בש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ. דרור ג'נח

זהו ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי מאתמול (23.6.98), בה נדחה ערר על שחרורו של המשיב ממעצר. בערר שהוגש לפני שעות ספורות נטען כי המשיב, המשוחרר ממעצר, עלול לשבש את הליכי החקירה ולסכן את ביטחון הציבור. בשל כך הוריתי לזמן את הצדדים לדיון בערר בפניי ללא דיחוי.

המשיב נחשד בכך שביום 13.5.98, במסגרת ארוע שפרטיו לא הובאו בפני, דקר אחד, משה אברג'יל, על חוף הים בתל-אביב. בשל חשד זה עוכב המשיב לחקירה על ידי המשטרה לראשונה ביום 27.5.98 ושוב ביום 18.6.98. במהלך עיכובו האחרון, הגיעו החוקרים למסקנה, כי יש צורך במעצרו של המשיב לצורך המשך החקירה. לפיכך הלכו עימו לבית-משפט השלום, ובית המשפט האריך את מעצרו של המשיב בעשרים וארבע שעות. למחרת (19.6.98) ביקשה המשטרה מבית-משפט השלום להאריך את מעצרו של המשיב לצרכי חקירה בשבעה ימים נוספים. בדיון (בפני כבוד השופט רוזן) העלה הסניגור המלומד שורה של טענות מקדמיות, ביחס לפגמים שנפלו בהליך הבקשה. כן טען, ובטענה זו טמון שורש המחלוקת שהביאה את הצדדים לערר שבפניי, כי הארכת מעצרו של המשיב יום לפני כן (18.6.98) לא היתה כדין, מפני שהמשיב עוכב על ידי המשטרה עד למתן צו המעצר יותר משלוש שעות תמימות, מבלי שהעיכוב הוארך על ידי קצין ממונה על פי סעיף 73(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים ).

השופט המלומד של בית-משפט השלום, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, קיבל את טענות הסניגור לגבי פגמים בהליך הבקשה, וכן קבע, שהדין עם הסניגור בטענתו, שהמשיב עוכב מעבר לפרק הזמן שמותר לעכבו לפי סעיף 73, דהיינו יותר משלוש שעות. עם זאת, מצא בית המשפט, כי עיכובו של המשיב מעבר לזמן הקצוב נבע כתוצאה משגגה, וכי החוקרים שגרמו לכך לא עשו כן מתוך כוונה לקפח זכות הנתונה למשיב. ברם השופט סבר, שהתקלה הזאת שנפלה בדבר העיכוב איננה מובילה לקבלת טענת הסניגור, כי בכך פקעה סמכותו של בית המשפט להאריך את המעצר. לפיכך דן בבקשה לגופה, ובסוף הדיון החליט להאריך את מעצרו של המשיב עד יום 23.6.98 שעה 15:00.

כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר התבסס על אותה טענה שנטענה בפני השופט רוזן, דהיינו כי משעוכב המשיב שלא כדין מעבר לזמן המותר, לא היה תוקף לצו המעצר שניתן נגדו; וכיוון שכך, גם אי אפשר היה להאריכו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט בייזר) פסק לקבל את הערר ובהחלטתו נאמר:

"העורר (המשיב - א' מ') הובא לבית המשפט לאחר שחלפו למעלה משלוש שעות ממועד העיכוב שלו. בכך הופרו הוראות סעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) וממילא פקודת המעצר שהוצאה בעקבות העיכוב שלא כדין אינה במקומה. אינני דן ביתר הטענות שהעלה בא-כוח העורר. אני מורה לשחרר את העורר".

בו ביום חזרה המשטרה וביקשה מבית-משפט השלום צו למעצרו של המשיב. מלכתחילה נתן בית המשפט (כבוד השופטת דיסקין) את הצו, אך לאחר קיום דיון בפניה הורתה השופטת לשחררו. השופטת סברה, כי משפסק בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב, הדרך לתקיפת החלטתו היתה בהגשת ערר לבית המשפט העליון. לפיכך לא ראתה להידרש לבקשה למעצר חדש שהובאה בפניה.

תחנה אחרונה בדרך חתחתים זו התקיימה באולמו של כבוד השופט בייזר אתמול. בא לפניו ערר מטעם המדינה על סירובה של השופטת דיסקין לדון בבקשת המעצר לגופה. ערר זה דחה בית המשפט בהחלטה קצרה האומרת:

"לא ביקשתי את תגובת בא-כוח המשיב. משהעורר (צ"ל המשיב - א' מ') שוחרר בעבר כתוצאה מהליכים לא נכונים של המשטרה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת השופטת קמא. הערר נדחה בכפוף לכך שהעורר יהיה במעצר-בית מלא למשך חמישה ימים מהיום.

מותר למשטרה לבדוק בשעות שונות של היממה האם העותר מקיים את תנאי מעצר הבית".

טענתה המרכזית של המדינה בערר שלפניי היא, כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו דאתמול, כמו גם בהחלטתו הקודמת (בעררו של המשיב על החלטת השופט רוזן), שגה במסקנה המשפטית שהעלה מן הקביעה, שהמשיב עוכב על ידי המשטרה שלא כדין. אני סבור, שהדין עם המדינה בטענה זו.

סעיף 73 לחוק המעצרים מטיל מגבלות על משך הזמן שהמשטרה רשאית לעכב אדם במשמעות פרק ג' לחוק. העיכוב המותר הוא לשלוש שעות, ואולם בעיכוב הקשור למספר רב של מעורבים רשאי קצין ממונה להאריכו לפרק זמן נוסף שלא יעלה על שלוש שעות נוספות וזאת מנימוקים שיירשמו. כפי שמסביר השופט קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (תשנ"ז, 1997), בעמ' 21:

"סמכות העיכוב נועדה במקורה לצמצם ככל שניתן את השימוש בסמכות המעצר; ועל מנת שהעיכוב לא ייהפך, הלכה למעשה, למעצר, קבע לו המחוקק פרק זמן מירבי. במסגרת הזמן הזה חייבים אנשי המשטרה המטפלים בעניין לקיים את הבירורים הדרושים ולקבוע עמדה באשר להמשך הטיפולים, לרבות אם לבצע מעצר אם לאו".

ולהלן:

"אשר על כן, אין מניעה, שבסיומו של 'עיכוב' יעשה שוטר שימוש בסמכות המעצר ללא צו, אם הנסיבות תאפשרנה ותצדקנה זאת".

עינינו הרואות, כי סעיף 73 נועד לצמצם את השימוש בסמכות המעצר, בהקניית סמכות עיכוב, שהוא מטיבעו פחות חמור ממעצר. הגבלת הזמן נועדה למנוע שימוש לרעה בסמכות העיכוב על ידי המשטרה. ואולם, בין המגבלות שמטיל סעיף 73 לבין סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר או הארכת מעצר, לפי סעיף 13 לחוק, אין ולא כלום. גם מקום שבו בית המשפט סבור, שהעיכוב היה שלא כדין, אין בית המשפט פטור מלדון בבקשת המעצר המובאת בפניו לגופה ולהחליט אם קיימת בפניו עילה להורות על מעצר. בוודאי שאין בית המשפט רשאי להתעלם מבקשת המעצר שבפניו, כביטוי למורת-רוח מכך שהמשטרה עיכבה את החשוד מעבר לזמן המותר. יצוין שבמקרה שלפניי יש מקום לפקפק אם מורת-רוח כה מודגשת היתה מוצדקת. ראשית, מפני שעיכובו של המשיב ביום 18.6.98 ארך, עד לחתימת צו המעצר, ארבע שעות ורבע, משמע, שבעים וחמש דקות מעל המותר. ושנית, מפני שכקביעת כבוד השופט רוזן בבית-משפט השלום עיכובו מעבר לזמן הדרוש לא נעשה בכוונה לפגוע בזכויותיו. ניתן להוסיף בהקשר זה, כי קבלת עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי התארכות העיכוב מפקיעה כביכול את סמכות המעצר, היתה מניבה לקח בלתי רצוי בקרב חוקרי המשטרה; שהיו בוחרים, מחשש לתקלות מסוג זה, במעצר לעשרים וארבע שעות במקום שניתן לכאורה להסתפק בעיכוב לשעות ספורות.

משפסק השופט בייזר לשחרר את המשיב על פי החלטתו הראשונה היתה המדינה מיטיבה לעשות אילו עררה על החלטתו מייד לבית-משפט זה. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת עו"ד זילברברג, כי משנמנעה המדינה מהגשת ערר, היתה מושתקת מלבקש צו למעצר מבית-משפט השלום. הטעם נעוץ בהחלטתו של השופט בייזר, ממנה עולה, כי הוא ראה את הצו כבטל. ואם הצו בטל, רשאי בית-משפט השלום לבדוק, שמא ראוי ליתן צו מעצר תקף במקומו.

עד כאן להעמדת הדין על מכונו, ומכאן לגופו של עניין. בא-כוח המדינה מבקש ממני להורות על מעצרו של המשיב על-אתר על מנת שאפשר יהיה לדון בעניינו לגופו, מראשיתו, בפני בית-משפט השלום. עו"ד זילברברג טוען, לעומתו, כי בנסיבות העניין הצורך לעצור את המשיב שוב איננו קיים, מפני שמאז שוחרר מן המעצר ללא תנאי לפני שלושה ימים (ביום 21.6.98) קיים את מצוות מעצר הבית כהלכתה והתייצב לחקירה וכן לבית המשפט היום ככל שנדרש. עוד טוען הסניגור, שהכלל הוא כי מששוחרר אדם ממעצרו, אין בית המשפט ממהר להחזירו למעצר, אפילו נבע השחרור מהחלטה מוטעית. אני סבור, שהטענה הראשונה טעונה בדיקה והטענה השניה הינה עניין של מידה, דהיינו שהכלל אמנם קיים אך יש גם יוצאים מצידו. ואף השאלה האם המקרה של המשיב נכנס לגדר הכלל או לגדר היוצאים טעונה בדיקה. כדי לאפשר בדיקה מקפת כזאת, יש לשוב ולדון בבקשת המעצר שהגישה המשטרה לבית-משפט השלום מראשיתה. דיון זה יש לקיים מחר בבוקר. כיוון שאינני יודע אם הצורך לעצור את המשיב עד לבירור עודנו קיים, אפרש את הספק לטובתו ואורה לו שיתייצב מחר ב8:30- בבוקר בבית-משפט השלום בתל-אביב.

הערר איפוא מתקבל במובן זה שעליו הוריתי.