בש"פ 1145/06 אבישי מזרחי (בן אריה) נ. ם מדינת ישראל

א.אתמול החלטתי על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים (מוחמרים) עד לדיון היום בבית משפט השלום, לאחר שיוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. להלן הנימוקים לכך.

ב.העורר נעצר ביום 2.2.05 בחשד נשיאת נשק (אקדח) שלא כדין. בעקבות זאת הובא בצהרי יום ו' 3.2.06 לפני בית משפט השלום (השופט מילנוב), ולאחר דיון בו הושמעה גירסת העורר כי מצא את האקדח, ומנגד הודעת המשטרה, שלוותה בחומר שהוצג, כי עליה להמשיך לחקור וכי לעורר עבר פלילי ורפואי היוצר מסוכנות, החליט בית משפט השלום לשחררו בתנאים מגבילים שעיקרם מעצר בית. בית המשפט קבע בהחלטתו כי פעולות החקירה הנדרשות אינן מצריכות מעצר, כי העורר עומד לפני טיפול גמילה, ולפיכך ישוחרר למעצר בית בבית הוריו ל-5 ימים תוך התחייבות כספית שלו וערבות של אחיו; הותרה יציאה רק לטיפול בנושא תחליף סם. בית המשפט סירב לבקשה לעיכוב ביצוע, בנימוק שלא הושמעה על-ידי תובע כנדרש, וכן שהעורר יוכל להגיע לדיון ערעורי גם שלא מן המעצר.

ג.מה שאירע לאחר החלטת השופט, שניתנה ב

14:57 - 14:55 ביום ו' 3.2.06, ועד לדיון בבית המשפט המחוזי בו ביום ב-17:00, שנוי בחלקו במחלוקת. לגירסת המדינה הגיע תובע לבית משפט השלום באופן מיידי (לא ברור אם בטרם נחתמה החלטה, אך מכל מקום בצמוד לכך), אך בית המשפט לא נענה לבקשתו לעיכוב ביצוע. הדבר לא תועד. גם בדיון בערר בבית המשפט המחוזי נטען ברוח זו. כך או אחרת, העורר – על כך אין חולק ככל הנראה – הובא לבית המשפט המחוזי על-ידי המשטרה . לגירסת התביעה, היה הדבר לאחר שהוגש ערר (בלא נימוקים, בשל קוצר השעה) ולאחר שניתנה הוראה טלפונית של השופטת התורנית בבית המשפט המחוזי באשר לקיום הדיון בבית המשפט בערר. לטענת התביעה לא הובא העורר- כנטען על-ידי בא כוחו- אזוק לבית המשפט המחוזי, אך נאזק משהשתולל במסדרון בית המשפט המחוזי ונקט מלים מאיימות (אותן ראיתי בתיק הראיות ושאין מקום לחזור עליהן) כלפי אנשי התביעה. ברי כי הסניגורית שטענה מטעם הסניגוריה הציבורית בבית משפט השלום עזבה בגלל תיק אחר ונדרשה הזמנתו של סניגור אחר מטעם הסניגוריה, שהגיע ב-16:45 לבית המשפט המחוזי. כן ברי כי פורמלית לא קוימו תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום, אף כי אלה היו קלים (חתימת ההתחייבות והערבות צריכות היו להיעשות, במזכירות בית המשפט או בפני קצין משטרה).

ד.סוף דבר, הערר נדון ב-17:00. בסיומו של הדיון נקבע כי המשיב יישאר במעצר עד להחלטה ביום א' 5.2.06. בהחלטתו קבע בית המשפט כי דין הערר להתקבל בשל חומרת העבירה. גירסתו התמוהה של העורר בדבר מציאת האקדח, קיומה של מסוכנות נוכח רקעו הפלילי בעבירות רכוש ואלימות ורקעו הנפשי, וכי יש להשאיר את המשיב במעצר נוכח המסוכנות הנבחנת לשלב זה, וכן נוכח חשש לשיבוש. בית המשפט סבר גם, כי טעה בית משפט השלום כשלא עיכב את ביצוע ההחלטה, במיוחד נוכח טענת המסוכנות, כדי לאפשר לבחנה בערכאת הערעור. אי העיכוב יצר מצב בלתי אפשרי, אך מכל מקום תנאי השחרור לא קוימו. בית המשפט החליט לעצור את העורר עד היום (7.2.06).

