המשעבדת אותם, אך אין בכך כדי להחליש את המסקנה שלפחות משלב מסוים ביחסיהם סחט המשיב, באמצעות שמוליק, את ג'רפי באיומים, או להמעיט מהמסוכנות המיוחסת למשיב.

5.לעניין האישום השני קבע כאמור בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לא רק נגד שמוליק, אלא אף ראיות שיש בהן לסבך את המשיב ולקשור אותו קשר ממשי למעשיו של שמוליק וכי יש יסוד להניח כי באישום זה אכן פעל שמוליק כידו הארוכה של המשיב. לעניין האישום הראשון, לעומת זאת, קיבל בית המשפט את גרסת בא-כוחו של המשיב כי שמוליק לא פעל בשם המשיב, אלא באופן עצמאי, תוך שבית המשפט קובע כי "בחינת חומר הראיות מובילה למסקנה שלא ניתן כבר בשלב זה לבטל את גירסתו והסבריו של המשיב 1, כגירסה העומדת באופן איתן מול גירסת התביעה". קביעה זו היא מוטעית על פניה הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית.

מהבחינה העובדתית, קשה לראות על מה סמך בית המשפט קמא את מסקנתו כי גרסתו של המשיב ניצבת איתן מול גרסת התביעה. עיון בהודעת המשיב מלמד שהמשיב לא מסר גרסה משלו לאירועים המיוחסים לו, אלא הסתפק בהכחשה כללית וסרב להשיב על רוב השאלות שהוצגו לו, לרבות על השאלות הנוגעות לטיב יחסיו עם שמוליק ולמפגש המיוחס לו במלון סיטי טוואר. כפי שמציין בא-כוח המשיב עצמו בתגובה שהגיש לבית המשפט קמא ואשר הוגשה אף בדיון בפניי, לעומת גרסתו של המתלונן עומדת לה שתיקתו של המשיב, מלבד אמרתו לגבי כל האירוע המיוחס לו כי המדובר "בדמיון חולני". את שאר המקורות ל"גרסת המשיב" מוצא בא-כוחו בדברים שאמר שמוליק בהודעתו ובתמלילי השיחות שהוקלטו בין שמוליק למתלונן, וכן בתצהיר של עד בשם תג'ר, שעל פי עדותו היה נוכח משך כל שהותו של המשיב בפגישה בסיטי טוואר. על כן קשה לומר שניתנה גרסה כלשהי מפיו של המשיב, לא כל שכן גרסה "העומדת באופן איתן". קשה אף לראות כיצד קבע בית המשפט קמא כי "גרסת המשיב" עומדת באופן איתן מול גרסת התביעה מבלי לתת כל ביטוי בהחלטתו לגרסת המתלונן, שעליה נסמכת גרסת התביעה.

מהבחינה המשפטית, המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הינו האם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט - לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות, וקביעת אמינותן ומשקלן - יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151). במסגרת בחינה זו על השופט לעיין אמנם בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם ( שם , בע' 148), אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גרסת הנאשם או "האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסתו של הנאשם", אלא האם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו, וזאת על אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם , בע' 149, 152; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 230). נבחן אפוא את הראיות במקרה דנן על מנת לראות אם יש בהן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

6.העיון בחומר הראיות שהגישו הצדדים מלמד כי הראיה המרכזית שיש בידי התביעה הן נגד שמוליק והן נגד המשיב לגבי האישום הראשון היא הודעתו של המתלונן במשטרה. הודעה זו היא הראיה המרכזית לטענת התביעה כי המשיב סחט את המתלונן באיומים בעצמו בפגישה שנערכה בסיטי טוואר; היא אחת הראיות המרכזיות לטענת המדינה כי שמוליק איים על המתלונן על מנת להניעו להחזיר את החוב; והיא אף הראיה המרכזית לטענת המדינה כי שמוליק פעל באישום הראשון כידו הארוכה של המשיב.

