בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ. פלוני

עניינה של החלטה זו בממשק שבין דיני המעצרים והדין העוסק בחולי נפש.

הרקע העובדתי וההליכים בעניינו של המשיב

1.

ביום 3.8.2011 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בו יוחסה לו עבירת הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי כתב האישום, ביום 29.7.2011 נכנס המשיב לדירה בה התגורר ואשר בבעלות חברת עמידר, החל לשבור את תכולת הדירה, ולבסוף הצית את הדירה על תכולתה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי לעצור את המשיב תום ההליכים. מהבקשה עולה כי למשיב עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש וסמים, וכי בעבר נפתחו כנגדו תיקים בגין הצתה של מבנה במזיד, איומים והיזק לרכוש, תיקים שנסגרו מאחר שלא היה מסוגל לעמוד לדין.

2.

כבר למחרת מעצרו נשלח המשיב לבדיקה פסיכיאטרית ולהסתכלות בהסכמתו, ואף לא הובא לדיוני המעצר לימים בשל אשפוזו. ביום 11.8.2011 ניתנה חוות דעתו של פרופ' לרנר , מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, שם אושפז המשיב בהסכמתו לאחר האירוע למשך תשעה ימים. בחוות הדעת נכתב כי המשיב מוכר היטב לשירותי בריאות הנפש, בעברו מעל לעשרה אשפוזים פסיכיאטריים חלקם בכפייה על פי הוראת בית המשפט, וכי "בחוות דעת קודמות תמיד אובחן ככשיר לעמוד לדין". המשיב אובחן כמשתמש בסמים ואלכוהול, בעבר אובחן כסובל מסכיזופרניה אך אבחנה זו נשללה בהמשך. תוך יומיים מתחילת ההסתכלות נעלמו סימני הגמילה מאלכוהול ולא נצפו הפרעות במהלך החשיבה, בוחן המציאות היה תקין, המשיב הבין את כתב האישום וההליכים המשפטיים. בשורה התחתונה נקבע כי המשיב הוא בעל אישיות דיסוציאלית אך כשיר לעמוד לדין, אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ובמידה שיזדקק לטיפול תרופתי יוכל לקבל אותו בכל מקום שייקבע על ידי בית המשפט.

3.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 24.8.2011 בבקשה למעצר עד תום ההליכים (בפני כב' השופטת נ' נצר), הסכים ב"כ המשיב כי יש ראיות לכאורה כנגד המשיב ויש עילת מעצר נוכח חומרת המעשים, אך טען כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין. בית המשפט דחה את הדיון עד לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ובינתיים המשיב נותר במעצר והועבר למרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ), שם אושפז למשך חודשיים.

4.

ביום 12.9.2011 התקיים דיון בעניינו של המשיב במסגרת התיק העיקרי (בפני כב' השופט א' ביתן). ב"כ המשיב טען להחמרה במצבו הנפשי ובעת הדיון הציג חוות דעת מטעם הסניגוריה ולפיה המשיב לא כשיר לעמוד לדין. חוות הדעת ניתנה על ידי ד"ר רונלד בסטיאנס, לשעבר מנהל מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר שבע. בחוות הדעת נכתב כי המשיב גילה הפרעה בולטת מבחינת התמצאות בזמן, וכי הוא סובל מדי פעם מהתקפי זעם ואיבוד עשתונות, במיוחד לאחר הפסקת נטילת תרופות וכאשר הוא שותה יתר על המידה. המומחה הביע דעתו כי קרוב לוודאי שהמשיב סובל גם מנזק מוחי בעקבות שימוש ממושך של למעלה מעשרים שנה בסמים ואלכוהול וכי על רקע זה, ועל רקע היותו פסיכוטי, הוא מגיע למצבים בהם מתקשה לשלוט בדחפיו ומאבד שליטה. בשורה התחתונה של חוות הדעת נקבע כי בעת ביצוע העבירה, היה המשיב שרוי במצב נפשי מעורער ולא היה שפוי בדעתו, כי אינו כשיר לעמוד לדין, בין היתר בשל חוסר היכולת שלו להגן על עצמו. עוד נכתב כי גם במקרה של טיפול מרפאתי כפוי המשיב לא ישתף פעולה ולא יהיה שיפור במצבו ללא אכיפה קפדנית, והוא זקוק לטיפול הולם במסגרת פסיכיאטרית ב בית חולים או מב"ן ולבירור נוירולוגי מקיף.

מאחר שחוות הדעת נמסרה לב"כ המאשימה רק בבוקר הדיון, דחה בית המשפט את המשך הדיון בתיק העיקרי ליום 25.9.2011.

5.

