בש"פ 11109/03 כליל שקארנה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד ) מיום 17.12.03 אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום מאותו יום (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ). בהחלטתו הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר לחמישה ימים לצורך השלמת חקירת המשטרה. ההחלטה בערר גופו ניתנה ביום הדיון ולהלן נימוקיה.

עיקרי העובדות

1.העורר, תושב הכפר נחלין שבשטחים, נעצר ביום 17.12.03 בחשד למעורבות בשני אירועי התפרצות במושב שורש, בהם נגנב ממרפאת שיניים ציוד רב ששוויו מוערך בעשרות אלפי שקלים. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים בקשה לעצור את העורר לצורך פעולות חקירה נוספות לתקופה של שבעה ימים, וטענה כי עילות המעצר הן מסוכנות, הימלטות מן הדין וחשש לשיבוש הליכי חקירה. בפני בית המשפט הובאו ראיות מבוססות לחשד אשר כללו, בין היתר, שני מעתקי טביעות אצבע של העורר אשר נמצאו בבדיקה ראשונית במקום הפריצה.

שופטת בית משפט השלום, לאחר שעיינה בחומר הראיות שהוצג בפניה, קבעה כי לא נשקפת מהעורר מסוכנות מן הסוג שמקים עילת מעצר בעבירות רכוש. כן קבעה כי החשש לשיבוש הליכי חקירה נובע אך מהנחת המשטרה לפיה ישנם מעורבים נוספים בפרשה, לאור סוג הציוד שנגנב, אך אין בידה מידע באשר לזהות אותם מעורבים. גם באשר לעילת החשש להימלטות קבעה השופטת כי זו אינה מתקיימת, למרות היות העורר תושב השטחים. לגישתה, בעת ביצוע המעצר לא ניסה העורר להימלט ואין בעברו כל דבר המצביע על חשש שיעשה כן בעתיד. לפיכך קבעה כי לא קיימת עילת מעצר. על-מנת להבטיח את התייצבות העורר במשטרה ובבית המשפט באם יידרש לכך, קבעה כי יחתום על התחייבות עצמית בסך 5,000 ₪ ויפקיד 1,000 ₪.

2.עם קבלת ההחלטה לשחרר את העורר ביקש בא-כוח המשיבה כי השופטת תורה על עיכוב ביצוע החלטתה על-מנת שניתן יהיה לערור עליה, בהתאם לסעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק

המעצרים ) בפני בית המשפט המחוזי. השופטת דחתה את הבקשה. את החלטתה נימקה בכך שסעיף 55 יופעל רק במקרים גבוליים, בהם ניתן לומר כי יש פנים לכאן ולכאן ובמקרים בהם מדובר בעבירות חמורות בהן הסיכון מהעורר גדול. המקרה הנדון, כך נקבע, איננו נופל לגדר מקרים גבוליים אלו.

מיד עם קבלת ההחלטה על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע השחרור התקשר בא-כוח המשיבה לשופט התורן בבית המשפט המחוזי בירושלים, השופט מ' רביד. בשיחה זו הורה השופט רביד על מעצרו של העורר עד לשמיעת הערר בפניו. עוד באותו היום הובא העורר בפני בית המשפט המחוזי אשר דן בערר על החלטת בית משפט השלום. בהחלטתו קבע כי אי-היענות הערכאה הדיונית לבקשה להשהיית ביצוע השחרור פוגעת בזכותה של המדינה לערור על החלטת השחרור לשם בחינתה על-ידי ערכאה נוספת ויכולה לגרום לתוצאה בלתי הפיכה הנובעת משחרור החשוד מהמעצר. לגופו של עניין נקבע בערר כי החקירה טרם נסתיימה וכי לעורר היו שותפים אשר ההתחקות על עקבותיהם תתאפשר אך עם מעצרו. כן נקבע כי לאור ההיקף, התחכום והצורך בתכנון מעשה הגניבה המיוחס לעורר מתקיימת עילת המסוכנות. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי על מעצר העורר לחמישה ימים לצורך השלמת החקירה. על החלטה זו הוגש ערר מטעם העציר.