7.לעניין הפגישה בסיטי טוואר, הודעתו של המתלונן מבססת את טענת התביעה כי המשיב לא הגיע למקום באקראי וכן את טענתה כי המשיב עצמו איים עליו באותה פגישה על מנת להניעו לשלם לו את חובו. על פי הודעתו של המתלונן, נקבע מראש שלפגישה זו יגיע גם המשיב ("קבענו ביחד עם יעקב בסיטי טאוור". ע' 66 לתמליל חקירת המתלונן מיום 16.11.03). עוד עולה מהודעת המתלונן שבתחילת הפגישה ישב עם שמוליק ושוחח עמו על החוב ושבמהלך הפגישה התקשר שמוליק למשיב, אשר אמר להם לאן להגיע ובעקבות זאת עברו השניים לבניין משרדים קרוב וחיכו למשיב בלובי של הבניין. מההודעה עולה כי לאחר כעשרים דקות אכן ירד המשיב ללובי, יחד עם שני אנשים (תג'ר ואדם נוסף), והצטרף לפגישה (שם, שם). על תוכן הפגישה חוזר המתלונן שלוש פעמים בהודעתו ובכולן הוא מציין כי המשיב אמר לו מספר פעמים "תביא את הכסף", שבשלב מסוים התרגז עליו המשיב ואמר "איך שאתה מסתכל עליי, בא לי לתת לך בוקס" ושאז קם ללכת, תוך שהוא מאיים שבפעם הבאה יקבל המתלונן "נבוט בראש" (שם, בע' 56, 63, 68-67). בית המשפט קמא קבע כי אין באמירות אלו משום ניסיון לסחיטה באיומים, אלא כי בדברים יש רק משום הבעת חוסר שביעות רצון של המשיב מהאופן שהמתלונן הביט לעברו. ספק בעיני אם את האיום "בבוקס" ניתן לנתק מכך שנושא הפגישה היה חובו של המתלונן ושהדברים נאמרו זמן קצר לאחר שהמשיב אמר "תביא את הכסף", וכבר נאמר בפסיקתו של בית משפט זה כי סחיטה באיומים יכולה להיות מרומזת, משתמעת בעקיפין, או מסווה, וכי לשם חשיפתה נדרשת בדיקה זהירה של גורמים כגון הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, וההיכרות ביניהם לפני האיום (בש"פ 7683/99 חנניב הנ"ל). אולם, במקרה דנן אין צורך להכריע האם האיום "בבוקס" מהווה סחיטה באיומים, משום שברי כי האיום "בנבוט" נאמר כדי להביא את המשיב לשלם את חובו. המתלונן מספר בהודעתו כי המשיב אמר "פעם הבאה, אם לא תביא את הכסף, תקבל נבוט בראש" (ע' 63 לתמליל חקירת המתלונן מיום 16.11.03, ושם בע' 68: "פעם הבאה שאני אראה אותך, תקבל נבוט בראש. תביא את הכסף בזמן. אתה שומע?"). על כן, יש בהודעת המתלונן, בהנחה שתתקבל כמהימנה בסיומו של המשפט, כדי לבסס את יסודות עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת למשיב.

נגד גרסה זו של המתלונן קיימת אמנם גרסת ההגנה, שלפיה המשיב הגיע למפגש באקראי ולא השמיע כל איום כלפי המשיב. גרסה זו מבוססת על הודעתו של שמוליק במשטרה ועל תצהיר שגבה הסנגור מתג'ר, אשר לא נחקר במשטרה. אולם, כפי שהובהר לעיל, העובדה שקיימת גרסה מטעם ההגנה נגד גרסת המתלונן וכי בתיק החקירה קיימת הודעה כנגד הודעה, אין בה כדי לשלול את המסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב. אדרבא, בהיעדר "כרסום" במהימנות העולה על פני הדברים מקריאת חומר הראיות, די בהודעתו של המתלונן כדי לבסס ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב (בש"פ 8087/95 זאדה