בדיון שנערך ביום 25.9.2011 בתיק העיקרי (בפני כב' השופט א' ביתן), הורה בית המשפט למב"ן להגיש חוות דעת בעניינו של המשיב, והמשך הדיון נדחה ליום 27.10.2011. בדיון שנתקיים בתאריך זה, נתברר כי מב"ן אינו ערוך להכנת חוות דעת ובית המשפט הורה לפסיכיאטר המחוזי ליתן חוות דעת בעניינו של המשיב, וככל שהפסיכיאטר המחוזי יסבור כי לא ניתן לערוך את הבדיקה אלא בתנאי אשפוז, יורה בית המשפט על אשפוזו של המשיב לשם עריכת בדיקה והסתכלות. לאחר מכן, נדחה הדיון בתיק העיקרי מספר פעמים עד לקבלת חוות הדעת.

ביום 15.1.2012 ניתנה חוות דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר מיכאל דוברוסין. מחוות הדעת עולה כי היא לא נערכה על סמך הסתכלות תוך כדי אשפוז, אלא על סמך בדיקת המשיב והחומר הרפואי והמשפטי. ד"ר דוברוסין התרשם, בין היתר, ממצב קוגניטיבי ירוד במידה ניכרת, קשיי ריכוז והקשבה, שיפוט ותובנה שטחיים וביקורת מציאות חלקית. נכתב כי המשיב היה במצב פסיכוטי בגינו אושפז במב"ן במשך חודשיים. על פי חוות הדעת, המשיב לוקה בהפרעה נפשית מורכבת הכוללת קוגניציה ומוטיבציה ירודות וכושר שיפוט חלקי. בשורה התחתונה נקבע כי המשיב "אינו כשיר לעמוד לדין. אינו זקוק לאשפוז, אולם בהחלט מומלץ המשך במעקב וטיפול מרפאתי וגמילה במסגרת מחייבת".

6.

ביום 15.1.2012, היום בו הוגשה חוות הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי, התקיים דיון נוסף בעניינו של המשיב במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. ב"כ המאשימה טענה כי חוות הדעת אינה שלמה, מאחר שלא ברור מדוע המשיב אינו זקוק לאשפוז ואילו הסניגור עתר לשחרורו של המשיב לאלתר.

לאור האמור בחוות הדעת כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין, קבע בית המשפט (כב' השופטת נצר) כלהלן:

"לנוכח קביעה קטגורית זו על ביהמ"ש לבחון המשך הימצאותו של המשיב במעצר. שלא לדבר על ההשלכות הנובעות מקביעה שכזו על ההליך העיקרי. חזקה על ב"כ המשיב, כי יפנה בבקשה מתאימה למותב הדן בהליך העיקרי במיוחד לאור העובדה כי המשך הדיון בו נקבע ליום 2.2.12. הואיל וההליך שבפניי נסוב סביב סוגיית המעצר, על ביהמ"ש להכריע האם הקביעה כי המשיב, קרי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, מאפשרת אם בכלל, המשך החזקתו במעצר".

בהמשך עמד בית המשפט על הוראת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק לטיפול בחולי נפש או החוק ) המסמיכה את בית המשפט להורות על אשפוזו של נאשם שנקבע לגביו שאינו כשיר לעמוד לדין; והוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) המסמיכה את בית המשפט להפסיק הליכים תלויים ועומדים כנגד נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין.

משילובן של שתי הוראות החוק הסיק בית המשפט כי לא ניתן להותיר במעצר נאשם שלגביו נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין. וכך נאמר בהמשך ההחלטה:

"בענייננו, ברי ונהיר כי הנאשם, קרי המשיב, אינו מסוגל לעמוד לדין, שהרי כך קבע ד"ר בורוסין מחוות דעתו מהיום. כשזוהי תמונת הדברים, אינני רואה כי ניתן להצדיק המשך החזקתו של המשיב במעצר ולו לרגע קט נוסף".

משכך, הורה בית המשפט כי יש לשחרר את המשיב ממעצר. בית המשפט ציין כי חוות הדעת חסרה קביעה חד-משמעית בשאלה אם להורות על צו אישפוז או צו לטיפול מרפאתי לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, וכל שנאמר בה כי "מומלץ המשך מעקב וטיפול מרפאתי במסגרת מחייבת", אך אין להסיק מכך אם יש צורך שהמסגרת המחייבת תקבע בהחלטה שיפוטית. מכל מקום, נקבע כי אי הבהירות בחוות הדעת אינה מצדיקה את המשך מעצרו של המשיב.

סופו של דבר, שבית המשפט הורה על שחרורו של המשיב ממעצר בכפוף לתנאים הבאים: התחייבות עצמית בסך 10,000 ₪, ערבות צד ג' של אחות המשיב בסך 15,000 ₪, בין היתר, להבטחת התייצבותו של המשיב במוסדות הרפואיים להמשך מעקב וטיפול, ופניה תוך 48 שעות לשירותי רפואה בקהילה על מנת שיצטייד בתרופות להן הוא נזקק.

7.