ה.בערר, שהוגש ביום 5.2.06 בערב, נטען בין השאר, כי לא היתה עילת מעצר, לאחר שבית משפט השלום בחן כדבעי את עניין המסוכנות, ובאשר לשיבוש לא היה חשש כלל, שהרי המשטרה תלתה את בקשת המעצר במסוכנות. ועוד, העורר היה נתון – כנטען – במעצר בלתי חוקי שעות אחדות, בניגוד לפסיקה קודמת בהקשר זה; כי לא נבחנה אפשרות לחלופה; כי לא היה זימון כראוי לערר, והודעת הערר הוגשה ללא נימוקים; וכי החלטת בית המשפט המחוזי לא נומקה מייד, דבר שלא איפשר פניה לבית משפט זה; וכן כי הדיון בבית המשפט המחוזי קוים אחר כניסת השבת.

ו.(1) בדיון בפני ביום 6.2.06 מסר בא כוח המדינה "הצהרת תובע" בדבר הכוונה להעמיד את העורר לדין ולבקש מעצר עד תום ההליכים. נטען באשר למסוכנות העורר, עברו הפלילי ותולדותיו בתחום הנפשי, ונמסר כי בראשית 2005 השתחרר מ-6 חודשי מאסר בפועל. עוד נזכרה השתוללות בבית המשפט המחוזי בדיון בערר ואיום בהתאבדות. לשיטת המדינה שיקול הדעת של בית המשפט המחוזי היה נכון, גם באשר לקיום דיון בשבת בטרם תיפגע חרות המבקש.

(2) לשיטת העורר, הקו של אי כיבוד החלטות שיפוטיות באשר לשחרור חוזר על עצמו במחוז ירושלים, ויש 5 מקרים בפסיקה שבהם חזרה ונשנתה התופעה שהרשויות עושות דין לעצמן, ובשם החוק עוצרות שלא כדין עד לערר; התבטאויותיו שלא כהלכה של העורר בבית המשפט המחוזי היו בשל נסיבות מעצרו. לגופם של דברים, אין ראיה כי העורר עשה כל שימוש בנשק שנמצא אצלו, וגם לא נבחנה אפשרות החלופה, שהיתה מקובלת על בית משפט השלום. דיון בשבת ראוי לקיים רק בפיקוח נפש, ולא זה היה המצב.

(3) לשיטת המדינה יש לבחון את הפרשה לגופה: המדובר בעבריין בעל רקע אלים, שיש בו מסוכנות, וגם אם נפלו פגמים, היו אלה של עשרות דקות בלבד; ההחלטה בבית משפט השלום שלא לעכב את הביצוע לא היתה נכונה.

ז.החלטתי בתום הדיון, נוכח העובדה שתמה החקירה על פי הצהרת התובע, ונוכח השתלשלות הדברים ולאחר עיון, לשחרר את העורר למעצר בית מוחלט עד היום בפיקוח אחיו ובתנאים מוחמרים על אלה שקבע בית משפט השלום; זאת - תוך שכתב האישום והבקשה למעצר יוגשו עד היום, והעורר יתייצב (לאחר שיוכל לעבור בליווי אחיו ולקבל בתחנה המתאימה את תחליף הסם לו הוא נזקק). להפגת המסוכנות, סברתי כי משנתן בית משפט השלום אמון באחי העורר, שהיה איש משמר בית המשפט לאורך שנים, ניתן ליתן בו בשלב זה אמון, והוא יהא הערב והמפקח.

ח.לנימוקים להחלטה: (1) אשר לראשית הדברים, בבית משפט השלום, אציין כי אמנם בהעדרה של בקשת תובע, על פי הפסיקה, אין מקום ליתן החלטת עיכוב. בצדק ציטט בא כוח העורר לעניין זה את ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 240 (השופט – כתארו אז – אלון); חזר על כך, בגדרי חוק המעצרים הנוכחי, השופט (כתארו אז) חשין בבש"פ 6836/99 אלרואג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו ציין כי הוראת סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים), הדורשת כי הבקשה להשהיית ביצוע שחרור תבוא מפי היועץ המשפטי לממשלה או "תובע" היא אחת מן המסננות להחלטת ההשעיה (העיכוב), והאחרת היא שיקול דעתו של בית המשפט. אכן, כפי שציינו השופטים אלון וחשין איש בשעתו, הדבר מכביד על התביעה; אך אין מקום, כלשון השופט אלון, "לעקם את הכתוב אלא לפרשו כמשמעותו וכפשוטו...". שינוי בכך הוא עניין למחוקק. נמסר על-ידי התביעה, כי הפרקטיקה היא שאיש המשטרה מתקשר ל"תובע" המוסמך לכך ומבקשו להגיע כדי להגיש בקשת עיכוב, ואולם, פרקטיקה זו פעמים אינה יעילה דיה; אך משתובע הגיע – שאני. במקרה דנן איני יכול לקבוע מסמרות בשאלה מתי הגיע התובע אל בית משפט השלום, אך סבורני בכל הכבוד, כי צדק בית המשפט המחוזי באמירתו כי היה מקום ליתן לבקשתו עיכוב ביצוע. הדבר נכון בעיני כאן בנסיבות שבהן יש טענת מסוכנות, יש רקע פלילי ורקע נפשי, וגירסתו של העורר באשר למציאת אקדח תמוהה על פניה. יכול אדם להלך עשרות שנים ברחובה של עיר ולעולם לא ימצא אקדח, ודווקא עורר זה, על עברו הפלילי, מוצא לפתע נשק כזה – דברים האומרים דרשני. לכן אף אם הגיע התובע באיחור מה, היה מקום כי בית המשפט יאזין לבקשה וישקול עיכוב, כשיטת בית המשפט המחוזי. זו גם רוח הדברים בבש"פ 10928/03 ג' עפרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט לוי); וכן ראו בש"פ 11271/ 03מדינת

ישראל נ' יעקב אלפרון (פד' נח (2) 406, 418-417; (השופטת ביניש); בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פד' נח(2) 350, 357 (השופטת ביניש); בש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל).

(2) ואולם, משאמרנו זאת, התוצאה הנקיה של החלטתו של בית משפט השלום היתה כי על העורר להשתחרר בחתימת התחייבות וערבות צד ג'. משנפלה החלטה זו ולא ניתן עיכוב הביצוע, אין אופציה למשטרה או לכל גורם שלטוני שלא לכבדה. זה טיבה של מדינת חוק; זה טיבו של כבוד האדם. חשודים, נאשמים, עצורים, אסירים, בחלקם משכבות כלכליות וחברתיות קשות יום, עומדים לעתים קרובות לבדם אל מול ממסד חזק, וההגנות החוקתיות והדיוניות צריכות להיות מבטחם (כמו הייצוג, שקוים במקרה דנא). הם זכאים להן גם אם חטאו. ההגנות נובעות מערכיה של שיטת המשפט הישראלית, מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ומחוק המעצרים. הן נובעות מחוש הגינות בסיסי של "דעלך סני לחברך לא תעביד" ( בבלי, שבת ל"א א' כדברי התנא הלל – מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה). הן נובעות מן ההכרח למלא אחר החלטות שיפוטיות "מוראה של מלכות", שאם לא כן "איש את רעהו חיים בלעו" (משנה אבות , ג' ד', מפי התנא ר' חנינא סגן הכהנים). כמסתבר, אין זו הפעם הראשונה שנושא זה עולה על הפרק (ראו ב"ש (י-ם) 1023/02 מדינת ישראל נ' דהאן (סגן הנשיא עזרא קמא) (לא פורסם)): "אין קשר בין זכות הערעור לבין מצבו של נאשם – אם עצור ואם משוחרר, ואם בית משפט בערכאה דיונית הורה על שחרורו, היה צריך לשחררו וניתן היה לדון בבקשה למעצרו, אף כשהוא משוחרר...". לימים נדרש לכך גם בית משפט זה; בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל הנזכרת, מפי השופט לוי, בערר בתיק ממחוז ירושלים:

"במהלך הדיון לפני לא היה ברור אם עד למתן החלטתו המשלימה של בית משפט השלום הספיק העורר למלא אחר תנאי השחרור. אם כך הוא עשה, ולחלופין, אם לא נתנו לו השוטרים הזדמנות לעשות זאת ועקב כך נותר במעצר, יש לראות בכך הפרה בוטה של החלטת בית המשפט. לענין זה לא אסתיר, כי התרשמתי שגורמי המשיבה לא יצאו מגדרם כדי לאפשר את שחרורו של העורר, וגם אם נהגו כך משום השקפתם כי החלטתו של בית משפט השלום שגויה ועקב הרצון להביא את השגותיהם בפני בית המשפט המחוזי, נותרת התנהגותם התנהגות לא ראויה".

דברים אלה, בשינויים מעטים, לקוחים כמו מענייננו, וגם אם נבעו כדברים מ"התלהבות מקצועית" ודבקות כנה במשימה, לא נכון היה כל עיקר שלא לאפשר לעורר להשתחרר כפי שקבע בית משפט השלום, והערר יישמע בהמשך כשאינו עצור. עיכובו והבאתו לבית המשפט המחוזי על-ידי המשטרה שלא ברצונו לא היו במקומם. כן ראו ב"ש 4/04 מדינת ישראל נ' ג'ודה (טרם פורסם) (סגן הנשיא חשין). חשוב כי נושא זה יופנם על-ידי החוקרים והממונים עליהם ועל התביעה.

(3) הועלתה על-ידי העורר שאלת קיומו של הדיון בערר בשבת. אכן, השופטת בבית המשפט המחוזי ציינה כי הדיון החל ב-17:00. השבת נכנסה למעלה מ-20 דקות לפני כן. איני יודע מה בדיוק הוצג לפני השופטת בפניה אליה, אך הדעת נותנת כי סברה שהנושא מצדיק דיון מיידי וטרחה מצדה לשם כך, בשל טענת הפרקליטות בדבר דחיפות מזה, ולשם שמירה על זכויות העורר מזה. לא כל התמונה לפני ולא אקבע מסמרות לגבי תיק זה, אך אציין, כי כמדינה יהודית ודמוקרטית אנו מתחבטים תדיר, כנודע, בשאלה של פעילויות ממשל למיניהן בשבת וחג. ועם זאת, במאטריה הספציפית של דיוני מעצר בזיקה לשבת וחג התלבטו המחוקק ומתקין התקנות ומצאו את האיזון שבסעיף 29 לחוק המעצרים ובתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (הסדרים לקיום דיונים לפי סעיף 29 לחוק), תשנ"ז-1997. לעניות דעתי, הרציו של הוראות דין אלה חל גם על ערר על מעצר שבו הן עוסקות. תקנה 2(א) קובעת כי "בית המשפט יהיה פתוח עד שעתיים לפני כניסת השבת או החג". גם אם מן הסתם ייתכנו חריגים נדירים, יהיו אלה ביסודם בגדרי פיקוח נפש. נראה לי כי ככלל יש לילך בדרך החוק והתקנות הנזכרים גם בהקשר להליך ערר.

(4) לגופם של דברים איני רואה לעת הזאת מקום להאריך באשר לעצם מסוכנותו של העורר, הואיל ולאחר הגשתה של הצהרת התובע ממילא עובר הדיון לבית משפט השלום, הפעם בגדרי כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים. העורר הוא אדם בעל עבר פלילי ורקע בסמים הקושר אותו כיום לתחליף סם, ותקוותו היא בתהליך גמילה במרכז לגמילה אליו התקבל כנטען; אך מסופקני אם ניתן היה לומר מלכתחילה משעה שנמצא ואקדח בידו וגירסתו על פניה ("מצאתי") תמוהה כאמור, כי אין מקום למצער למעצר בן ימים אחדים עד לבירור נוסף. כך או אחרת, משחלפו ימים אחדים והחקירה תמה, סברתי כי ניתן לשחרר בנסיבות בתנאי פיקוח הולם (מוחמרים), וכך נעשה, וזאת עד להחלטה נוספת בבית משפט השלום.