בש"פ 4062/06 מצטפא אבו זהרה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בתיק ב"ש 91655/06 מיום 15.5.06, לפיה נדחה ערר על החלטתו של בית-משפט השלום בראשון לציון, אשר הורה על מעצרם של העוררים עד ליום 16.5.06.

שני העוררים חשודים, יחד עם אחרים, במעורבות בפרשה ארוכה וסבוכה של גניבות רכב. ביום 11.5.06, בשעה 07:05, עוכב העורר 1 לחקירה בידי המשטרה ונעצר אך בשעה 16:30. העורר 2 עוכב לחקירה בשעה 17:50 ורק בשעה 23:15 נעצר כחוק. עוד יצוין, כי בתיק החקירה לא מופיע אישורו של קצין ממונה להארכת העיכוב ב-3 שעות נוספות, כקבוע בסעיף 73(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

בית-משפט השלום בראשון-לציון החליט, כי אין מקום לשחרר את העוררים ממעצרם, חרף הפרת הוראת החוק האמורה, בכל הנוגע למשך עיכובם של העוררים. זאת ועוד, לאחר שעיין בחומר החקירה, הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה, כי ניתן ללמוד על קיומו של חשד סביר לכך שהעוררים עברו עבירות שאינן חטא וכי מתקיימת אחת משלושת עילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. לפיכך, הורה בית-המשפט על הארכת מעצרם של העוררים לצורכי חקירה במספר ימים נוספים, עד לתאריך 16.5.06.

משלא השלימו העוררים עם החלטתו של בית-משפט השלום, הגישו הם ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) דחה את הערר, בציינו כי גם אם נפלו פגמים כלשהם בפעולת המשטרה ובהליכי מעצרם של העוררים, הרי שעל בית-המשפט להביאם בחשבון בבואו לדון בבקשת המשטרה להארכת מעצר. מכל מקום, בית-המשפט קבע, כי משהוארך המעצר כדין, יש בכך כדי לרפא את הפגמים שנפלו, אם בכלל, בהליך מעצרם של העוררים.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו חזרו העוררים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי.

עיקר טענתם של העוררים, נוגע לפגמים שנפלו במעשיהם של אנשי המשטרה, אשר, כך לדידם, לא היו מורשים לעכבם מעבר לשלוש שעות. העוררים סבורים, כי התארכות העיכוב מעבר לזמנים הקבועים בחוק מפקיעה באופן מיידי את סמכות המעצר.

מנגד, בא-כוח המדינה מבקש לדחות את הערר, תוך שהוא נסמך לצורך כך על החלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות. בנוסף טוען, בא-כוח המדינה, כי קבלת עמדתם של העוררים עלולה להוביל לתוצאה שלילית, לפיה בכדי למנוע תקלות דומות בעתיד, תבחר המשטרה לעצור את החשוד למשך 24 שעות, גם אם ניתן היה להסתפק בעיכוב לשעות ספורות בלבד.

ביום 15.5.06, בשעות הערב המאוחרות, התקיים דיון בערר, במהלכו שמעתי את טיעוני שני הצדדים. בסופו של הדיון ניתנה על-ידי החלטה קצרה ובלתי-מנומקת הדוחה את הערר. כעת, ובהתאם לאמור בהחלטתי הקודמת, יובאו הנימוקים לדחיית הערר.

בפתח הדברים, אעיר, כי העוררים אינם משיגים על הקביעה, כי נתגבש חשד סביר כנגד כל אחד מהם. מכאן, שהמחלוקת העומדת בענייננו, מצטמצמת אך לשאלה האם היה בפגמים שנפלו בהליכי העיכוב, כדי להצדיק את ביטולו של המעצר.

סעיף 73(ב) לחוק המעצרים מגביל את סמכותה של המשטרה לעכב אדם לשלוש שעות. במקרים מסוימים, כאשר מדובר "בעיכוב הקשור במספר רב של מעורבים, רשאי הקצין הממונה להאריך את משך העיכוב לפרק זמן נוסף שלא יעלה על שלוש שעות נוספות, מנימוקים שיירשמו". בתיק החקירה לא מופיע אישורו של הקצין הממונה להארכת מעצרם של העוררים מעבר לשלוש השעות. מכאן, שבצדק טענו העוררים כי עיכובם במשטרה במשך למעלה משלוש שעות היה שלא כדין. יחד עם זאת, השאלה העיקרית המתעוררת כעת, הינה האם רשאי בית-המשפט, חרף הפגמים שנפלו בהליך העיכוב, להורות על הארכת מעצרם של העוררים. במקום אחר, בש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' ג'נח (לא פורסם), דן בית-משפט זה בסוגיה דומה, בציינו:

"עינינו הרואות, כי סעיף 73 נועד לצמצם את השימוש בסמכות המעצר, בהקניית סמכות עיכוב, שהוא מטיבעו פחות חמור ממעצר. הגבלת הזמן נועדה למנוע שימוש לרעה בסמכות העיכוב על ידי המשטרה. ואולם, בין המגבלות שמטיל סעיף 73 לבין סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר או הארכת מעצר, לפי סעיף 13 לחוק, אין ולא כלום. גם מקום שבו בית המשפט סבור, שהעיכוב היה שלא כדין, אין בית המשפט פטור מלדון בבקשת המעצר המובאת בפניו לגופה ולהחליט אם קיימת בפניו עילה להורות על מעצר. בוודאי שאין בית המשפט רשאי להתעלם מבקשת המעצר שבפניו, כביטוי למורת-רוח מכך שהמשטרה עיכבה את החשוד מעבר לזמן המותר" (ראו עוד, בש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אין חולק, כי עיכוב חשודים תוך חריגה ממגבלת הזמן הקבועה בחוק, מהווה פגיעה בזכותם לחירות ומן הראוי כי גורמי אכיפת החוק ישמרו היטב שלא לחרוג מדלת אמותיו של סעיף 73 לחוק המעצרים. אלא, שמתקשה אני לקבל את הטענה לפיה כל סטייה - קטנה כגדולה - מהוראות החוק לעניין עיכוב מפקיעה, מניה וביה, את סמכותו של בית-המשפט לעצור את החשוד ומחייבת את שחרורו המידיי. זאת, אף מבלי לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ואת שאר השיקולים הנוגעים לבקשה להארכת מעצר. יש לזכור, כי חומרת הפגמים הנובעים מהפרת הוראת החוק לעניין עיכוב חשודים, עשויה להשתנות ממקרה למקרה. שכן, לא הרי עיכוב שלא כדין שנעשה בשגגה או בהיסח הדעת כהרי עיכוב מכוון במטרה לקפח את זכויותיו של החשוד. וכן, לא הרי עיכוב החורג בדקות ספורות ממסגרת הזמן הקבועה בסעיף 73 כעיכוב החורג בשעות ארוכות מן המותר. בנוסף, יש לתת את הדעת אף לחומרת המעשים המיוחסים לחשוד. על כן, אף אם ראוי שהפגמים שנפלו בהליך עיכובם של העוררים יובאו בחשבון בעת הדיון בשאלת הארכת מעצרם, הרי שפגמים אלו אינם יכולים להוות שיקול מכריע ויחיד בעת הדיון בבקשה להארכת מעצרם של העוררים ועל בית-המשפט לתת דעתו גם לשאר השיקולים העומדים בבסיס הבקשה להארכת מעצר לצורכי חקירה.

בהתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות למקרה דנא, נחה דעתי, כי לא נפל כל פגם בהחלטה להאריך את מעצרם של העוררים.

אשר-על-כן, הערר נדחה.