טענות הצדדים

3.ביום 19.12.03 הוגש הערר שבפניי. טענתו המרכזית של בא-כוח העורר, עורך-הדין עוויסאת, הייתה כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על מעצרו של העורר לאחר קיומה של שיחת טלפון עם תובע מפרקליטות המחוז. זאת, מבלי שתונח בפניו הודעת ערר ומבלי שעיין בהחלטת בית משפט השלום המורה על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע שחרור העורר בערובה. כן ערר בפניי בא-כוח העורר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר לחמישה ימים לשם המשך חקירה, תוך שהוא תומך טענותיו בהחלטת בית משפט השלום.

בדיון בפניי טען בא-כוח המדינה, עורך-הדין כרמל, כי אין מדובר בסמכות למתן צו מעצר אלא בסמכות למתן צו הבאה, הנלמדת מסעיף 99 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אמנם, הסעיף דן בכפיית התייצבותו של נאשם לדיון, אולם במצבים מסוימים, כמו זה שלפנינו, יש לקרוא לתוך הסעיף גם את הדיבר "חשוד". עוד טען בא-כוח המדינה כי יש לראות בצו ההבאה סמכות עזר הנתונה לערכאת הערעור מתוקף סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. מכל מקום, כך נטען, במועד מתן החלטתו הטלפונית של שופט בית המשפט המחוזי והבאת העורר בפניו, היה העורר נתון עדיין במעצר היות וטרם נתמלאו תנאי השחרור בערבות.

בהתחשב בכך שהעורר נעצר לאחר דיון במעמד הצדדים ולאחר שנקבע בבית המשפט המחוזי כי מתקיימת עילת מעצר, ואף אני שוכנעתי כי הייתה עילה כאמור, דחיתי עוד ביום 19.12.03 את הערר לעניין המשך המעצר. יחד עם זאת הוספתי כי החלטה מנומקת לעניין הטענות שהושמעו על-ידי הצדדים בדיון תינתן לאחר עיון נוסף בטענותיהם.

דיון

4.מבלי להתייחס לשאלה הקונקרטית האם בנסיבות העניין היה עדיין העציר נתון במעצר, הרי הכלל הוא כי כאשר בית המשפט הדן בבקשת מעצר מחליט על שחרור בתנאים, משמולאו תנאי השחרור ובית המשפט נמנע מלעכב ביצוע השחרור לצורך הגשת ערר, אין המשטרה רשאית להמשיך ולעצור אדם בהעדר סמכות מפורשת. לא למותר לציין כי הפרקטיקה לפיה ניתן אישור טלפוני משופט בית המשפט המחוזי לבא-כוח המדינה לצורך מעצרו של חשוד, הנה פרקטיקה שאינה מעוגנת בדין ויש להימנע ממנה מכל וכל. אכן, המצוקה עליה הצביע בא-כוח המדינה - באשר לשחרורו של חשוד או נאשם לאחר דחיית בקשת עיכוב הביצוע לצורך הגשת הערר לבית המשפט המחוזי - מעוררת קושי אמיתי. אולם הפתרון לבעיה שנוצרת בנסיבות כאלה איננו בדרך בה נקט בית המשפט המחוזי, שכן אין סמכות טבועה לעצור אדם גם כאשר מדובר בהגבלת חירות לתקופה מוגדרת ומתוחמת לשעות מספר (ראו: בש"פ 5142/99 מורזובה נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 643, 663). המחוקק היה ער לקיומו של אינטרס ציבורי המחייב הבאת חשוד בפני ערכאת ערר בטרם ישוחרר ממעצר, לצורך השלמת חקירתו במשטרה או לשם מעצרו עד לתום ההליכים, לפי העניין. כך, סעיף 55 לחוק המעצרים מקנה לבית המשפט הדן בבקשה להארכת מעצרו של אדם סמכות לעכב את ביצוע החלטת השחרור. מטרת עיכוב ביצוע השחרור, היא ליתן ארכה קצרה למדינה במהלכה תוכל לערור על החלטת השחרור לערכאה הגבוהה. במטרה להקטין למינימום ההכרחי את הפגיעה בחירותו של חשוד שהוחלט על שחרורו, נקבע כי ארכה זו לא תעלה על 48 שעות, וזו לשון סעיף 55 הנ"ל:

" השהיית ביצוע שחרור

(א) החליט בית המשפט על שחרור בערובה או על שחרור ללא ערובה, של אדם שהיה במעצר בעת מתן ההחלטה, והודיע היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, רשאי בית המשפט שנתן את הצו לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה; לענין זה יחולו הוראות סעיף 29, בשינויים המחויבים.

