בש"פ 4706/12 ניסים איס נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור, בגדרה מועלית השאלה, מה משקלה, במכלול שיקולי המעצר עד לתום ההליכים, של חוות דעת פסיכיאטרית, הקובעת כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו המבקש לא היה אחראי למעשיו מחמת מחלת נפש. ליתר דיוק, השאלה היא, האם קיומה של חוות דעת כאמור, גורעת מעוצמתן של הראיות לכאורה, עד כדי שלא ניתן לקבוע על יסודן שקיים סיכוי סביר לקביעת אשמתו של המבקש.

2.

לבית משפט השלום בתל אביב-יפו הוגש כתב אישום נגד המבקש (ת"פ 56630-09-11). כתב האישום מייחס למבקש 20 אישומים בעבירות שונות, ובכללן איומים, תקיפה חבלנית של בן זוג, שיבוש מהלכי משפט, העלבת עובד ציבור, הטרדה באמצעות מתקן בזק, הפרת הוראה חוקית, שימוש ברכב ללא רשות, סחיטה באיומים והפרת צו הגנה. מדובר במסכת ארוכה של מעשים שבוצעו בעיקרם כלפי מי שהיתה בת זוגו של המבקש במשך כארבעה חודשים. המעשים בוצעו בין התאריכים 7.9.2011 ו- 15.10.2011 (המבקש נעצר עוד בסוף חודש ספטמבר, כך שחלק מהעבירות בוצעו במהלך מעצרו). ביחד עם כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. ביום 4.10.2011 החליט בית משפט השלום (כב' השופט ש' בקר ) לעצור את המבקש עד לתום ההליכים (מ"ת 56654-09-11). לאחר שהחלו הדיונים בתיק העיקרי ונוכח התנהגותו של המבקש, הורה בית משפט השלום על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. ביום 10.1.2012 הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, חתומה על ידי מנהלת היחידה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים אברבנאל, ד"ר קלרה שילד, ועל ידי קרימינולוגית קלינית הגב' מיטל בן סימון (להלן: חוות הדעת הראשונה ). חוות דעת זו, שניתנה לאחר שהמבקש אושפז, קבעה, כי המבקש היה במצב מאני פסיכוטי בעת ביצוע העבירות ולא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. עוד נקבע, כי המבקש אינו מסוגל לעמוד לדין. בחוות הדעת גם הומלץ להורות על אשפוזו של המבקש.

נוכח חוות הדעת הראשונה הורה בית משפט השלום על הפסקת ההליכים על יסוד הוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש ) וציווה על אשפוזו של המבקש.

במהלך אשפוזו, אושר למבקש לצאת לחופשות קצרות בליווי, ונוכח שיפור במצבו החליטה וועדה פסיכיאטרית ביום 28.2.2012 על שחרורו מאשפוז, כשהשחרור עוכב כדי לאפשר למדינה לשקול את חידוש ההליכים המשפטיים. ביום 13.3.2012 ניתנה הודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה על העמדה לדין לאחר שחרור, לפי סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש. עם חידוש ההליכים, הוגשה בקשה לשוב ולעצור את המבקש עד לתום ההליכים. בהמשך לכך שב בית משפט השלום והורה על מתן חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המבקש, אשר תבהיר האם הוא כשיר לעמוד לדין. חוות דעת כאמור התקבלה ביום 27.3.2012 ונאמר בה כי לאור השיפור הניכר במצבו, המבקש כשיר לעמוד לדין ואינו זקוק להמשך אשפוז במסגרת פסיכיאטרית, אלא אך לטיפול מרפאתי.

3.

ביום 1.4.2012 הורה בית משפט השלום על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש, לצורך בחינת שחרורו לחלופת מעצר. על החלטה זו הגישה המדינה ערר, וביום 3.4.2012 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עמ"י 6189-04-12, כב' השופט ג'

קרא ) שיש צורך בקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בענין מצבו הנפשי של המבקש בעת ביצוע העבירות, בין היתר כיוון שחלף זמן מאז ניתנה חוות הדעת הראשונה. בית המשפט הוסיף בהחלטתו זו, כי "במידה וחוות הדעת תקבע כי מדובר במי שאינו מסוגל להבחין בין טוב לרע בעת ביצוע המעשים, תפתח האפשרות בפני המשיב [המבקש, צ.ז.] להגיש בקשה לעיון חוזר ולו בשל נסיבה זו בלבד".