עם מתן ההחלטה בדבר שחרורו של המשיב ביקש ב"כ המאשימה עיכוב ביצוע על מנת לשקול הגשת ערר, אולם בית המשפט דחה את הבקשה בזו הלשון:

"כפי שעולה מההחלטה דלעיל, סמכותו של בית המשפט להורות, אם בכלל, על המשך החזקתו של המשיב במעצר אינה עוד בנמצא, מאחר ונשמט תנאי יסודי לעצם האפשרות להידרש לשאלת המעצר, זאת בהינתן כי קביעת הפסיכיאטר המחוזי בנוגע למשיב, היא כי זה אינו כשיר לעמוד לדין במצבו הנוכחי.

אמנם, ההליכים בהליך העיקרי טרם הופסקו, בהתאם לקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, ואולם אינני רואה, כל אפשרות וכל שכן הצדקה שבדין להמשיך ולהותיר אדם במעצר בשעה שקיימת לגביו קביעה פוזיטיבית כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.

אם כשירותו לעמוד לדין נשללה, על אחת כמה וכמה אין זה ראוי ואין זה מוצדק להוסיף ולשלול את חירותו.

על כן, אינני רואה כל אפשרות לעכב ביצוע החלטת השחרור".

8.

המדינה נזדרזה והגישה תוך 24 שעות ערר על החלטת בית משפט קמא. למחרת, ביום 17.1.2012, התקיים דיון בפניי בנוכחות באי כוח הצדדים, אך ללא נוכחותו של המשיב עצמו אשר עדיין שהה במעצר בשל אי מילוי התנאים על פי החלטת בית משפט קמא.

הדיון בערר נדחה ליום 19.1.2012 על מנת שניתן יהיה לקיימו בנוכחות המשיב, והוריתי על עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

בדיון שהתקיים ביום 19.1.2012 נתברר כי הדיון בתיק העיקרי בבית המשפט המחוזי הוקדם ונקבע ליום 23.1.2012. הוריתי אפוא על המשך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת, וכי על הצדדים לעדכן את תיק בית המשפט בהתפתחויות הנוגעות לתיק העיקרי.

מהעדכונים שנמסרו עולה כי בית המשפט שדן בתיק העיקרי הורה על קבלת הבהרות מהפסיכיאטר המחוזי לגבי הקביעה כי המשיב אינו זקוק לטיפול. לאחר שהוגשה חוות דעת משלימה של סגן הפסיכיאטר המחוזי נקבע כי היא מצריכה הסבר, ונקבע דיון במהלכו נחקר סגן הפסיכיאטר המחוזי על חוות דעתו. דיון נוסף נקבע ליום 1.4.2012 לצורך חקירת הפסיכיאטר שערך חוות דעת מטעמו של המשיב. נכון להיום, ההגנה כבר איננה חולקת על כך שהמשיב כשיר לעמוד לדין, אך טוענת כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. נקבע דיון נוסף בתיק העיקרי ליום 7.5.2012 לשמיעת חוות דעת נוספת מטעם המשיב.

9.

משנתברר כיום, במסגרת ההליכים בתיק העיקרי, כי המשיב כשיר לעמוד לדין, נשמט הבסיס להחלטתו של בית משפט קמא להורות על שחרורו, שהרי לא הייתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועל עילת מעצר, ולא נבחנה חלופת מעצר. משכך, דין הערר להתקבל במובן זה שיש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ככל שבדעת המשיב להציע חלופת מעצר ראויה, הוא רשאי לפנות לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר במסגרת הליכי המעצר, ואין באמור לעיל כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של בקשה אם תוגש.

10.

בנקודה זו יכול הייתי להניח את אצבעותיי ממקלדתי. אולם, מאחר שבית משפט קמא שדן במעצרו של המשיב מצא עצמו "אנוס" לשחרר את המשיב נוכח חוות הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ואף לא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, מצאתי לנכון להעמיד דברים על מכונם בכל הקשור לממשק שבין הליכי המעצר לבין הסוגיה של אי כשירות לעמוד לדין או הסייג של אי שפיות הדעת. אקדים ואומר כי לטעמי, נפלו בהחלטתו של בית משפט קמא שלוש שגיאות מהותיות והן:

א.ההנחה כי חוות דעת לגבי אי כשירות לדין שוללת מיניה וביה את האפשרות להוסיף ולהחזיק את המשיב במעצר.

ב.קבלת חוות הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי בבחינת "כזה ראה וקדש" שאין אחריה ולא כלום.

ג.הסירוב לעכב ביצוע ההחלטה לצורך הגשת ערר.

אעמוד להלן על שלוש סוגיות אלה לפי סדרן, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

מיקומו הגיאומטרי של סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש

11.

בהחלטתו להורות על שחרורו של המשיב ממעצר הסתמך בית המשפט על הוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש וסעיף 170 לחסד"פ, העוסקים בנאשם שנמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין.

סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש קובע כלהלן:

15

משפט

(א).

הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.