(ב) ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בהקדם האפשרי תוך התקופה שנקצבה.

(ג) החליט היועץ המשפטי לממשלה או התובע, למרות הודעתו לבית המשפט, כי לא יוגש ערר, יודיע מיד לבית המשפט על החלטתו, והאדם ישוחרר לאלתר. [ההדגשות אינן במקור]".

הוראת סעיף 55 נוקטת לשון "רשאי" ולפיכך עניין לנו בסמכות שבשיקול דעת הנתונה לערכאה הדיונית. ואכן, החלטה לשחרר עצור, גם אם היא נתונה לבחינה בפני ערכאת הערעור, הנה בראש ובראשונה החלטתו של בית המשפט השוקל את בקשת המעצר. יש ליתן משקל רב לכל הכרעה בשאלת הארכת מעצר ואין להקל ראש בהשלכות המעצר ולו גם לתקופה קצרה על כל עצור. אין ספק כי ייתכנו מקרים בהם שופט ערכאת המעצרים יהיה סבור שכל הארכת מעצר, ולו הקצרה ביותר, תפגע באדם שהובא בפניו לשם הארכת מעצרו, באופן לא מידתי. עם זאת, נדרש לאזן את משקלה של הזכות לחירות אל מול האינטרס הציבורי בהשלמתה ומיצויה של החקירה על רקע החשדות המיוחסים לחשוד. משניתנה סמכות לשופט המעצרים לאפשר לתביעה לערור על החלטתו, בעוד החשוד נתון במעצר, מן הראוי כי יעשה שימוש שקול בסמכותו ויתן שהות לערכאה הגבוהה לבחון את החלטת השחרור. יש להביא בחשבון כי בנסיבות מסויימות יש בשחרור מיידי של עצור כדי לסכל את תכלית המעצר וממילא נשללת זכותה של התביעה להביא את ההכרעה בדבר האינטרס הציבורי בהמשך המעצר בפני ערכאת הערעור. לפיכך, בדונו בבקשת עיכוב ביצוע השחרור ובהתקיים עילת מעצר מבוססת על פניה, על שופט המעצרים לתת משקל נכבד לעצם קיומה של ערכאת הערעור כמו גם להודעת המדינה כי יש בכוונתה להעביר את החלטתו בשבט הביקורת (ראו: בש"פ 11271/03 מדינת

ישראל נ' אלפרון (טרם פורסם)).

5.כאשר מתבקש מעצר לצורכי חקירה, על שופט המעצרים להשתכנע כי קיים "חשד סביר" שהאדם עבר עבירה אשר קמה עילת מעצר בגינה. חשד סביר זה יכול ויתבסס על ראיות שיש בהן כדי להצדיק מעצר לצורך השלמת החקירה המשטרתית, אך לא בהכרח יהיה בהן כדי לבסס "ראיות לכאורה" להמשך מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); להלן: בש"פ רוזנשטיין ). כן יש להראות כי בעצור מתקיימת אחת משלוש עילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה. להבדיל ממעצר נאשם עד תום ההליכים, הדגש במעצר חשוד מושם על הצורך בביצוע החקירה המשטרתית בעוד החשוד עצור. חקירה זו, היא העומדת במרכזה של העילה, מידת הפגיעה בחקירה היא שתיבחן אל מול זכותו של העצור לחרות. על מידת הפגיעה בחקירה אשר יש בה להקים עילת מעצר עמד השופט חשין בבש"פ 5492/98 ברונסון נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 116, 121:

"ההכבדה על חקירת המשטרה, כשהיא לעצמה, בוודאי לא תחסה תחת כנפיה של הוראת סעיף 13(א)(3); ואולם, פגיעה חמורה וקשה ביכולת ניהולה הסביר של חקירה תבוא-גם-תבוא בגדריה של העילה הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחוק".