הנ"ל, בע' 149; בש"פ 2182/95 מהאג'נה

הנ"ל, בע' 230). העיון בגרסת המתלונן מעלה כי במקרה דנן אין מתגלה על פני הדברים "כרסום" במהימנות אשר יצדיק את דחיית הודעתו כראיה לכאורה. גרסתו של המתלונן מתיישבת עם הגיון החיים והשכל הישר, למצער, לא פחות מגרסת ההגנה, לפיה הגיע המשיב למקום באקראי ודבריו החריפים הושמעו ללא קשר לגביית החוב. זאת ועוד, בתיק החקירה מצויות ראיות נוספות שיש בהן לכאורה לחזק את גרסת המתלונן לעניין המפגש. כך למשל בתמליל הקלטתה של שיחה שנערכה בין המתלונן לשמוליק ביום 16.11.03. בשיחה זו, בתגובה לשאלת המתלונן לגבי הפגישה בסיטי טוואר, טוען שמוליק כי הוא שהזמין את המשיב לשבת עמם בפגישה, וכן מכחיש הוא נמרצות את טענת המתלונן כי המתלונן דיבר עם המשיב ולא אתו, תוך שהוא טוען כי הוא זה שדיבר עם המתלונן ואילו המשיב לא דיבר כלל. עם זאת, בין לבין, נראה כי שמוליק מאשר שהיה איום ב"בוקס" ו"בנבוט" מצדו של המשיב:

"המתלונן: אני שואל אותך, שישבנו איתו [עם המשיב] בר"ג מה זה היה הפגישה?

שמוליק: זה היה בקשה שלי שיעקב ישב איתי כחבר.

המתלונן: שהוא יתן לי נבוט, שהוא יתן לי בוקס? מה הרגזתי אותו?

שמוליק: כן, זה מה שמגיע לך אל תערבב אותו בעניינים.

המתלונן: אני דיברתי עם יעקב, לא איתך.

שמוליק: דיברת איתי, לא איתו בכלל, הוא ישב הוא לא דיבר בכלל, אני יביא עשרה אנשים עדים לזה. מזל שהיו עוד אנשים, אני ידעתי שאתה שקרן." (קלטת 422/03. ההדגשות אינן במקור).

זאת ועוד, בזיכרון הדברים לתשאולו של המשיב מיום 25.11.03 ניתן לכאורה למצוא ראשית הודיה. על פי אותו זיכרון דברים אמר המשיב כי יש לו סיבה לכעוס על המתלונן וכן כי לאחר כל כך הרבה זמן שהמתלונן לא החזיר את החוב "היו איומים", אך לא פירט וסרב להתייחס למקומות ספציפיים. כן הוסיף המשיב, על פי אותו זיכרון דברים, כי בסיום הפרשה הוא מתחייב לסגור את הדברים בצורה חוקית.

8.לעניין טענת המדינה כי שמוליק פעל באישום הראשון כידו הארוכה של המשיב, מהווה הודעתו של המתלונן ראיה מרכזית. מהודעה זו עולה כי מסכת הסחיטה באיומים של המתלונן על ידי שמוליק החלה מהרגע שהמתלונן הודיע למשיב כי לא יעמוד בתשלום הראשון (ע' 53, 61 לתמליל חקירת המתלונן מיום 16.11.03). מהודעת המתלונן אף עולה כי בכל פניותיו אל המשיב מאז הפגישה בסיטי טוואר סירב המשיב לדבר עמו והורה לו "להתקדם עם שמוליק" ( שם , בע' 57-56, 63-62, 68). דהיינו, על פי הודעה זו, המשיב עצמו הבהיר למתלונן כי שמוליק הוא שלוחו לעניין חובו של המתלונן, וכך אף הבין זאת המתלונן, המציין בהודעתו במשטרה מיום 29.11.03, "אותו שמוליק שלח אותו אליי יעקב אלפרון ובקש ממני להסדיר את העניינים אתו".