על מנת לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, על בית המשפט לבחון אם הנאשם מסוגל לתפקד כראוי, לקחת חלק פעיל במשפט המתקיים כנגדו ולייפות את בא כוחו לייצג אותו (ראו: ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל , בפסקה 19 לפסק דיני והאסמכתאות שם (לא פורסם, 28.10.2009); ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל ,

בפסקה 9 לפסק דיני והאסמכתאות שם

(לא פורסם, 14.2.2012) (להלן: עניין פלוני ) (אציין כי גם בעניין פלוני היה מדובר בעבירה של הצתה)).

מצא בית המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, תחול הוראת סעיף 170 לחסד"פ הקובעת כלהלן:

170.

(א)

ק בע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב)

מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

(ג)

החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור .

עוד נזכיר את הוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, הקובעת כלהלן:

15(ב). הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

סעיף 15(ב) מכוון עצמו להוראת הסייג בסעיף 34ח לחוק העונשין, בעוד סעיף 15(א) מכוון עצמו להוראת סעיף 170 לחסד"פ. המדובר בשתי הוראות חוק שכל אחת מהן מתמקדת בנקודה אחרת על ציר הזמן – שעת ביצוע העבירה (אחריות פלילית) ושעת ההליך הפלילי (כשירות לעמוד לדין). דהיינו, סעיף 34ח לחוק העונשין עניינו באחריות הפלילית לאור מצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, וסעיף 170 לחסד"פ עניינו בכושרו של הנאשם לעמוד לדין בעת ההליך הפלילי . מכאן, שיכול שנאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה בשל היעדר יכולת הבנה או שליטה עקב מצבו הנפשי או השכלי, אך בעת העמדתו לדין מצבו השתפר והוא מסוגל לעמוד לדין. ולהיפך, יכול שנאשם אינו כשיר לעמוד לדין אך בעת המעשה היה אחראי למעשיו. על ההבחנה בין שני הסעיפים והיחס ביניהם עמדתי בפסק דיני בעניין פלוני :

"הדרך לסעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש עוברת אפוא בסעיף 34ח לחוק העונשין והדרך לסעיף 15(א) עוברת בסעיף 170 לחסד"פ (בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 289, 304-305 (2000) (להלן: עניין פלוני )). בשני המסלולים, כאשר בית המשפט מורה על אשפוזו של הנאשם, מועבר עניינו לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בעניינו אחת לששה חודשים. אלא שכאשר הצו ניתן במסלול של סעיף 15(א) והועדה הפסיכיאטרית מורה על שחרורו של הנאשם מכוח סמכותה לפי סעיף 28(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, אזי יחול סעיף 21 לאותו חוק...".

סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש – הפעלתו במסגרת התיק העיקרי

12.

וכעת, לאחר שהקדמנו דברים אודות ההבחנה בין הסייג המהותי של אי שפיות בעת ביצוע העבירה לבין אי כשירות בעת ההליך הפלילי, יש להבחין בין שלושה מצבים בהם מתעורר הנושא של אשפוז עקב חשש למחלת נפש והם:

(-) חשוד לפני הגשת כתב אישום.

(-) עצור שבית המשפט הורה על מעצרו.

(-) נאשם בהליך העיקרי.

החוק לטיפול בחולי נפש דן בנפרד בכל אחד מהמצבים. עניינו של חשוד נדון בסעיף 17 לחוק, עניינו של עצור נדון בסעיף 16 לחוק, ועניינו של נאשם בהליך העיקרי נדון בסעיף 15 לחוק (בש"פ 9861/01 מדינת ישראל נ' וטרי , בפסקה 5 (לא פורסם, 25.12.2001) (להלן: עניין וטרי ) (אציין כי גם שם היה מדובר בעבירת הצתה)).

13.

לגבי

חשוד

- סעיף 17 לחוק לטיפול בחולי נפש קובע כלהלן:

17.

ה תעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין – בדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין.

ס עיף 17 מסמיך את בית המשפט בפניו הובא חשוד –

שמצוי בהליכי חקירה אך לא נמצא כי יש לעצרו – להורות על בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אשפוז וזאת אך ורק כדי לבדוק אם הוא כשיר לעמוד לדין לצורך סעיף 170 לחסד"פ ( וראו גם גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ד' 548-547 (2011) (להלן: הלוי )).

14.

לגבי עצור - סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש דן במצב בו מצא בית המשפט כי יש להורות על מעצרו של אדם (הסעיף על פי נוסחו חל גם על מעצר ימים טרם הגשת כתב אישום), אך מצא כי שהייתו של העצור בבית המעצר אינה הולמת את מצבו הנפשי. או-אז רשאי בית המשפט להורות כי המעצר יהיה ב בית חולים או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר. כל זאת, בכפוף לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית על פי המתווה בס"ק 16(ב):

16.

(א)

ציווה בית משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן – תובע), ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה.

(

(ב)

לא יתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין – לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר.

ס עיף 16 לחוק הוא הסעיף הרלוונטי לבית המשפט במסגרת הליכי מעצר, ולא סעיף 15 לחוק, אשר מופנה למותב הדן בתיק העיקרי. מטרת האשפוז לפי סעיף 16 לחוק היא להבטיח טיפול בעצור, או להגן עליו מפני עצמו, או להגן על עצורים אחרים מפניו. עמד על כך השופט חשין בהחלטתו המקיפה בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 240, 257 (2000):

"הוראת סעיף 16 אין בה כדי להסמיך את בית המשפט להורות על אשפוזו בכפייה של עצור לבדיקת מצבו הנפשי למטרות אלו: אחת, לשם הכרעה בשאלה אם חב הוא בפלילים [סעיף 34ח לחוק העונשין – י.ע.]; ושתיים, לשם הכרעה בשאלה אם מסוגל הוא לעמוד לדין [סעיף 170 לחסד"פ – י.ע.]." (הדגשה במקור – י.ע).

ודוק: תנאי לאשפוז לפי סעיף 16 לחוק הוא שבית המשפט מצא כי יש מקום להורות על מעצרו על פי התנאים והעילות הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בין מעצר ימים ובין מעצר עד לתום ההליכים. בדיקת מצבו הנפשי של החשוד - במסגרת מעצר ימים לפי סעיף 13 או סעיף 17(ד) לחוק המעצרים - היא חלק מפעולות החקירה, אולם, המצב הנפשי

כשלעצמו אינו מהווה עילה למעצר או להמשך מעצר. מכאן, שללא צו מעצר אין לבית המשפט סמכות להורות על אשפוז לפי סעיף 16 לחוק (עניין

וטרי ).

למותר לציין כי אם נמצא שהעצור אינו זקוק לאשפוז אך קיימת עילת מעצר (כגון מסוכנות), רשאי בית המשפט להורות על מעצר, שהרי אין באמור בסעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש, כדי לייתר את עילות המעצר על פי חוק המעצרים.

15.

לגבי

נאשם – עמדנו על הוראות סעיפים 15(א) ו-15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש. משהוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות על אשפוז לצורך בדיקה פסיכיאטרית אם לשם קביעת מסוגלות לעמוד לדין ואם לשם בדיקת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע המעשה. סעיף 15(ג) לחוק קובע כלהלן:

15. (ג)

לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין – לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.

16.

ב רגיל, "הפורום הנאות" לבירור כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, הוא המותב הדן בתיק העיקרי. כך עולה מסעיף 15(א) המתייחס לשלב שבו "הועמד נאשם לדין פלילי" וכך עולה מ"מיקומו הגיאומטרי" של סעיף 170 לחסד"פ, בשלב "בירור האשמה" בפרק ה' לחוק (וראו גם ב"תרשים הזרימה" המופיע בספרו של הלוי , בעמ' 553, ממנו עולה כי החלטת בית המשפט בנוגע לכשירותו או אי כשירותו של נאשם לעמוד לדין מצוייה בשלב שלאחר העמדה לדין, לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית).

בית משפט קמא היה מודע לכך שהמותב אשר דן בתיק העיקרי, הוא המוסמך להורות על הפסקת ההליכים, וכלשונו:

"יודגש, כי כל עוד לא הורה בית המשפט הדן בהליך העיקרי על הפסקת ההליכים, עדיין נדרש המשיב ליתן את הדין. ומטעם זה בלבד, ראיתי לנכון לקבוע תנאי שחרור אשר בוודאי אמורים להבטיח את התייצבותו של המשיב להליכי שפיטה, כל עוד לא יורה ביהמ"ש על הפסקת ההליכים, בהתאם לקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי".

אמירה זו, היא הנותנת שהיה על בית משפט קמא, בשבתו כ בית משפט של

מעצרים, להמתין עד החלטתו של המותב הדן בתיק העיקרי אם המשיב כשיר או אינו כשיר לעמוד לדין, ובהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, היה על בית המשפט להורות על המשך מעצרו של המשיב מכוח סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. איננו צריכים להרחיק את עדותנו. הנה כי כן, במקרה דנן, בית המשפט הדן בתיק העיקרי מצא לבסוף כי המשיב כשיר לעמוד לדין, וגם ההגנה אינה חולקת על כך.

17.

ב"כ המשיב הפנה למספר החלטות של בתי המשפט המחוזיים, בהן הורה בית המשפט, כבר במסגרת הליכי המעצר, על הפסקת הליכים נגד נאשם שנמצא לא כשיר לעמוד לדין. ואולם, כפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון - גם אם הדברים לא נאמרו במפורש - הסמכות לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, נתונה למותב הדן בתיק העיקרי ולא לשופט המעצרים (ראו עניין וטרי ; והחלטתו המקיפה של השופט חשין בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 289, 304 (2000) (להלן: עניין פלוני

השני ), שם נפסק כי גם אם נמצא בשלב החקירה שהנאשם לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה ואינו כשיר לעמוד לדין, אין בכך כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד הנאשם, באשר עניינם של חולי נפש המעורבים בפלילים צריך לידון בבית המשפט).

18.

סיכומו של דבר, שסעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, מכוון עצמו לבית המשפט הדן בהליך העיקרי.

על השופט הדן בהליכי המעצר, לבחון את סוגית המעצר לפי דיני המעצרים (ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר). כאשר קיים חשד לבעיה בתחום הנפשי, רשאי שופט המעצרים להורות על בדיקה פסיכיאטרית וככל שלא ניתן לערוך את הבדיקה אלא בתנאי אשפוז, להורות על אשפוזו של העצור לשם הסתכלות, והכל במסגרת סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, ש בית המשפט של מעצרים אינו קובע אם הנאשם כשיר לעמוד לדין במסגרת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש.

נסכם את האמור לעיל בתרשים הבא:

עם זאת, בפרקטיקה ומטעמים של יעילות, על מנת לזרז את מתן חוות הדעת לצורך התיק העיקרי, יש ששופט המעצרים

מורה על אשפוז לשם בדיקה והסתכלות לפי סעיף 15(ג), ואף רשאי שופט המעצרים להורות

בהסכמת הצדדים על הפסקת ההליכים בתיק העיקרי לפי סעיף 170 לחסד"פ ועל אשפוז לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש. במקרה כאמור, שופט המעצרים "מחליף את כובעו" במהלך הדיון ויושב כשופט הדן בתיק העיקרי. כך נעשה לעיתים בהליכי מעצר, כשהנאשם מבקש להודות בכתב האישום ו בית המשפט של

מעצר נדרש לגזור את דינו (מה שלא ניתן להיעשות מקום בו ההליך העיקרי אמור להתנהל בפני מותב שלושה). דומני כי יש בכך כדי להסביר את אותן החלטות של בתי המשפט המחוזיים אליהן הפנה הסניגור המלומד.

19.

לבסוף, לא למותר להזכיר כי גם לאחר שמצא בית המשפט הדן בתיק העיקרי כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, אין משמעות הדבר שהנאשם "הולך הביתה", ורשאי בית המשפט להורות על אשפוזו. במקרה דנן, במיוחד נוכח אי הבהירות לגבי אותה "מסגרת מחייבת" של טיפול אליה התייחס ד"ר דוברוסין בסיפא לחוות דעתו, היה על בית משפט קמא, אפילו לשיטתו-שלו, למצות את הבדיקה טרם הורה על שחרורו של המשיב.

בית המשפט הוא הפוסק בשאלת אי כשירותו של נאשם לעמוד לדין

20.

הראינו כי בית המשפט הדן בתיק העיקרי הוא המוסמך לקבוע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ולא בית המשפט הדן במעצרו של הנאשם. די היה בכך לקבל את ערר המדינה. מעבר לכך, אני סבור כי בית המשפט שגה בכך שראה עצמו מחוייב לחוות דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי.

21.

הפסיקה קבעה פעם אחר פעם כי בית המשפט הוא הקובע אם הנאשם היה בלתי שפוי בעת ביצוע המעשה או לא כשיר לעמוד לדין, ולא אנשי בריאות הנפש. כך, לדוגמה, אומר השופט חשין בעניין פלוני השני :

"על דרך הכלל, במקום שהיה אירוע פלילי – קרא, הופר שלום הציבור – ההכרעה בשאלה אם פלוני הוא בר - עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, לא התביעה תחליט בה; לא התביעה, לא הפסיכיאטר ובוודאי לא החשוד. המוסמך לכך הוא בית - המשפט, וזה עקרון שלטון החוק. הסמכות היא לבית - המשפט, ועם הסמכות תבוא כמובן גם האחריות. הנה - כי - כן, אפשר שבית - המשפט יסבור אחרת מן התביעה; אפשר שחוות - דעתו של הפסיכיאטר לא תיראה לו; אפשר כי יבקש לחקור את הפסיכיאטר לבירור נושאים שייראו סתומים בעיניו בחוות - הדעת ( שם , בעמ' 302).

[ ] .... אכן - כן: בית - המשפט ייעזר באנשי - מקצוע לבירור מצבם הנפשי של חשודים ושל נאשמים, ואולם ההכרעה בשאלה אם אלה נושאים באחריות מבחינת מצבם הנפשי, או אם מצבם הנפשי מאפשר להם לעמוד לדין, הכרעה זו לבית - המשפט ניתנה היא, לבית - המשפט ולא לאנשי בריאות - הנפש

בלבד ( שם , בעמ' 311).

[ ] ... עיקרי - יסוד של שיטת המשפט בישראל

מורים אותנו, כי אירועים פליליים להכרעת בתי - המשפט ניתנו, להכרעתם ולא להכרעת הפסיכיאטר. אין לקבל – על דרך העיקרון ובכפוף לחריגים – כי הפסיכיאטר המחוזי יחליט בעניינם של אירועים פליליים, אירועים שהיו כרוכים בהפרת שלום הציבור. לא זה תפקידו, לא זו דרכו" ( שם , בעמ' 312).

ובקיצור, חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה, והפוסק האחרון בשאלות של אחריות פלילית ואי כשירות לעמוד לדין הוא בית המשפט (ראו, לדוגמה, פסק דיני בעניין פלוני והאסמכתאות שם; רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 133, 141-140 (1994); יוסף אלרון "חוות דעת פסיכיאטריות מנוגדות: השיקולים שבבסיס ההכרעה השיפוטית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית 181 (דוד יגיל –עורך ראשי) (להלן: אלרון )).

22.

ב"כ המשיב הפנה לספרו של פרופ' אמנון כרמי בריאות במשפט חלק א', בעמ' 889, בשים דגש על הסיפא:

"הטענה בדבר אי מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין יכול שתעלה ביוזמת בית המשפט, ויכול שתעלה על ידי בעל דין. ברם, בית המשפט אינו יכול להסתפק בטענה של בעל הדין, או להסתמך רק על מראה עיניו והחלטתו צריכה להיות מבוססת על ראיות. ראיות אלה משמען, בראש ובראשונה, חוות דעת פסיכיאטריות".

אין חולק על דברים אלו. מצוות המחוקק שבית המשפט יעיין בחוות הדעת הפסיכיאטרית בטרם יחליט בעניין אי כשירותו של נאשם (סעיף 15(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש), אך בסופו של יום הסמכות נתונה לבית המשפט. הטעם לכך הוא, שקביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין או שאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע העבירה, אינה החלטה רפואית גרידא, והיא מערבת שיקולים רחבים שונים:

"ההחלטה לאשפז או לא לאשפז אדם נגד רצונו איננה תלויה אך ורק בשאלות אמפיריות כמו מהו מצבו הנפשי? מה הם הגורמים למצבו? מה ניתן לעשות כדי לשנות את מצבו? וכו'. היא תלויה גם בשאלות מוסריות-חברתיות עקרוניות, בדבר המשקל שמערכת המשפט צריכה לייחס לערך של חירות הפרט לעומת ערכים אחרים. שאלות אלה אינן בתחום התמחותו של הפסיכיאטר, והמחוקק הוא שצריך להכריע בהן" (עדי פרוש "העילות לאשפוז כפוי של חולה נפש – הדין הקיים והדין הרצוי" משפטים יג 381-380 (תשמ"ג-תשמ"ד), הובא בעניין פלוני , בעמ' 316).

(וראו רשימת עקרונות המנחים את בית המשפט בקביעת כשירותו של נאשם אצל אלרון , בעמ' 203).

23.

הליך האשפוז הפלילי – להבדיל מההליך האשפוז האזרחי שאינו נוגע לענייננו – נקבע אפוא על ידי בית המשפט ולא על ידי הגורמים המטפלים. בית המשפט רשאי בודאי לאמץ את המלצת הגורם המטפל או לדחות אותה על סמך החומר הפרוש לפניו או על סמך חקירתו של הגורם החתום על חוות הדעת. אך חוות דעת של פסיכיאטר, אינה בבחינת "כזה ראה וקדש", בית המשפט איננו מחוייב לאמץ אותה ככתבה וכלשונה במיוחד על רקע חוות דעת נוגדת.

לכן, שגה בית משפט קמא בקובעו כי "ברי ונהיר כי הנאשם, קרי המשיב, אינו מסוגל לעמוד לדין, שהרי כך קבע ד"ר דוברוסין...". כאמור, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת הכשירות לעמוד לדין, ואציין כי במקרה דנן, אפפו סימני שאלה רבים את מסקנתו של ד"ר דוברוסין. כך, לדוגמה, העובדה שהמשיב נמצא בעבר כשיר לעמוד לדין במספר רב של מקרים בהם הועמד לדין פלילי לאחר שנשלח לבדיקה ולהסתכלות; חוות הדעת של פרופ' לרנר אשר קדמה לחוות דעתו של ד"ר דוברוסין והגיעה למסקנה שונה; והסתירה הלכאורית בין תיאור מצבו של המשיב לבין המסקנה הסופית לפיה אף אין צורך באשפוז. במקרה דנן, סופו מעיד על תחילתו, וכיום אין חולק כי המשיב כשיר לעמוד לדין.

עיכוב ביצוע החלטה המורה על שחרורו של עצור

24.