עניין לנו בשאלה מעגלית. שכן הצורך בהשלמת החקירה לשם ביסוס החשדות המיוחסים לחשוד, חייב להבחן למול זכותו של החשוד לחירות בשלב שבו עדיין אין בידי המשטרה ראיות לכאורה להגשת כתב אישום כנגדו. אלא שאם ישוחרר החשוד וימומש החשש מפני ניסיון סיכול החקירה על-ידו, לא ניתן יהיה להשלים את החקירה. לפיכך, מקום שישנן ראיות הקושרות באופן סביר את החשוד למעשה העבירה המיוחס לו וכן קיים חשש כי לא ניתן יהיה להשלים את הליכי החקירה באופן סביר וראוי בדרכי החקירה המקובלות והרגילות (ראו: בש"פ רוזנשטיין לעיל) – הן משום החשש להימלטות והן משום החשש להשפעה על עדים או מעורבים אחרים במעשה העבירה – והכל כמובן גם בהתחשב באופייה של העבירה, יש מקום להורות על מעצר החשוד כאמור בסעיף 13 לחוק המעצרים.

6.במקרה שלפנינו התקיימו עילות המעצר שהצדיקו חקירה בעוד החשוד עצור. על-פי החומר שהונח בפני שופטי בית משפט השלום והמחוזי, התברר כי במרפאת השיניים אשר נפרצה פעמים תוך זמן קצר וממנה נגנב הציוד, נמצאו טביעות אצבע של העורר. כבר נפסק לא אחת כי טביעת אצבע מהווה ראיה אובייקטיבית חזקה שיש בה לבסס הרשעת נאשם (ראו לדוגמא: ע"פ 4095/91 דורייב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(3) 190), לא כל שכן לבסס מעצרו של חשוד לצורך חקירה. למעשה, די היה בראיה זו כדי לבסס חשש סביר לכך שהעורר אכן עבר את העבירה שהמשטרה מייחסת לו. אלא שבחיפוש בביתו של העורר, נמצאו חפצים שונים, שאינם אמנם ממין הציוד שנגנב באירוע הגניבה המיוחס לעורר במקרה הנדון, אך יש בהם כדי לקשור אותו לכאורה לעבירות רכוש נוספות. בנסיבות אלה, הערכת המשטרה לפיה נוכח היקפו של מעשה הגניבה, לא פעל העורר לבדו אלא נעזר בשותפים נוספים, וכי עניין לנו בפריצה "מקצועית" - גניבת ציוד כבד המחייבת תכנון מראש, לרבות איסוף מודיעין על המקום, כמו גם הגעה עם משאית לצורך שינוע הציוד - הייתה הערכה מקצועית סבירה. עד יום הדיון בפניי, לא גילתה המשטרה את מיקום הציוד הגנוב ולא התחקתה אחר עקבות שותפיו של העורר. בנסיבות אלו ונוכח מהותה של העבירה, עומד בעינו החשש מפני ניסיון השפעת העורר על הליכי החקירה, במידה וזה ישוחרר בטרם תספיק המשטרה לסיים חקירתה. לכך יש להוסיף כי העורר מתגורר בכפר נחלין שבשטחים. נמסר על-ידי בא-כוח המדינה כי לצורך מעצרו של העורר בביתו, נדרשה כניסתם של שישה ג'יפים צה"ליים לכפר. זימונו של העורר לחקירה מחייב אם כן פעילות מסובכת ומורכבת ואם ימלט מן הדין, כך נטען, ספק אם תוכל המשטרה לאתרו ולהביאו לחקירה. אכן, בבחינת הצורך במעצר לצורכי חקירה, כמו במעצר עד תום ההליכים, ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של מי שגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח מלאים של משטרת ישראל. שיקול זה אינו מהווה עילת מעצר עצמאית, אך התחשבות בו בשל חשש מהימלטות הינו שיקול לגיטימי. במקרה שלפנינו, כפי שהראנו עד כה, עילת ההימלטות מן הדין איננה העילה העיקרית למעצרו של העורר, ולפיכך עובדת היותו תושב השטחים מהווה אך נסיבה בעלת משקל נוסף.

אי-לכך, היה יסוד מלכתחילה לעצור את העורר. משסבר בית משפט השלום כי אין לעצור אותו, היה מקום לעכב את שחרורו ולו לשעות ספורות, על-מנת לאפשר לערכאת הערעור לבחון את הצורך בהמשך מעצר לצורך השלמת החקירה המשטרתית בעניינו. מכל מקום, צו המעצר שהוצא כנגד העורר על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בעקבות הדיון שהתקיים בפניו במעמד הצדדים תקף (לעניין זה ראו בש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' ג'נח (לא פורסם)).

אשר על כן, דין הערר להידחות.