בש"פ 6317/07אלכסנדר טילו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת י' וילנר ) בב"ש 3156/07 בגדרה נדחה ערר על החלטת בית-משפט השלום קריות (כב' השופטת א' דגן ) אשר הורה על עיכוב ביצוע שחרורם של העוררים עד ליום 19.7.07.

1.

אלכסנדר טילו (להלן: "העורר 1") ואלכסנדר ברבולט (להלן:"העורר 2"),

נעצרו בחשד לביצוע עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, פריצה לרכב וגניבה מרכב. בנוסף, נחשד העורר 1 בעבירות של נהיגה ברכב שהורד מהכביש ונהיגה ללא רישיון וביטוח כנדרש על פי דין.

2.

ביום 18.7.07 נתבקש בית-משפט השלום בקריות להאריך את מעצרם את העוררים בחמישה ימים. בהחלטתו מאותו יום קבע בית-המשפט, כי חומר הראיות הקיים בידי המשטרה מקים יסוד ראייתי לכאורי לחשד סביר כי העוררים עברו את העבירה המיוחסת להם. עוד קבע, כי קמה בעניינם של העוררים עילת מעצר. בהמשך ציין בית-משפט השלום, כי אין מחלוקת על כך שהחקירה בעניינם של העוררים הסתיימה, למעט פעולות חקירה נוספות שהמשטרה מבקשת לערוך. את אלה, סבר בית-המשפט, ניתן לבצע גם אם ישהו העוררים במעצר בית מבלי שהדבר יביא לשיבוש הליכי החקירה. בסיכומו של דבר, הורה בית-המשפט על שחרורם של העוררים בערובה.

3.

עם מתן החלטה זו, ביקש רס"מ עלי סואעד

– בא-כוח המשיבה – לעכב את ביצוע החלטת השחרור מכוח סעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המעצרים"). סניגורם של העוררים התנגד לבקשה בנימוק שבא-כוח המשיבה אינו מוסמך מכוח הדין לעתור לעיכוב ביצוע כאמור. באותה עת, נכחה באולם בית-המשפט עורכת-הדין דנה לב-קורן, אשר הצהירה בפני בית-המשפט כי היא תובעת מוסמכת על פי דין, וכי היא עותרת לעיכוב ביצועה של החלטת השחרור במקומו של עורך-הדין סואעד. גם לבקשה זו התנגד סניגורם של העוררים, בנימוק שעורכת-הדין לב-קורן אינה מכירה כלל את תוכנו של התיק ומשכך, אינה מוסמכת לבקש עיכוב ביצוע במקומו של בא-כוח המשיבה. בסופו של דבר, החליט בית-המשפט השלום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע, והורה כי העוררים יוותרו במעצר עד היום (19.7.07) בשעה 12:00.

4.

על החלטה זו הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה ערר, בגדרו שב וטען סניגורם של העוררים כי התנהלותה של המשיבה סביב בקשת עיכוב הביצוע היתה לקויה. לדיון שהתנהל בבית-המשפט המחוזי הופיע תובע מוסמך מטעם המשיבה, ובמהלך הדיון, הוא שב ועתר לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר שחרורם של העוררים לחלופת מעצר.

5.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערר. ראשית ציין, כי התעורר בו ספק אם אמנם לא היתה עורכת-הדין לב-קורן מוסמכת לעתור לעיכוב ביצוע במקומו של עורך-הדין סואעד. בד בבד נקבע, כי ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת הואיל ואף אם נפל פגם בהתנהלותה של המשיבה

– אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. לעצם העניין – בשל כך שבפני בית-המשפט המחוזי התייצב קצין הבקיא בתיק, שהינו בבחינת תובע

המוסמך לעתור לקבלתו של עיכוב ביצוע – נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על עיכוב הביצוע.

6.

מכאן הערר שלפני בגדרו נטען, כי דרישת סעיף 55(א) לחוק המעצרים היא מהותית, ומחייבת כי תובע מוסמך יעיין בתיק ויבדוק האם יש מקום לערעור על החלטת השחרור. רק מקום בו נתמלאו תנאים אלה, טוענים העוררים, יוכל בית-המשפט היושב על המדוכה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. זאת לא אירע במקרה שלפנינו ועובדה זו מובילה, להשקפת המערערים, למסקנה לפיה מעצרם היה בלתי חוקי ויש להורות על שחרורם ללא דיחוי. עוד נטען, כי יש טעם לפגם בכך שהמשיבה עשתה שימוש בערר שהגישו המשיבים לצורך העלאתה המחודשת של הבקשה לעיכוב ביצוע השחרור, והפעם, בידי תובע מוסמך.

7.