על פי ההחלטה האמורה הוגשה חוות דעת שנערכה ביום 15.4.2012 במרכז לבריאות הנפש "גהה" ונחתמה על ידי ד"ר נחום כץ וד"ר דן שלוסברג (להלן: חוות הדעת

השניה ). בחוות הדעת השניה נקבע על ידי המומחים, כי בעת ביצוע העבירות היה המבקש "במצב פסיכוטי מאניפורמי ... עם בוחן מציאות ושיפוט לקויים וחסר תובנה למצבו הנפשי ... לא ידע בעת ביצוע העבירות בהן הואשם להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ... ".

4.

לאחר קבלת חוות הדעת השניה התקיים דיון בבית משפט השלום (כב' השופט צ' עוזיאל ), אשר בסיומו ניתנה ביום 19.4.2012 החלטה שהורתה על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר. בית המשפט ציין, כי שתי חוות הדעת הנ"ל "גורמות למהפך בתשתית הראייתית הלכאורית שהיתה קיימת קודם לכן וכיום, כך ניתן לומר, קיימת תשתית ראייתית לכאורית , שלפיה המשיב לא היה כשיר בעת ביצוע העבירה. מהפך זה, מחייב, בעיני, קבלת החלטה אחרת בנוגע למעצרו של המשיב" (ההדגשה במקור). לאחר שבית המשפט התרשם מהמפקחים המוצעים הוא קבע, כי המבקש ישוחרר למעצר בית מוחלט בבית אימו בפיקוח צמוד של האם והאחות, לסירוגין.

המדינה הגישה ערר על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי (עמ"י

29300-04-12, כב' השופט צ'

קאפח ), אשר קיבל את הערר והחליט ביום 19.4.2012 כי הדיון בשאלת "הכשירות המהותית" יתקיים בפני המותב הדן בתיק העיקרי וכי נוכח המסוכנות של המבקש, שלא הופרכה, יש להותיר על כנה את ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים, אשר ניתנה בבית משפט השלום (כב' השופט ש' בקר ) ביום 4.10.2011. עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי יש מקום ליתן תסקיר מעצר בעניינו של המבקש. לכאורה יש בהחלטה זו סתירה פנימית, ולפיכך פנו הצדדים לבית המשפט המחוזי בבקשה להבהיר את החלטתו. בתגובה לבקשה זו החליט בית המשפט ביום 25.4.2012 כי "יש להתייחס להליך הנוכחי בפני כב' השופט עוזיאל כעיון חוזר, שהרי דבר או שניים השתנו מאז החלטת כב' השופט בקר. יש מקום לקבל התסקיר".

בתסקיר המעצר מיום 20.5.2012 התרשם שירות המבחן, כי יש מקום לשחרר את המבקש למעצר בית. שירות המבחן לא התעלם מחששם של המתלוננים וציין גם, כי לא הוכנה תוכנית טיפול ברורה במסגרת בריאות הנפש, כך שאין לשלול את הסיכון להישנות העבירות במידה שהמבקש ישוחרר למעצר בית. עם זאת, בהתבסס על חוות הדעת הפסיכיאטריות, התרשם שירות המבחן כי חל שיפור משמעותי במצבו הנפשי וההתנהגותי של המבקש, אשר גם במהלך חופשותיו מהאשפוז הכפוי לא הפר את תנאי המעצר. בהשלמה לתסקיר, שנערכה לאחר שיחה עם בת זוגו האחרונה של המבקש, שהביעה חשש רב וחרדה משחרורו, הוסיף שירות המבחן, כי ניתן לשחרר את המבקש למעצר בית רק בתנאי של המשך טיפול פסיכיאטרי ופיקוח הדוק של מסגרת בריאות הנפש.

5.

