בש"פ 1924/10 ברוך מאירסון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) מיום 1.3.2010 בה דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' סלאמה) לשחרר את העורר בתנאים מגבילים ממעצר לצרכי חקירה.

1.

ביום 17.2.2010 נעצר העורר (מכוח צו מעצר שהוציא נגדו בית משפט השלום ביום 9.2.2010) על רקע חקירה המתנהלת על ידי מחלקת החקירות באגף המכס והמע"מ (להלן: המשיבה ) בעניינה של חברת מ.נ.ר. שיטות בניה מתקדמות בע"מ (להלן: החברה ), במסגרתה נחשדים העורר ומעורבים נוספים בביצוע עבירות מס לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ).

לאחר מעצרו של העורר, הגישו חוקרי המשיבה ביום 18.2.2010 לבית משפט השלום בחיפה בקשה להורות על הארכת המעצר לצרכי חקירה לתקופה של חמישה ימים, ולחלופין להורות על שחרורו בערובה בתנאים שפורטו בבקשה (להלן: בקשת המעצר ). בבקשה נטען כי העורר הוא דמות דומיננטית בחברה וכי מסמכים רבים שהוצאו מטעם החברה עליהם חתם העורר קושרים אותו, לכאורה, לביצוע עבירות מס. בבקשת המעצר עמדה המשיבה על השתלשלות העניינים שהובילה למעצרו של העורר וצוין בה, בין היתר, כי ביום 27.1.2010 נמסרה לעורר באמצעות חשוד נוסף בפרשה (מר מקסים דנין) (להלן: מקסים ) הזמנה להתייצב לחקירה ליום 1.2.2010 אך העורר לא התייצב לחקירה ועל כן יצרה עמו המשיבה קשר טלפוני ביום 1.2.2010 ומסרה לו כי עליו להתייצב לחקירה במועד חדש שנקבע ליום 3.2.2010. על פי המתואר בבקשת המעצר, מסר העורר במהלך שיחת הטלפון האמורה לנציגי המשיבה מספר פקסימיליה וזמן קצר לאחר מכן נשלחה לו הזמנה לחקירה אל המספר שמסר, כמו גם אל מספר פקסימיליה נוסף. גם לחקירה שנקבעה ליום 3.2.2010 לא התייצב העורר ולפיכך נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיבה והורה ביום 9.2.2010 על הוצאת צו מעצר נגדו. לבסוף נאמר בבקשה כי העורר אינו משתף פעולה עם החוקרים ולא מתייחס לחשדות שהצטברו נגדו.

2.

ביום 18.2.2010 קיבל בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא א' סלאמה) את הבקשה במובן זה שהורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים שיפורטו להלן. אשר לחומר הראיות קבע בית משפט קמא כי החומר שנאסף מעורר חשד סביר לפיו החברה הפיצה וקיזזה חשבוניות פיקטיביות והעורר היה מעורב בפעילות זו (בית המשפט הדגיש כי בין העורר לחברה קיים קשר הדוק והוא הוסיף וציין כי העבירה בה נחשד העורר כוללת גם חלופה של ביצוע באמצעות אחר). אשר לעילת המעצר ציין בית המשפט כי בעניינו של העורר מתקיים חשש מפני התחמקות מהליכי חקירה וזאת בהתחשב בעובדה שהתייצבותו לחקירה הובטחה רק באמצעות מעצרו. עוד ציין בית המשפט כי אין בטענת העורר לפיה היה על המשיבה למסור לו הזמנה לחקירה במסירה אישית או בדואר רשום כדי לאיין את החשש האמור ולכרסם בעילת המעצר. לבסוף קבע בית המשפט, כאמור, כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים המגבילים הבאים: הפקדת ערבון במזומן או בערבות בנקאית בסך 20,000 ₪; ערבות עצמית בסך של 50,000 ₪; ערבות צד ג' בסך של 50,000 ₪; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון של העורר אצל המשיבה.

3.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) ביום 1.3.2010. בהחלטתו אימץ בית משפט קמא את קביעתו של בית משפט השלום לפיה יש בראיות שהציגה המשיבה כדי לבסס חשד סביר לכך שהעורר ביצע עבירות מס לפי חוק מס ערך מוסף. עוד קבע בית משפט קמא כי אין בתנאי הערובה שנקבעו בבית משפט השלום משום הפרזה או חוסר פרופורציה המצדיק את שינוים וכן ציין כי הטרוניות והתלונות שהעלה העורר בעניין התנהלותם של חוקרי המשיבה כלפיו במהלך המעצר, אין בהן כדי להשליך על תנאי שחרורו בערובה וכי הדרך לבררן היא בהגשת תלונה לגורמים המתאימים.

בית משפט המחוזי דחה, אפוא, את הערר וקבע כי על העורר לעמוד בתנאים המגבילים שקבע בית משפט השלום וזאת עד ליום 8.3.2010. מכאן הערר.

4.

לטענת העורר לא מתקיימים במקרה דנן התנאים המצטברים הנדרשים לצורך השתת ערובות המגבילות את חירותו תוך כדי החקירה המתנהלת בעניינו. אשר לדרישת החשד הסביר טוען העורר כי הוא אינו מועסק על-ידי החברה ולא מכהן כמנהלה והוא מדגיש כי החל משנות התשעים של המאה הקודמת (אז חדל להיות עוסק מורשה) לא קיזז ולא הוציא חשבוניות, לא כל שכן חשבוניות של החברה. העורר מוסיף וטוען כי קשריו עם החברה מצומצמים והתקיימו, לטענתו, על רקע עבודתו כמנהל משרד עורך-דין בכפר-סבא (העורר טוען כי אותה עת העניק לחברה מפעם לפעם שירותים משפטיים שונים). אשר לקיומה של עילת מעצר טוען העורר כי ההזמנות לחקירה לא הומצאו לו כדין ועל כן אי התייצבותו לחקירה אין בה כדי לעורר חשש כי יתחמק מהליכי החקירה (בהקשר זה מוסיף העורר וטוען כי משלא נשלחה לו הזמנה כדין צו המעצר שהוצא אינו חוקי וממילא אין להגביל את חירותו בתנאים). העורר מאשר כי הוא מסר לנציגי המשיבה את מספר הפקסימיליה שאליו ניתן לשלוח את ההזמנה לחקירה, אך לטענתו הוא מעולם לא קיבל את ההזמנה שנשלחה אליו, כאמור. אשר לתנאי הערובה, טוען העורר כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי למצבו הכלכלי שאינו מאפשר לו לעמוד בתנאי הערובה שנקבעו ובפרט אמור הדבר לגבי הסכום שעליו להפקיד במזומן או בערבות בנקאית. כמו-כן טוען העורר כי נפלו פגמים שונים בהתנהלותם של חוקרי המשיבה כלפיו אשר הובילו, בין היתר, לפגיעה בזכותו להיוועץ עם עורך-דין ובחסיון החל במסגרת יחסי עורך-דין לקוח. לבסוף טוען העורר כי חוקרי המשיבה שהגישו את בקשת המעצר לבית משפט השלום (ואשר טענו בפני בית משפט השלום) לא היו מוסמכים לעשות כן, ומשכך לגישתו נפל בצו המעצר פגם המצדיק את ביטולו. נוכח כל אלו עותר העורר לביטולם של התנאים שהושתו עליו ולחלופין להקלה משמעותית בהם.

5.

מנגד סבורה המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ראשית מדגישה המשיבה כי מאז יום 8.3.2010 מפר העורר את תנאי חלופת המעצר, ובהקשר זה היא מציינת כי ביום 1.3.2010 (היום בו ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי) פנה העורר לבית משפט השלום בבקשה לעכב את ביצוע תנאי חלופת המעצר, אך בקשה זו נדחתה ביום 14.3.2010 מן הטעם שעניינו של העורר נידון כבר בבית המשפט המחוזי (שעל החלטתו הוגש הערר שבכאן). אשר לחומר הראיות שנאסף בחקירה טוענת המשיבה כי הוא מבסס בשלב זה חשד סביר לכך שהחברה ביצעה עבירות מס במסגרת הפצת חשבוניות פיקטיביות ובנוסף יש בו כדי להראות כי קיים קשר בין העורר לחברה. בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר מציינת המשיבה כי יש במקרה דנן חשש ממשי להתחמקות מהליכי חקירה ולטענתה העורר לא התייצב לחקירות על אף שידע כי עליו להתייצב אליהן (המשיבה מפנה בהקשר זה בין היתר לזכרון דברים שנערך ביום 1.2.2010 על פיו שוחחו חוקרי המשיבה עם העורר והודיעו לו כי עליו להתייצב לחקירה). בנוסף טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת העורר לפיה חוקרי המשיבה לא היו מוסמכים להגיש לבית משפט השלום בקשה למעצרו ולטענתה על פי סעיף 109(א) לחוק מס ערך מוסף מוסמכים החוקרים להגיש בקשה כאמור. כמו-כן טוענת המשיבה כי לא חל במקרה דנן חסיון עורך דין-לקוח שכן אין לראות בעורר כמי שמייצג את החברה אלא כמי שעומד מאחורי פעולותיה. בנוסף טוענת המשיבה כי לא נפלו פגמים בהתנהלות החוקרים כלפי העורר בעת מעצרו ולבסוף היא מציינת, בכל הנוגע לעברו הפלילי של העורר, כי לאחרונה נגזר דינו של העורר בבית משפט השלום בכפר סבא ל- 4 חודשי עבודות שירות בגין הרשעתו בעבירות מרמה, הונאה וזיוף.