נוסיף עוד כי תמלילי השיחות שהוקלטו בין המתלונן לשמוליק אמנם מחזקים לכאורה את טענתו של המתלונן כי שמוליק סחט אותו באיומים לשם קבלת כספי החוב. לא נעלמה מעיניי טענת הסנגור כי שיחות אלה אינן תומכות במסקנה כי שמוליק פעל כזרועו הארוכה של המשיב בעניין זה. ואמנם העיון בתמלילים מלמד כי המתלונן חוזר וטוען כי חובו הוא למשיב וכי המשיב מעורב בפרשה, ואילו שמוליק חוזר וטוען כי חובו של המתלונן הוא לשמוליק וכי המשיב אינו מעורב. בהתחשב בעובדה שהמתלונן ידע שהשיחות מוקלטות ושמוליק לא ידע זאת, טוענת ההגנה שהדבר מחזק את גרסתה, לפיה פעל שמוליק באופן עצמאי לשם קידום האינטרסים האישיים שלו ולא כשלוחו של המשיב. גרסה זו מתבססת על הטענה כי שמוליק השקיע אף הוא בעסקת כריית החול ועל כן פעל להחזרת החוב שהיה למתלונן כלפיו בלבד. דא עקא, שהרושם הלכאורי מהשיחות הוא ששמוליק זהיר ומנסה להרחיק את המשיב ממעורבות בפרשה, ואף על פי כן אמירות שונות שלו מצביעות דווקא על מעורבות המשיב. כך למשל, על פי גרסת ההגנה חובו של המתלונן לשמוליק הוא בסך 20,000$, ואילו מתמליל השיחה שהוקלטה בין שמוליק למתלונן ביום 19.11.03 עולה בבירור כי שמוליק דורש ממנו את מלוא החוב, קרי 70,000$ (קלטת 3309/03). מתמלילי שיחות נוספות שהוקלטו בין שמוליק למתלונן אף עולה כי שמוליק משתמש לעיתים בלשון רבים, כגון "אני רוצה את הכסף שלנו היום" (תמליל השיחה מיום 16.11.03, קלטת 422/03), דבר המרמז על כך שאינו פועל בשם עצמו בלבד.

זאת ועוד, נראה לכאורה שאת דבריו של שמוליק בשיחות המוקלטות, כי חובו של המתלונן הוא לשמוליק וכי המשיב אינו מעורב בעניין, ניתן לראות דווקא כראיה לכך שהמשיב "האציל" לשמוליק את הטיפול בחוב כולו וכי שמוליק עדיין פועל כזרועו הארוכה של המשיב. פרשנות זו מתחזקת על רקע דבריו של המתלונן בהודעתו, לפיהם המשיב אמר לו שאינו מעוניין לדבר אתו ו"שיתקדם עם שמוליק".

כמו כן, בחומר שבידי התביעה קיימות ראיות נוספות המחזקות לכאורה את הטענה כי שמוליק עובד עבור המשיב וכי גם בפרשה נשוא האישום הראשון פעל כעושה דברו של המשיב. כך למשל, מחומר הראיות עולה כי שמוליק עובד בחברה בשם "אדר אנרגיה" וכי אשת המשיב רשומה כבעלת החברה למרות שהיא מעולם לא ניהלה אותה בפועל (הודעת אהובה אלפרון מיום 20.5.03). מהודעתה של אשת המשיב אף עולה שהחברה קיימת על הנייר בלבד ושהשריד היחיד שנותר מהחברה הוא שמוליק, המקבל את שכרו מהמשיב. לכך יש להוסיף את עדותו של רוני יעקב, ירקן שעל פי הטענה היה עד לאחת הפגישות בין שמוליק למתלונן. בתשאולו אמר עד זה כי הוא ידיד של המשיב ואף מכיר את שמוליק וציין כי שמוליק "הוא עובד של יעקב" (זכרון דברים של תשאולו מיום 24.11.03).

על טיב היחסים בין המשיב לשמוליק ניתן אף ללמוד מן המיוחס להם במסגרת האישום השני, שלגביו קבע כזכור בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכך ששמוליק פעל כידו הארוכה של המשיב. יצוין כי הקשר של המשיב למעשים המיוחסים לשמוליק באישום השני הוא גלוי, משום שבאישום זה נטען כי באיומיו של שמוליק על ג'רפי הוא ציין במפורש שהוא שלוחו של אלפרון (על פי הנטען אמר שמוליק לג'רפי כי "עדיף לו לשלם לאלפרון" וכי "לא כדאי לו להסתבך עם האלפרונים" או עם ה"צבא של אלפרון"). מן הראיות לכאורה לעניין האישום השני ניתן למצוא, אפוא, חיזוק לטענה כי, לפחות בתקופת הפרשה נשוא האישום השני, עבד שמוליק כגובה החובות של המשיב וכי המשיב נהג לסחוט באיומים את קורבנותיו באמצעות שמוליק. בהתחשב בכך שפרשה זו התרחשה, על פי הנטען, מספר חודשים לפני הפרשה הנטענת באישום הראשון, יש בכך כדי לחזק לכאורה את המסקנה כי יחסי השליחות בין המשיב לשמוליק המשיכו להתקיים וכי גם בפרשה נשוא האישום הראשון פעל שמוליק כעושה דברו של המשיב.