ביום 30.5.2012 שב בית משפט השלום (כב' השופט צ' עוזיאל ) והחליט לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. בית משפט השלום חזר על עמדתו, לפיה שתי חוות הדעת הפסיכיאטריות, העוסקות בשאלת אחריותו הפלילית של המבקש, משליכות על בחינת פוטנציאל ההרשעה הטמון בראיות הלכאוריות. בית המשפט הדגיש, כי מדובר בשתי חוות דעת שנערכו על ידי גורמים שונים בבתי חולים פסיכיאטריים שונים אשר הגיעו לאותה מסקנה. מסקנת בית המשפט היתה, כי "המבנה הראייתי הנוכחי הוא שקול לראיות שעוצמתן נמוכה מאד והוא אינו מאפשר הותרת המשיב במעצר של ממש כפי שמבקשת המאשימה. לפיכך, חובה על בית המשפט לשקול, חרף מסוכנותו הלכאורית הגבוהה של המשיב, חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה יותר" (ההדגשה במקור). בסופו של דבר, בית המשפט הורה על שחרור המבקש למעצר בית מלא בבית אימו בפיקוח צמוד של הוריו ואחיותיו ובערבויות כספיות. כמו כן, הורה בית המשפט למבקש להמשיך את הטיפול התרופתי ולהיות נתון במעקב קבוע של המסגרת לבריאות הנפש ולנהוג בהתאם להורות גורמי הטיפול. נפסק, כי הפרקליטות רשאית לדרוש מהמבקש מסמכים המעידים על הטיפול וכי אי המצאת המסמכים תחשב כהפרת תנאי השחרור. בנוסף ניתן צו פיקוח מעצר למשך ששה חודשים.

על החלטה זו שבה המדינה וערערה לבית המשפט המחוזי (עמ"י

59676-05-12, כב' השופט צ' קאפח ). בהחלטה מיום 3.6.2012 ציין בית המשפט המחוזי, כי למאשימה השגות קשות ביחס לחוות הדעת הפסיכיאטריות, השגות שלטעמו של בית המשפט "אינן משוללות יסוד כלל ועיקר", והנוגעות לעיתוי מתן חוות הדעת ביחס למועד ביצוע העבירות. בית המשפט קבע, כי על אף האמור בחוות הדעת הפסיכיאטריות, "אין מקום, בנסיבות מקרה זה, להסיק מסקנות כלשהן לעניין עוצמת הראיות בשלב הנוכחי של הדיון". בית המשפט עמד על מסוכנותו הרבה של המבקש, הנובעת גם מהרשעותיו הקודמות ועל היות המתלוננים "אחוזי אימה מעצם רעיון שחרורו". המבקש הוגדר על ידי בית המשפט כ"מסוכן ביותר" ובית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים.

מכאן הבקשה לרשות לערור.

6.

בבקשה נטען, כי חוות הדעת הפסיכיאטריות משנות מקצה לקצה את המסקנה האמורה להתקבל ממהלך בחינת הראיות לצורך הבקשה למעצר עד תום ההליכים. לטענת הסניגור, נוכח מסקנות שתי חוות הדעת, שבשתיהן נקבע על-ידי שני גורמים שונים שהמבקש לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות, "השתנתה עוצמת הראיות לכאורה, כך שהיסוד העובדתי נותר בעינו בהתאם לקביעת כב' השופט בקר, אך ביסוד הנפשי חל כרסום משמעותי עד שניתן לומר כי קיים ספק משמעותי ביותר ולמעלה מכך בקיומו של היסוד הנפשי של העורר" (סעיף 43 לערר).

כידוע, די לנאשם לעורר ספק סביר בענין אחריותו הפלילית, ובידי המאשימה אין כל חוות דעת הסותרת את מסקנות שתי חוות הדעת שהוגשו עד כה מטעם הפסיכיאטר המחוזי. המבקש מפנה אף לתסקיר שירות המבחן ולהמלצותיו, ובכלל זה לעובדה, שבמהלך תקופות אשפוזו הכפוי יצא מפעם לפעם לחופשות של מספר שעות בליווי אימו, מבלי שתנועותיו הוגבלו, ולא הפר כל חוק. המבקש מציין, כי הוא עצור מזה כששה חודשים ולאחר שבירור התיק העיקרי הועבר למותב אחר, לא יהיה מנוס משמיעה חוזרת של העדים שכבר העידו. בנסיבות אלה סיומו של התיק העיקרי אינו נראה באופק.

7.