6.

דין הערר להידחות. סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), קובע שני תנאים מצטברים להורות על מעצרו של חשוד בשלב החקירה: קיומו של חשד סביר לביצועה של עבירה שאיננה חטא וקיומה של אחת מעילות המעצר המנויות בסעיפים 13(א)(1)-13(א)(3) לחוק. כמו-כן קובע סעיף 13(ב) לחוק המעצרים כי אפילו מתקיימים התנאים האמורים יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר (ראו: בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 350, 356-355 (2004); בש"פ 2672/09 ואנונו נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (טרם פורסם, 26.3.2009)).

במקרה דנן, עיון בחומר החקירה שנאסף עד כה מלמד כי בידי המשיבה תשתית ראייתית המצביעה על חשד סביר לכך שהחברה ביצעה עבירות מס (הפצה וקיזוז חשבוניות מס פיקטיביות), ולכך שקיים קשר הדוק בין העורר ובין החברה החורג מגדר מתן שירותים משפטיים גרידא (ראו לעניין זה הודעותיו של מקסים מיום 27.1.2010 ומיום 7.3.2010 והודעתו של האני אבו פאנה מיום 24.2.2010). ראיות אלה קושרות את העורר לעבירות נשוא החקירה והן מצדיקות בשלב זה מתן אפשרות למשיבה להמשיך בחקירה (לעניין הרף הראייתי הנדרש לצורך הוכחת חשד סביר ראו בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.1997)). כמו-כן, יש לאמץ את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מתקיימת במקרה דנן עילת מעצר של חשש להתחמקות מהליכי חקירה שכן על-פי זכרון דברים מיום 1.2.2010 שנערך על ידי חוקרי המשיבה הודע לעורר בשיחת טלפון שנערכה עמו באותו היום כי עליו להתייצב לחקירה, וחרף זאת לא התייצב במשרדי המשיבה במועד החדש שנקבע (3.2.2010). יצוין כי עיקר טענותיו של העורר בהקשר זה מתמקדות בכך שלא שוגרה לו באמצעות הפקסימיליה הזמנה לחקירה. אך, העורר לא סתר את טענת המשיבה לפיה הודעה על זימונו לחקירה נמסרה לו בשיחת הטלפון מיום 1.2.2010.

7.

אכן, במקרה דנן ראוי היה לבחון חלופת מעצר אך לא ראיתי מקום לשנות מתנאי הערובה אשר נקבעו על ידי בית משפט השלום, אותן אישר גם בית המשפט המחוזי. יצוין, כי טענתו העיקרית של העורר בעניין התנאים שנקבעו היא כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהם. אולם, טענות אלה נטענו בעלמא ובלא להניח תשתית עובדתית מינימאלית ולכן אין בהן די כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה באותם התנאים.

בנוסף, לא ראיתי ממש בטענת העורר לפיה חוקרי המשיבה לא היו מוסמכים להגיש לבית משפט השלום את הבקשה להארכת מעצרו ובהקשר זה כבר נפסק כי הסמכות המסורה לחוקרי המשיבה מכוח סעיף 109(א) לחוק מס ערך מוסף (לפי כתב אצילת סמכויות מטעם מנהל המכס ומע"מ מיום 12.2.1989), לחקור כל אדם כדי להבטיח את ביצועו של החוק, כוללת גם את הסמכות לבקש מעצר לצרכי חקירה (בש"פ 64/88 מאירוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 803 (1988)). לבסוף יצוין כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי פתוחה לעורר הדרך לפנות לגורמים המוסמכים ולהלין בפניהם על התנהגות חוקרי המשיבה כלפיו, ככל שהוא סבור שיש לכך מקום, אך בנסיבות העניין אף אני סבורה כי טענות אלה אינן נושאות משקל בקביעת התנאים המגבילים הנוגעים לשחרורו מן המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה. על העורר לעמוד בתנאים המגבילים שנקבעו לו על ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 18.2.2010, וזאת לא יאוחר מיום 8.4.2010.