המשיבה מציינת, כי התובע שנכח בדיון בבית-משפט השלום שוחח – עובר להעלאתה של הבקשה לעיכוב ביצוע – עם ראש המחלקה הרלוונטית במשטרה, שהיה מוסמך – כמו גם עורכת-הדין לב-קורן ששהתה באותה עת באולם – לבקש להשהות את ביצוע השחרור. מכל מקום, כך הטענה, אף אם נפל פגם בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום, אין מדובר בפגם המביא לבטלות ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו הפגם בא על תיקונו, משניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

8.

סעיף 55(א) לחוק המעצרים קובע לאמור:

השהיית ביצוע שחרור

"החליט בית המשפט על שחרור בערובה או על שחרור ללא ערובה, של אדם שהיה במעצר בעת מתן ההחלטה, והודיע היועץ המשפטי לממשלה

או תובע , במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, רשאי בית המשפט שנתן את הצו לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה..." (ההדגשות הוספו, ע' פ')

לשון הסעיף מורה אותנו, כי המוסמכים להודיע לבית-המשפט על כוונה לערור על החלטה בדבר שחרור בערובה הם שניים: היועץ או המשפטי לממשלה או תובע . תובע יכול שיהיה, בין היתר, שוטר שהתקיימו בו תנאי הכשירות שנקבעו בידי

שר המשפטים ונתמנה להיות תובע בידי המפקח הכללי של המשטרה (סעיף 12(א)(2) לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. להלן: "החסד"פ"). תנאי הכשירות הרלוונטיים קבועים בתקנות סדר הדין הפלילי (כשירות שוטר-תובע וסמכויותיו), התשכ"ו-1966 (להלן:"התקנות") ושוטר הממלא אחריהם מוסמך, בין היתר, לשמש כתובע בבקשות ועררים בענייני מעצרים ושחרורים בערובה (תקנה 2(1) לתקנות).

9.

הצדדים לא חלקו על כך שהתובע שהופיע מטעם המשיבה בבית-משפט השלום לא עמד בתנאי הכשירות הנדרשים על פי התקנות, ולכן לא היה מוסמך לעתור לעיכוב ביצוע שחרורם של העוררים. יחד עם זאת, הם חלוקים בשאלה מה משמעותו של פגם זה, כאשר בסופו של יום תובעת מוסמכת היא שעתרה לעיכוב ביצוע ההחלטה בנושא השחרור בערובה. מצב דברים בו תובע מוסמך שנקלע באקראי לאולם מבקש בשם חברו – הבקיא ברזי תיק המעצר אך אינו מוסמך לעתור לקבלתו של עיכוב ביצוע – נראה, על פניו, לקוי. המחוקק קבע במפורש מהם תנאי הכשירות בהם נדרש לעמוד שוטר על מנת שיהיה מוסמך לייצג את המדינה בבקשות בהן עוסק סעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי. פשיטא שהגורם המוסמך הוא שנדרש להיות בקיא בנבכי חומר הראיות המצוי בתיק. הדבר מתחייב מכללי היסוד של ההליך הפלילי והמשפט הציבורי.

10.

בצד האמור, יש להבהיר כי בית משפט השלום לא חרג מסמכותו הפונקציונאלית, שכן, בסופו של דבר, תובעת מוסמכת היא שביקשה מבית משפט מוסמך לעכב את ביצוע החלטת השחרור בערובה. אינני נדרש להכריע בהליך זה בדבר משקלו של הפגם שנפל, שכן בית המשפט המחוזי ראה להיזקק מחדש לבקשה לעיכוב ביצוע שחרור שהוגשה לו על ידי תובע מוסמך וליתן בה החלטה לגופה. הצדדים אינם חולקים על כך שבית המשפט המחוזי היה מוסמך לפעול בדרך זו, ומשכך אינני מוצא יסוד להתערב בהחלטתו זו (ראו: בש"פ 11109/03 שקראנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.04; בש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' ג'נח

(לא פורסם), 24.6.98; בש"פ 1145/06 מזרחי (בן אריה) נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), 7.2.06; י' קדמי על סדר הדין בפלילים , חלק ראשון, בעמ' 311. והשוו: בש"פ 8997/01 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), 23.11.01).

11.

בא-כוחם המלומד של העוררים טען לפני, כי מצב דברים בו מוגשת בקשה להשהיית ביצוע שחרור על ידי גורם לא מוסמך אינו חריג, וכי יש לוודא מניעתו בעתיד. אין בידי לקבוע, במסגרתו המצומצמת של הליך זה, ממצאים בדבר שכיחותה של התקלה הנטענת. אני רואה, מכל מקום, להורות כי החלטתי זו תובא לפני פרקליט המדינה על מנת שיוכל להנחות את הגורמים הנוגעים בדבר להימנע מבקשת השהיית ביצוע שחרור על ידי מי שאינו תובע כמשמעותו בסעיף

12(א)(2) לחסד"פ.

על יסוד כל האמור, החלטתי לדחות את הערר.