המשיבה מתנגדת למתן רשות לערור ומתנגדת לקבלת הערר, למקרה שתינתן רשות כאמור. לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי יישם כראוי את הוראות הדין הרלוונטיות לסיטואציה הנדונה והבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית. טיעון המשיבה לגופו של ענין מבוסס על ההלכה שנקבעה בפסק הדין בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 289 (2000) (להלן: ענין פלוני ). באותו ענין דן בית משפט זה בטענת נאשם לפיה לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום לאחר שנקבע בחוות דעת פסיכיאטרית כי הוא אינו בר עונשין. השופט מ' חשין פסק, כי לענין הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המונח "ראיות" כולל את אותן ראיות הקושרות את החשוד למעשה העבירה אך אין הוא כולל את הראיות שעניינן מצב אי שפיות דעתו של החשוד במועד ביצוע העבירה. מכאן מבקשת המשיבה ללמוד, כי גם בענייננו אין ליתן משקל, לצורך בחינת שאלת קיומן של ראיות לכאורה במסגרת הוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) למסקנות חוות הדעת העוסקות בשאלת מצבו הנפשי של המבקש במועד ביצוע העבירות. לשיטת המשיבה, חוות הדעת הפסיכיאטריות אינן נמנות על הראיות "הרגילות" אותן בוחנים במסגרת בחינת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, כיוון שראיות אלה מתייחסות לסוגיית היותו של הנאשם בר עונשין ולא למעשה העבירה עצמו.

המשיבה מפנה גם להחלטת השופט י' עמית בבש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 17.4.2012), בה נפסק, כי הקביעה בשאלה האם הנאשם היה בלתי שפוי בעת ביצוע המעשה מסורה למותב הדן בתיק העיקרי ולא לשופט המעצרים. מקביעה זו למדה המשיבה כי אין מקום לעסוק בשאלת השפיות בשלב הנדון.

המשיבה מזכירה, כי חוות הדעת אינן ראיה קונקלוסיבית ויהיה צורך לבחון אותן במסגרת התיק העיקרי, מה גם שבמקרה דנן יש בפיה טענות של ממש כלפי מסקנת החתומים על חוות הדעת. בין היתר צוין, כי חוות הדעת בעייתיות כיוון שהן נערכו כעבור זמן ממועד ביצוע העבירות, וכיוון שהן אינן מתיישבות עם תוצאותיה של בדיקת המבקש סמוך לאחר מעצרו (ביום 6.10.2011) שנערכה על ידי פסיכיאטר בבית המעצר, ד"ר דני פישר, אשר סבר, כי לא נמצאה כל עדות ולא נמצא כל רמז לקיומה של מחלת נפש.

דיון והכרעה

8.

לענין מתן רשות לערור, נדמה כי אין מקרה מובהק יותר שבו ראוי ליתן רשות לערור. הבקשה מעלה סוגיה שלפי מיטב ידיעתי לא לובנה בבית משפט זה, וגם באי כוח הצדדים לא טענו אחרת. מבחינה זו הבקשה מחייבת התייחסות לסוגיה שיש לה היבט כללי, שעניינו שיקולי מעצרו של מי שניתנה לגביו חוות דעת פסיכיאטרית לפיה לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות, אך כיום הוא כשיר לעמוד לדין, כשמדובר באדם שמסוכנותו עולה בצורה ברורה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומעברו הפלילי. ליתר דיוק, השאלה היא, מה משקלה, אם בכלל, של חוות הדעת הפסיכיאטרית הקובעת כאמור, במכלול הראייתי הלכאורי שנבחן במסגרת הדיון בבקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים. מבחינה זו יש מקום ליתן למבקש רשות לעורר וכך אני מחליט.

9.

לגופו של ענין, נראית לי דעתו של בית משפט השלום מדעתו של בית המשפט המחוזי. מבחינה זו נראית לי גם עמדתו של המבקש מעמדת המדינה.

כידוע, כאשר בית המשפט בוחן את חומר הראיות, עליו לעיין בחומר כולו, לרבות חומר חקירה התומך בעמדת הנאשם:

"אכן, על השופט לבחון את מלוא הראיות שבתיק החקירה, הן אלה התומכות בגרסת התביעה והן אלה הנוגדות אותה. על יסוד בחינה כוללת זו, עליו להשתכנע כי חומר החקירה הכולל מקים סיכוי סביר להוכחת האשמה ( ... ). על כן, אם עולה מתוך מכלול חומר החקירה כי קיים כבר עתה כרסום של ממש בגרסת התביעה, באופן שאין סיכוי סביר להרשעת הנאשם בסוף המשפט, לא מתקיימת הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 (1996)).

זו נקודת המוצא לדיון כולו ואינני רואה מדוע ייפקד מקומה של חוות הדעת הפסיכיאטרית מבין המכלול הראייתי שעל שופט המעצרים לבחון. השאלה היא, כאמור בפסק הדין הנ"ל בענין זאדה , האם ניתן יהיה להוכיח את אשמת הנאשם, ואחד מיסודות העבירה שיש צורך להוכיח, כשהוא נתון במחלוקת, נוגע למצבו הנפשי של הנאשם. אכן, כפי שנפסק בבש"פ 509/12 הנ"ל, המותב הדן בתיק העיקרי הוא שייקבע האם אכן הנאשם הוא בר עונשין אם לאו, הן מבחינת כשירותו לעמוד לדין והן מבחינת יכולתו להבחין בין טוב ורע במועד ביצוע העבירות. אלא שהלכה זו, שכלל אינה במחלוקת, אינה מקדמת את הדיון בסוגיה שלפנינו. המותב הדן בתיק העיקרי הוא גם המחליט ביתר הסוגיות שיהיה צורך להחליט בהן במהלך בחינת אשמתו או חפותו של הנאשם. אין הסוגיה דנן שונה מכל סוגיה אחרת שיכולה בסופו של יום להכריע את גורל משפטו של הנאשם, אשר נבחנת בחינה לכאורית בשלב המעצר. בשלב הנוכחי, של בחינת הראיות לכאורה, יש ליתן לחוות הדעת הפסיכיאטריות משקל לכאורי בלבד ולא משקל מוחלט. במקרה דנן המשקל הלכאורי הוא רב במיוחד, נוכח העובדה שמדובר בשתי חוות דעת נפרדות, שניתנו על ידי שני גורמים שונים הנמנים על שירותי בריאות הנפש, שניהם מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי ולא מטעמו של המבקש עצמו. המשיבה מצביעה על קיומן של תמיהות כאלה ואחרות העולות לדעתה מחוות הדעת, המצריכות בירור והבהרה, דבר שייעשה במהלך שמיעת התיק העיקרי, אך המשיבה לא נקטה בכל צעד במטרה לסתור את מסקנות שתי חוות הדעת, מבין הצעדים העומדים לרשותה כאמור בהנחיות פרקליט המדינה (הנחיה מספר 7.10), כגון לבקש מינוי פאנל של מומחים, לבקש חוות הדעת נוספת מהפסיכיאטר המחוזי, לבקש הבהרות וכו'.

10.

כזכור, המשיבה מבססת את עמדתה על ההלכה שנקבעה בענין פלוני . לטעמי אין פסק הדין בענין פלוני רלוונטי ישירות לענייננו. פסק הדין האמור עסק בשאלה שונה, והיא, האם כאשר קיימת חוות דעת לפיה נאשם אינו כשיר לעמוד לדין או שלא היה אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירות, יש בכך כדי למנוע את עצם העמדתו לדין, במובן זה שפירוש הימצאותה של חוות דעת הוא, הלכה למעשה, שאין בידי גורמי התביעה ראיות שתצדקנה מהלך שכזה. בענייננו השאלה שונה, והיא, האם בסופו של יום יש סיכוי סביר להרשעתו של המבקש, אם לאו. לצורך מתן תשובה לשאלה זו אינני רואה כל סיבה מדוע שלא תהיה התייחסות גם לחוות הדעת הפסיכיאטרית, שבכוחה, לכאורה, להטות את הכף בכל הנוגע לתוצאה הסופית של ההליך העיקרי. אין לשכוח כי ענין לנו בשאלת מעצרו של נאשם, ואם קיימים נתונים בעלי משקל (ולו לכאורי) שמטים את הכף לעבר המסקנה שסיכויי הנאשם שלא להיות מורשע אינם מבוטלים, לא ניתן להתעלם מהם.

כאמור, הסוגיה הנדונה לא זכתה להתייחסות ישירה ומפורטת בבית משפט זה. אכן, ניתן לאתר מספר החלטות שניתנו בנסיבות דומות, אך זאת מבלי לנתח את הסוגיה לרקע השאלה המוצגת בהליך דנן, או שניתן לאבחן בין המקרים. כך למשל, בבש"פ 4075/00 אבו-אדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.6.2000), דובר במי שנמצא כשיר לעמוד לדין, אך בחוות הדעת הפסיכיאטרית לא נקבעה עמדה ברורה לגבי מצבו בעת ביצוע העבירות ונותר בעניין זה ספק. בנסיבות אלו הוחלט על מעצרו של אותו נאשם עד לתום ההליכים. בערר לבית משפט זה נטען, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית מעוררת לפחות ספק סביר וסיכוי לזיכוי מחמת אי שפיות. בית המשפט (השופט י' זמיר ) אימץ את עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה הסוגיה תידון בשלב הדיון בתיק לגופו ולא בשלב המעצר עד לתום ההליכים. יצוין, כי ההחלטה האמורה ניתנה לרקע מצב עובדתי שונה מהמקרה דנן, לפיו חוות הדעת הפסיכיאטרית לא כללה מסקנה חד משמעית וברורה, בניגוד למצב הדברים במקרה דנן, ולפיכך הקביעה שהסוגיה תידון במסגרת התיק העיקרי אינה מבטאת, לטעמי, אמירה לפיה מבחינה עיונית עקרונית כלל לא ניתן להתייחס לסוגיה זו כבר בשלב המעצר.

