בש"פ 7760/14גדעון נשאוי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ע' מודריק ) מיום 11.11.2014 במ"ת 56849-09-14, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, לאחר שנדחתה בקשתו להישלח לבדיקה והסתכלות פסיכיאטריים בתנאי אשפוז.

עיקרי כתב האישום

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס , מעשה סדום , מעשה מגונה ו כליאת שווא . על-פי כתב האישום, ביצע העורר את זממו במתלוננת חרף צו האוסר עליו ליצור עמה קשר, להטרידה, לאיים עליה, לעקוב אחריה או לפגוע בפרטיותה, ומשכך יוחסה לו גם עבירה של הפרת הוראה חוקית . נוסף על כך, הואשם העורר בעבירה של איומים כלפי שוטר אשר היה מעורב בהליך מעצרו.

עיקרי ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בבקשה צוין, כי עברו הפלילי המכביד מלמד על מסוכנותו כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננת בפרט. לחובתו 18 הרשעות קודמות בעבירות סמים, אלימות ורכוש. כמו כן, תלויים ועומדים נגדו 3 כתבי אישום המייחסים לו עבירות חמורות נוספות כלפי המתלוננת. יתרה מזאת, הבדיקה הפסיכיאטרית שנעשתה לעורר העלתה כי נשקף ממנו "סיכון מיידי" .

4.

בדיון שהתקיים ביום 20.10.2014 בבית המשפט המחוזי (לפני השופטת ד' שריזלי ), לא חלק בא-כוחו של העורר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לפיכך, ובשים לב לסוג העבירות שבהן מדובר, מצא בית המשפט המחוזי כי קמה עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו מחמת מסוכנותו.

עם זאת, ולנוכח בקשתו של בא-כוח העורר, הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר, אשר יתייחס לנסיבותיו האישיות של העורר ולאפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

5.

בדיון שהתקיים ביום 11.11.2014 בבית המשפט המחוזי (לפני סגן הנשיא ע' מודריק ), ציין בא-כוח העורר כי בעקבות התסקיר שהוגש מאת שירות המבחן, אין הוא מבקש עוד לטעון לעניין חלופת מעצר. עם זאת, הוא העלה בקשה חדשה, בין היתר על סמך התרשמותו הבלתי-אמצעית ממרשו – להורות על עריכת הסתכלות והגשת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של העורר, במטרה לבחון את מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה, כמו גם את כשירותו לעמוד לדין. בא-כוח העורר טען כי הבדיקה הפסיכיאטרית הראשונית נעשתה לפני שהוגש כתב אישום, וכי לא עמדו לפני הבודקת מסמכים מהותיים הקשורים באשפוזו הקודם של העורר במחלקת בריאות הנפש. בית המשפט המחוזי שמע את טענות הצדדים, ובגמר הדיון פסק כדלקמן:

"תוצאות הבדיקה הן שאין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי ואין עדות לפסיכופתולוגיה מז'ורית. מבחינתי די בחוות הדעת הזו כדי להימנע מבדיקה בתנאי הסתכלות, גם אם זו תיעשה במעצר. כבודה של התרשמות הסנגור במקומה מונחת, אך היא אינה יכולה להוות תחליף לבדיקה של איש מקצוע. לא מצאתי בחוות הדעת של הפסיכיאטרית כל אמירה מסייגת שעניינה בחוסר אינפורמציה או בתנאים שאינם מספיקים לבדיקה. חוות דעת בעיניי נחרצת. לכן אני דוחה את הבקשה להורות על בדיקה בתנאי הסתכלות ובהיעדר התנגדות למעצר ובהתקיים עילת מעצר, אני מורה על מעצר [...] עד תום ההליכים במשפט".

מכאן הערר שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

6.