בית משפט קמא דחה את בקשת העוררת לעכב את ביצוע החלטתו ויש להצר על כך. בעת שהורה בית המשפט על שחרורו של המשיב, היה המשיב בגדר סכנה ברורה ומיידית לציבור, כפי שעולה מחוות הדעת שניתנו בעניינו, מהן עולה כי הוא משתמש בסמים ואלכוהול ונתון להתקפי זעם וחוסר שליטה. לכך יש להוסיף כי עברו הפלילי המכביד של המשיב כולל גם עבירת הצתה, אותה עבירה בגינה הוגש כנגדו כתב האישום דכאן, כך שלא הייתה מחלוקת של ממש לגבי מסוכנותו. אף לא למותר לציין כי בבואו לשחרר נאשם מחמת היותו בלתי כשיר לעמוד לדין, על בית המשפט לבחון מסוכנותו של הנאשם, כפי שעולה גם מסעיף 15(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, לפיו בית משפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי "אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם".

25.

הסמכות לעכב ביצוע החלטה המורה על שחרורו של מי שהיה נתון במעצר, קבועה בסעיף 55 לחוק המעצרים לפיו רשאי בית המשפט לעכב את ביצוע השחרור עד 48 שעות, אם הודיע התובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה (על כך שהבקשה צריכה להיות מוגשת על ידי תובע או נציג היועץ המשפטי לממשלה ראו בש"פ 1145/06 מזרחי נ' מדינת ישראל , בפסקה ח (לא פורסם, 7.2.2006)).

בית משפט זה נדרש פעמים מספר לנושא של עיכוב ביצוע החלטת שחרור ממעצר. ככלל, ראוי ל בית משפט של מעצרים לאפשר לערכאת הערעור להעביר את החלטתו תחת שבט ביקורתה, ועליו "לשקול היטב-היטב" שעה שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו (בש"פ 7968/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 16.10.2001) והאסמכתאות שם ; בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון , בפסקה 9 (לא פורסם, 31.12.2003) (להלן: עניין אלפרון )). כך, לדוגמה, נאמר בבש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2003 ), בפסקה 5 :

"לעולם שמורה בידי בית משפט השלום הסמכות לשחרר עצור, אולם לנוכח אותן סכנות הכרוכות בשחרורו של העורר שבפני, נכון היה לאפשר את בחינת החלטותיה של הערכאה הראשונה, הואיל ואלו עלולות להימצא שגויות, ולא בעיניהם של גורמי התביעה, אלא על ידי ערכאה שיפוטית גבוהה ממנה. במצב זה טוב היה עושה בית משפט השלום אם היה מעניק למשיבה את הארכה לה עתרה, ולו למספר שעות, ומשהחליט שלא לעשות זאת, חוששני שבכך הוא שגה...".

בדומה, נאמר בבש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 350, 355 (2004):

"אין ספק כי ייתכנו מקרים בהם שופט ערכאת המעצרים יהיה סבור שכל הארכת מעצר, ולו הקצרה ביותר, תפגע באדם שהובא בפניו לשם הארכת מעצרו, באופן לא מידתי. עם זאת, נדרש לאזן את משקלה של הזכות לחירות אל מול האינטרס הציבורי בהשלמתה ומיצויה של החקירה על רקע החשדות המיוחסים לחשוד. משניתנה סמכות לשופט המעצרים לאפשר לתביעה לערור על החלטתו, בעוד החשוד נתון במעצר, מן הראוי כי יעשה שימוש שקול בסמכותו ויתן שהות לערכאה הגבוהה לבחון את החלטת השחרור. יש להביא בחשבון כי בנסיבות מסויימות יש בשחרור מיידי של עצור כדי לסכל את תכלית המעצר וממילא נשללת זכותה של התביעה להביא את ההכרעה בדבר האינטרס הציבורי בהמשך המעצר בפני ערכאת הערעור".

ודוק: לא כל אימת שהמדינה מבקשת לעכב ביצוע השחרור חייב בית המשפט של מעצרים להיענות לבקשה. עמדה על כך השופטת (כתוארה אז) ביניש בעניין אלפרון :

"כך למשל, מוצדקת דחייתה של בקשת המדינה בהתקיים טעמים הומניטריים מיוחדים שיש בהם כדי להפוך את הפגיעה הכרוכה במעצר לקשה ופוגענית במיוחד, או כאשר על פני הדברים אין נראית כל עילת מעצר או כאשר התשתית הראייתית נגד הנאשם היא כה חלשה עד כדי היותה מופרכת".

(עוד בנושא זה ראו: בש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל , בפסקה 7 (לא פורסם, 29.3.2005)).

26.

ומהתם להכא. בנסיבות המקרה דכאן, בהתחשב במסוכנותו הלכאורית של המשיב, בהתחשב בכך שהמשיב היה עצור מזה כחמישה חודשים וחצי, דומני כי לא היה נגרע חלקו של בית משפט קמא אילו נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, ומאפשר לערכאת הערעור להעביר החלטתו תחת שבט ביקורתה.

סוף דבר

27.

אשר על כן, דין הערר להתקבל ובהמשך להחלטתי בה הוריתי על המשך מעצרו של המשיב, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים החל מיום הגשת כתב האישום. נוכח חלוף הזמן, אין באמור לעיל כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להידרש לבקשה לעיון חוזר ככל שתוגש בקשה כאמור.