11.

אדגיש, כי אינני סבור שקיומה של חוות דעת לפיה הנאשם סבל מאי שפיות במועד ביצוע העבירה, שולל מניה וביה את האפשרות לעצרו עד לתום ההליכים. עמדתי היא שחוות דעת כאמור היא חלק מחומר הראיות שעל שופט המעצרים לשקול ועל פיו להעריך את סיכויי ההרשעה. חוות דעת כאמור, כשלעצמה, אינה מוליכה למסקנה כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה עד כי הנאשם זכאי להשתחרר ממעצר שחרור מלא ללא תנאים, אלא כי עוצמתן פחותה, ובמקרה המתאים, יש בכך להביא לשחרור לחלופת מעצר.

12.

באת כוח המשיבה הפנתה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מפי כב' השופט י' עדיאל בב"ש (י-ם) 2825/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.10.2001), שבה הביע בית המשפט עמדה לפיה אין מקום להתחשב, לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה, בעובדת היותו של הנאשם חולה נפש. באותה פרשה נדון עניינו של נאשם אשר במועד ביצוע העבירה שיוחסה לו (רצח) היה שרוי בהתקף פסיכוטי חמור ולא היה אחראי למעשיו. בנוסף, על-פי חוות הדעת הפסיכיאטרית, על אף שיפור במצבו, הוא המשיך לסבול מהפרעות רבות, היה מסוכן לעצמו ולאחרים ומצבו חייב אשפוז. בנסיבות אלה, המחלוקת שעל בית המשפט היה להכריע בה היתה, האם אשפוזו של אותו נאשם ייעשה במסגרת המעצר על-פי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, או על-פי צו אשפוז שיוצא לפי סעיף 15 לאותו החוק. ההגנה טענה כי אין מקום לעוצרו מחמת אי שפיות הדעת במועד ביצוע העבירה השוללת אחריות פלילית. נפסק על-ידי השופט עדיאל כדלהלן:

" ... הבדיקה אם יש הצדקה למעצר ... לרבות בדיקת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, צריך שתיעשה תוך בחינת כל התנאים הנדרשים להקמתה של עילת מעצר, אך בהתעלם מעובדת היותו של המשיב חולה נפש וההשלכה הנודעת לכך על היותו בר-עונשין. אם לא תאמר כן, ואם עצם קיומה של מחלת הנפש יביא לשלילתו של התנאי הדורש קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, התוצאה תהא שלא ניתן יהיה לעצור נאשם שהוא חולה נפש, גם אם יש הוכחות לעצם הביצוע של המעשה הפלילי.

פרשנות כזאת, גם אם היא עשויה לעלות, מבחינה מילולית, בקנה אחד עם לשונו של סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, נוגדת, לדעתי, את לשונו של סעיף 16 לחוק טיפול בחולה נפש, המניח, כנקודת מוצא, שניתן לעצור גם נאשם שהוא חולה נפש" (ההדגשה הוספה).

נוכח האמור לעיל נפסק בפרשה הנ"ל, שאין מניעה לעצור את הנאשם מכוח הוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, בהתבסס על הראיות לכאורה הקיימות נגדו, שעניינן עצם ביצוע המעשה הפלילי, כאשר שאלת מצבו הנפשי והיותו בר עונשין תידון בהליך העיקרי.

החלטתו של כב' השופט י' עדיאל מתייחסת, כאמור, להוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, אשר בסעיף משנה (א) שלו מובהר, כי הוראתו חלה על אדם שבית המשפט סבור כי הוא "חולה וכי מצבו מצריך אשפוז". המקרה דנן אינו כזה. בכל מקרה, נוכח הוראת סעיף 16 האמור וכדי לא לרוקן אותה מתוכן, הגיע השופט

עדיאל למסקנה, כי אין לקחת בחשבון את הראיות שעניינן מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה, כאשר נדונה שאלת מעצרו, שאחרת, לשיטתו, לעולם לא ניתן יהיה לעצור נאשם שהוגשה בעניינו חוות דעת פסיכיאטריות הקובעת שלא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה.

13.

אינני סבור שקיים הכרח לנקוט בגישה קיצונית של "הכל או לא כלום", בכל מה שנוגע לאותן ראיות שעניינן מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה, כאשר בית המשפט בוחן קיומן של ראיות לכאורה לענין מעצרו. אינני סבור ש"עצם קיומה של מחלת הנפש יביא לשלילתו של התנאי הדורש קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום" כפי שצפה השופט עדיאל למקרה שיינתן משקל לחוות הדעת בשלב המעצר. קיומה של מחלת נפש במועד ביצוע העבירה לא ישלול קיומן של ראיות לכאורה, אלא ישפיע על עוצמתן, לעיתים באופן ניכר ולעיתים באופן מתון, הכל על פי נסיבות המקרה. חוות הדעת אינה מביאה לשלילת האפשרות לעצור, אלא לבחינתה של אפשרות זו גם לרקע האמור בחוות הדעת ותוך הבאתה בחשבון (במובחן מהתעלמות ממנה). גם המבקש עצמו לא טען כי נוכח המסקנה שבשתי חוות הדעת הפסיכיאטריות דינו להיות משוחרר לחלוטין ללא כל תנאי, שכן אין בעניינו ראיות לכאורה מכל וכל. גם בית משפט השלום התייחס להשלכה שיש לחוות הדעת על עוצמת הראיות. לחוות הדעת משקל יחסי במכלול הראיות, ובצדה יש גם משמעות ליתר הראיות, שנקבע לגביהן כי בכוחן להוכיח את עצם ביצוע המעשים. הווי אומר, אין לומר שלא קיימות ראיות לכאורה מכל וכל, או שחוות הדעת הקובעת אי כשירות מהותית מאיינת את יתר הראיות הלכאוריות, אלא שעוצמתן פוחתת, אך כל עוד קיימת תשתית ראייתית לכאורית על בית המשפט להמשיך ולבחון את מכלול יתר השיקולים והנתונים הנדרשים להכרעה בשאלת המעצר, ובכללם גם את מסוכנותו של הנאשם ואת השאלה האם הוא חולה ומצבו מצריך אשפוז. יתכן ויהיו מקרים, בהם משקלם המצטבר של נתונים אלה, בצירוף החקיקה שעניינה טיפול בחולי נפש וביחד עם דיני המעצרים, יביאו לכך שלא יהיה מנוס ממעצר בפועל.

עמדת המשיבה, כמו גם עמדתו של בית המשפט המחוזי, היא, שכיוון שמתן משקל לחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת היעדר אחריות פלילית עשוי לאיין את משקל יתר הראיות הלכאוריות, אין להיזקק לה כלל ועיקר, אחרת תישלל האפשרות לעצור נאשם שניתנה לגביו חוות דעת כאמור. עמדתי היא, שהתחשבות בחוות הדעת אין פירושה התעלמות מיתר הראיות וקיימת חובה להתחשב בה גם בשלב המעצר, כראיית הגנה לכאורית בעלת משקל.

14.

הנה כי כן, במקרה דנן לא התעלם בית משפט השלום ממסוכנות המבקש, כעולה מהנתונים שבפניו, לרבות חומר הראיות. בית המשפט קבע תנאי שחרור הדוקים ולא העניק לחוות הדעת הפסיכיאטריות מעמד של בכורה השולל את יתר הנתונים ומחייב שחרור מלא. הוא איזן בין השיקולים השונים. בהחלטתו יישם בית משפט השלום את העקרונות המפורטים לעיל והנראים ראויים בעיני.

15.

נוכח האמור לעיל, ניתנת רשות לערור והערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.6.2012 מבוטלת והחלטת בית משפט השלום מיום 30.5.2012 (מ"ת 56654-09-11, עמ' 42-34 לפרוטוקול, כב' השופט עוזיאל ) תעמוד בתוקפה. המבקש ישוחרר ממעצרו על פי התנאים שקבע בית משפט השלום בהחלטה זו.