לטענת בא-כוח העורר, לא נעשה כל נסיון לעמוד על כשרותו הנפשית של מרשו בעת ביצוע העבירה, וזאת חרף הפסיקה אשר קבעה כי חוות דעת בעניין זה מהווה חלק ממכלול הראיות הנבחנות במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הבדיקה הפסיכיאטרית הראשונית, אשר מתבצעת בגדרי הליך המעצר לצרכי חקירה, היא קצרה ושטחית, וממילא אין בידי עורך הבדיקה את הזמן והכלים הנחוצים, כמו גם חומרים הכרחיים (כגון כתב האישום ומסמכים רפואיים כאלו ואחרים), המאפשרים לבחון את כשרותו המהותית של הנאשם במועד שבו ביצע את המעשים המיוחסים לו. מכל מקום, הלכה היא כי בחינה כאמור תעשה רק בשלב שלאחר הגשת כתב אישום. יתר על כן, חוות דעת פסיכיאטרית מהווה תנאי יסודי להפעלת סמכויות שונות הנתונות בידי בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר, ולפיכך אין למעט בערכה בשלב זה של ההליך, אף על-פי שניתן לבקשהּ גם בהמשך, מן המותב הדן בתיק העיקרי. בענייננו, התבסס בית המשפט המחוזי על מסמך המעיד על עצמו כי מדובר בו ב "סיכום בדיקה במיון פסיכיאטרי [ש]אינו מהווה חוות דעת משפטית" . מתוכן המסמך אף עולה כי הבודקת נקלעה לכלל סתירה, כשקבעה כי "אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי" , לאחר שציינה כי בעברו של העורר "אשפוז יחיד במב"ן" . זאת ועוד, הבודקת ערכה בדיקה פסיכיאטרית גם למתלוננת, הביעה את דעתה באשר לאותנטיות של זו, ובכך נקטה צד בהליך. לאור כל האמור לעיל, יש לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על ביצוע בדיקה והסתכלות לעורר בתנאי אשפוז, על-ידי פסיכיאטר אחר.

7.

מנגד, עמדת המשיבה היא כי הפורום הנאות לבירור טענותיו של העורר, הן באשר לצורך בחוות דעת פסיכיאטרית נוספת, הן לגבי כשרותו וכשירותו הנפשית, הוא המותב אשר ידון בתיק העיקרי. יתרה מזאת, אפילו היה המותב העיקרי קובע כי אין מקום להורות על ביצוע בדיקה והסתכלות בתנאי אשפוז, לא יכול היה העורר להשיג על כך אלא רק במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. בהגשת הערר דנא ביקש בא-כוח העורר, למעשה, 'לנכס' לעצמו זכות ערעור על החלטת ביניים, שאינה נתונה לו. לפיכך, אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.

לא אכחד: ככל שיגעתי, לא עלה בידי לרדת לסוף דעתו של בא-כוח העורר, מדוע הוא סבור כי בקשתו להורות על בדיקה פסיכיאטרית והסתכלות בתנאי אשפוז צריכה להישמע במסגרת הערר דכאן, להבדיל מלפני המותב הדן בתיק העיקרי.

9.

אמת נכון הדבר, כבר נקבע בפסיקה כי חוות דעת פסיכיאטרית, המלמדת על העדר אחריות של הנאשם למעשיו בעת ביצוע העבירה, היא חלק מן המכלול הראייתי העומד לנגד עיניו של בית המשפט, גם בהליכי מעצר (בש"פ 6114/12 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2012)). אולם, בעניין שלפנינו ממילא לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה, ועל כן התקשיתי לראות כיצד עשויה חוות הדעת המבוקשת להועיל לו במישור זה. גם אילו היתה מוגשת חוות דעת פסיכיאטרית השוללת את כשרותו המהותית של העורר במועד שבו ביצע את המעשים המיוחסים לו, הרי שלכל היותר היה בה כדי לפגום בעוצמת הראיות הלכאוריות נגדו, אך לא לאיינן לחלוטין (בש"פ 4706/12 פלוני נ' מדינת ישראל (21.6.2012)). מן הראוי להדגיש, כי מסוכנותו של העורר היא רבה, וכזכור – הוא אף חזר בו מטענותיו בנוגע לחלופת מעצר.

10.

זאת ועוד, הגם שחוות דעת פסיכיאטרית עשויה לשמש בסיס להפעלת הסמכויות המוקנות לבית המשפט הדן במעצרו של אדם, מכוח סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, הרי שעניינו של הסעיף הוא במצבים בהם "שהייתו של העצור בבית המעצר אינה הולמת את מצבו הנפשי. או-אז רשאי בית המשפט להורות כי המעצר יהיה בבית חולים או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר... מטרת סעיף 16 לחוק היא להבטיח טיפול בעצור, או להגן עליו מפני עצמו, או להגן על עצורים אחרים מפניו" (בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני

(17.4.2012)). בא-כוח העורר לא העלה כל טענה כגון דא, או שמץ של חשש מסוג זה, וכל שציין הוא כי למיטב התרשמותו העורר סובל מבעייתיות בהבנת הסובב אותו, וכי קיים קושי בתקשורת עמו. בין כך ובין כך, אין חולק כי בדיקת כשרות לצורכי מעצר אכן בוצעה ( פרוטוקול

הדיון מיום 25.11.2014, עמוד 1, שורה 8). לא מצאתי כי התרשמותו של בית המשפט המחוזי ביחס אליה איננה סבירה. כמו כן, ומבלי לטעת מסמרות, אציין כי לא מן הנמנע שהסתירה בה מבקש

בא-כוח העורר להיתלות, לאו סתירה היא. אמנם, בתחילת המסמך העירה הפסיכיאטרית כי בעברו של העורר קיים "אשפוז יחיד במב"ן" , ובסופו הטעימה כי "אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי" , אך המשפט האחרון הוא חלק מ'פרק' ההמלצות, ודומה כי אין להבינו כתיאור מצב עובדתי הסותר את האמור לפניו, אלא כמסקנה העולה מהבדיקה, ולפיה אין צורך באשפוז. בכל אופן, עיקר טענותיו של העורר מופנה כלפי העדר הבדיקה המהותית ביחס לכשרותו בעת ביצוע העבירה עצמה, ועל פני הדברים נראה כי לא הצורך המיידי בהתאמת תנאי המעצר הוא זה אשר עומד ביסוד בקשותיו.

11.

הרושם הוא, כי מטרתו של בא-כוח העורר היא לזרז את קבלתה של חוות דעת פסיכיאטרית מקיפה, מתוך תקווה כי זו תלמד על העדר כשרות מהותית בעת ביצוע העבירה, או אי-כשירות לעמוד לדין, באופן שיוביל להפסקת ההליכים המשפטיים נגד מרשו. דא עקא, כבר נפסק כי החלטות מעין אלו שמורות ברגיל למותב הדן בתיק העיקרי (ראו בש"פ 509/12 הנ"ל). אמנם, בפרקטיקה ומטעמים של יעילות, לעתים "שופט המעצרים 'מחליף את כובעו' במהלך הדיון ויושב כשופט הדן בתיק העיקרי" , אך הדבר ממילא אינו אפשרי בענייננו, שכן ההליך העיקרי אמור להתנהל לפני מותב תלתא ( שם , בפסקה 18).

12.

סיכומו של דבר, לא מצאתי טעם של ממש המצדיק את פנייתו של העורר לבית משפט זה, במסגרת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין מעצר. העורר רשאי כמובן לפנות למותב בתיק העיקרי ולבקש כי יורה על בדיקה פסיכיאטרית והסתכלות בתנאי אשפוז, וזה יעשה כחוכמתו. ברי, כי ככל שיעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של העורר, ויתברר כי יש דברים בגו, עשויה להיות לכך השפעה גם על המשך המעצר.

13.

אשר על כן, הערר נדחה.