בש"פ 4355/10 ברוך מאירסון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.5.2010, בה נדחו עררו של העורר ועררה של המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה מיום 17.5.2010, ואשר בה הופחת הסכום עליו להפקיד כחלק מתנאי שחרורו בערובה ל-10,000 ש"ח במקום 20,000 ש"ח.

כנגד העורר מתנהלת חקירה על ידי רשויות המס בחשד להפצה וקיזוז של חשבוניות מס פיקטיביות. ביום 17.2.2010 נעצר העורר וביום 18.2.2010 הובא בפני בית משפט השלום בחיפה להארכת מעצרו (בש"ע 32503-02-10). בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא א' סלאמה) קבע כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו, ולכן קבע כי שחרורו יותנה בהפקדת ערבון בסך 20,000 ש"ח, ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח, וערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח. על מנת שלא לעכב את שחרורו של העורר אפשר לו בית המשפט להמציא את הפקדון הכספי ואת הערבות של צד ג' עד ליום 22.2.2010.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 38502-02-10), אשר נדחה על ידי בית המשפט (כבוד השופט כ' סעב) ביום 1.3.2010, תוך שהוא קובע שהעורר יפקיד את הערבון בתוך 7 ימים.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 1924/10) אשר נדחה ביום 23.3.2010 (כבוד השופטת א' חיות), תוך קביעה כי על העורר לעמוד בתנאים שנקבעו לו עד ליום 8.4.2010.

על החלטתו של בית משפט זה הגיש העורר "בקשה לעיון חוזר". ביום 28.4.2010 נדחתה הבקשה, שכן מדובר בהליך חסר בסיס בדין.

העורר לא עמד בתנאי הערובה ולפיכך הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום להורות על מעצרו (בש"ע 36408-04-10). ביום 27.4.2010 הורה בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' עדוי) על מעצרו המיידי עד להפקדת מלוא הערבויות.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי (ע"ח 37463-04-10). ביום 27.4.2010 נתן בית המשפט (כבוד השופטת ר' פוקס) לעורר, לפנים משורת הדין, ארכה להפקדת הערבון עד ליום 2.5.2010.

ביום 29.4.2010 הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לדחיית מועד ההפקדה, בטענו שבידיו 5,000 ש"ח מתוך הסך של 20,000 ש"ח, וכי את יתרת הסכום ישיג עד ליום 4.5.2010. בית המשפט (כבוד השופטת ר' פוקס) נענה לבקשה והאריך את מועד ההפקדה עד ליום 5.5.2010, בכפוף להפקדת 5,000 ש"ח.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2010 הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 3298/10). ביום 6.5.2010 דחה בית משפט זה את הערר, בקבעו שלמעשה מדובר בערר כנגד החלטה אשר בה התקבלה בקשתו ולכן מדובר בהליך הנעדר עילה על פניו, ובציינו כי למעשה ההכרעה בסוגיה העקרונית נסתיימה בהחלטתה של השופטת א' חיות מיום 23.3.2010. בשולי החלטתו קבע בית המשפט כי על העורר להפקיד את הערבון עד ליום 10.5.2010.

לאחר שגם עד ליום זה לא הפקיד העורר את הערבון והוצא צו למעצרו, הגיש הוא בקשה לבית משפט השלום בחיפה לעיון חוזר בהחלטת סגן הנשיא א' סלאמה מיום 18.2.2010, בה נקבעו תנאי שחרורו. ביום 17.5.2010 נעתר בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' עדוי) לבקשה והפחית את ההפקדה העצמית לסך של 10,000 ש"ח, עד ליום 23.5.2010.

על החלטה זו של בית משפט השלום עררו הן העורר והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 29597-05-10). ביום 31.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' שטמר) את שני העררים. בית המשפט ציין אמנם כי משהצהיר העורר כי יש בידו לשלם את הסכום של 20,000 ש"ח, היה אמנם מקום לדחות את בקשתו להקטין את סכום הערבות, אולם בכל זאת החליט בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטה, בהתחשב בחלוף הזמן שבו התייצב העורר לחקירות אליהן הוזמן.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה, הוא הערר שבפניי.

בעררו חוזר העורר על שלל הטענות מן הגורן ומן היקב אותן שטח בהליכים הרבים אשר ניהל בחודשים שמאז הורה בית משפט השלום על שחרורו בתנאים מגבילים. מבין טענות אלו ניתן לדלות חלק מזערי שלהן נגיעה לעניין, ובליבן טענה אודות "חוסר אונים כספי", אשר נדמה כי לטענת העורר יש בו כדי להצדיק הקלה נוספת בתנאים שנקבעו לשחרורו.

מנגד מתנגדת המשיבה מכל וכל לבקשה ומבהירה כי מדובר בניצול לרעה של ההליכים וכי מטרת הערר הינו דחייה נוספת של מועד הפקדת הערובה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ולאחר ששמעתי את הצדדים בפניי שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כפי שתואר לעיל, העורר שוב ושוב עשה שימוש בהליכים משפטיים בכדי לעכב את ביצוע התנאים שנקבעו לשחרורו, כאשר לא פעם נוהג הוא תוך התעלמות מוחלטת מהחלטות שניתנו בעניינו. גם הערר הנוכחי נעדר כל תוכן, כאשר כל טיעוניו נדחו סופית כבר בהחלטתה של השופטת א' חיות מיום 23.3.2010. העורר הצהיר בפני בית המשפט כי יש ביכולתו להפקיד את הסכומים שנקבעו לו, ובהסתמך על כך ניתנו לו שוב ושוב ארכות, אולם העורר נמנע מלפעול על פי החלטות אלו, וכעת מבקש הוא לסתור את הצהרותיו לפיהן יש ביכולתו לשלם את הסכום. במעשיו שם העורר לאל את ההחלטה לשחררו בתנאים מגבילים, ואין לאפשר לו להמשיך ולעשות כן.

אשר על כן הערר נדחה.

החלטתי מיום 9.6.2010 בעניין עיכוב הביצוע, מבוטלת בזאת.