סיכומו של דבר, הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנדרש בשלב זה של ההליכים נגד המשיב.

9.בשולי הדברים אבקש להוסיף הערה על החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את בקשת העוררת לעכב את שחרורו של המשיב ב- 48 שעות. סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 מעניק סמכות לבית המשפט אשר החליט על שחרורו של נאשם ממעצר, לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה, וזאת כאשר המדינה מודיעה במעמד מתן ההחלטה על כוונתה לערור עליה. תכליתה של סמכות זו היא לאפשר למדינה להעמיד את החלטת שחרורו של הנאשם בפני ביקורתה של ערכאת הערר, בטרם ישוחרר הנאשם ממעצר. האיזון בין תכלית זו לבין זכותו של הנאשם לחירות מושג בסעיף 55 הנ"ל על ידי הגבלת הסמכות להשהות את ביצוע השחרור עד ל- 48 שעות בלבד.

הסמכות לעכב את החלטת השחרור מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט אשר החליט על השחרור, ובמסגרת שיקול דעת זה עליו לתת משקל נכבד לתכליתה האמורה של הסמכות הנתונה בידיו. אכן, בית משפט זה כבר עמד על כך כי העובדה שבית משפט קמא סובר כי ראוי לשחרר נאשם ממעצר, החלטה היא הנתונה לערר, ונכון וראוי הוא כי בית משפט קמא ייתן הזדמנות לבית משפט שלערעור להידרש לערר המדינה בלא שייווצר סיכון אך בשל שחרורו של נאשם ממעצר עד לשמיעת הערר (בש"פ 7968/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); וכן ראו בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יש להביא בחשבון כי כאשר טעמים של אינטרס הציבור מצדיקים מעצרו של אדם, עלולה תכלית המעצר להיות מסוכלת עם שחרורו המיידי. על כן נפסק כי על בית המשפט אשר החליט על השחרור "לשקול היטב-היטב" עד שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו (בש"פ 7968/01 פלוני הנ"ל). ניתן אפוא לקבוע כי בהפעלת שיקול הדעת יש לתת משקל רב להודעת המדינה כי יש בכוונתה להעביר את ההחלטה בשבט הביקורת של ערכאת הערעור ולהימנע מלסכל כוונה זו, אלא אם כן עיכוב השחרור, ולו לתקופה קצרה בלבד, יביא לפגיעה בלתי מידתית בזכותו של הנאשם לחירות. כך למשל, מוצדקת דחייתה של בקשת המדינה בהתקיים טעמים הומניטריים מיוחדים שיש בהם כדי להפוך את הפגיעה הכרוכה במעצר לקשה ופוגענית במיוחד, או כאשר על פני הדברים אין נראית כל עילת מעצר או כאשר התשתית הראייתית נגד הנאשם היא כה חלשה עד כדי היותה מופרכת. טעמים כאלה לא התקיימו במקרה דנן. במקרה דנן, סבר בית המשפט כי קיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב ביחס לאחד משני האישומים המיוחסים לו. בנסיבות אלו מן הראוי היה לעכב את ביצוע החלטת השחרור.

המשיב משוחרר אפוא ממעצר מזה כשבוע ועובדה זו כשלעצמה מחייבת בחינה מדוקדקת אם יש מקום להחזירו למעצר (ראו למשל: בש"פ 7322/03 עמר הנ"ל). אף על פי כן, משמצאתי בסופה של בחינת חומר הראיות כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב, הרי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו והחשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, דין הערר להתקבל.

אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו.