בש"פ 8231/00 נחמיאס שמעון נ. מדינת ישראל

1.העורר נאשם בהטרדה, פגיעה בפרטיות, תקיפה סתם, חבלה חמורה, איומים והצתה. כל זאת כלפי המתלוננת שביקשה לנתק קשר בינה לבינו. הוא נעצר עד תום ההליכים נגדו, על כך הערר.

הסניגור מיקד טיעונו בהעדר הוכחות לכאורה להצתה והוסיף וטען כי עד לשלושה ימים לפני מקרה זה התגורר המבקש יחד עם המתלוננת ואין בו כל מסוכנות כלפיה. ב"כ המשיבה, שתמך בהחלטתו של בית משפט קמא, הסכים כי ללא עבירת ההצתה ניתן לשקול חלופת מעצר. התיק נקבע להקראה ב28.11.00- ובהחלטתי מיום 26.11.00 דחיתי מתן החלטתי על מנת שהצדדים יודיעוני לאחר ההקראה, למתי נקבע התיק לשמיעה. ביום 28.11.00 נתקיימה הקראה, העורר טען שאין להשיב על ההאשמה לעניין ההצתה. בית המשפט דחה טענה זו והתיק קבוע לשמיעה ליום 21.1.01.

בפי הסניגור, עו"ד וולשטיין, שתי טענות מרכזיות: האחת, אין ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההצתה ובמצב דברים זה גם נציג המשיבה, מוכן להסכים כי ניתן לשקול חלופת מעצר; השניה, נסמכת על סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-, הקובע:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל30- ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו".

לטענת הסניגור לא החל משפטו של העורר תוך 30 יום, לבית המשפט אין שיקול דעת בעניין זה והוראת החוק מחייבת אותו לשחרר את הנאשם כאמור באותו סעיף. אם סבורה התביעה כי יש להשאירו במעצר, עליה להגיש בקשה לעוצרו מחדש. התביעה סבורה כי יש ראיות לכאוריות לעבירת ההצתה ומהנסיבות עולה מסוכנותו של העורר. אשר לסעיף 60, מפנה היא לסיפא של הסעיף לפיו רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו. כן מפנה הוא לב"ש 608/85 מדינת ישראל נ' ירון לינזר , פ"ד לט(2), 783; בש"פ 7721/95 יעקב כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4), 166; ובש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' דרור ג'נח (לא פורסם); בש"פ 6836/99 טלעת אלרואג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

העובדות הדרושות לעניין זה הן כדלקמן: כתב האישום הוגש ב27.10.00- וההקראה נקבעה ל20.10.00-, אלא שהעורר לא הובא ממקום מעצרו והסניגור הסכים לדחיית מועד ההקראה. השופט הציע לקבוע את הדיון ל26.10.00-, התאריך לא התאים לסניגור ולפיכך נקבע המועד ל28.11.00- שאז התקיימה ההקראה. אין מחלוקת כי ב28.11.00- חלפו 30 הימים.

2.השאלות שהועלו בעניין סעיף 60 ראויות לדיון, אלא שאין צורך להידרש להן בענייננו, מאחר ואני סבורה כי המקרה נופל לגדר הסיפא של סעיף 60. אינני סבורה שיש לפשפש במודעותו או בהעדר מודעותו של הסניגור לחלוף 30 הימים. לפיכך, אף שאני מקבלת את דברי הסניגור כי לא היה מודע לנושא 30 הימים כאשר הסכים לדחות את המשפט, אין זה מעלה או מוריד. הוא זה שנמנע ממנו לקבל תאריך שנקבע בתוך 30 הימים והוא זה שהסכים לדיון בחלוף 30 יום. במצב דברים זה, נדחית טענת הסניגור מבלי לדון בטענותיו האחרות לעניין סעיף 60 לחוק אף שלכאורה אין טענות אלה נראות לי, משאירה אני אותן בצריך עיון.

3.מכאן, לשאלת קיום ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההצתה. כאמור, התקיים בין העורר והמתלוננת קשר אותו ביקשה היא לנתק, מהלך שעימו לא מוכן היה העורר להשלים. העורר והמתלוננת התגוררו יחד בדירת המתלוננת עד 3 ימים לפני אירוע הדליקה. לאחר שעזב המשיך העורר להתקשר עימה ובאחד המקרים עובר לעזיבתו היכה בפניה ופגע באפה. אין חולק כי ב22.10.00- בשעת ערב הופיע העורר בדירת המתלוננת ולאחר חליפת דברים ביניהם עזב את הבית יצא לדרכו וגם המתלוננת יצאה מביתה בנפרד יחד עם בן דודה, חזרה הביתה לזמן קצר, יצאה שוב וחזרה הביתה רק לאחר שהוזעקו מכבי האש שכיבו את הדליקה. הדליקה החלה ככל הנראה על מיטתה של המתלוננת, עליה היו מונחים עיתונים שעלו באש.

הצדדים דיקדקו בנושא השעה המדויקת בה עזבו המעורבים את הבית, בה חזרו אל הבית ובה פרצה השריפה. אינני מייחסת חשיבות מיוחדת לדיוק של דקות בנושא זה, אם כי עולה לכאורה, כי פער הזמנים בין הביקור של העורר בבית לבין המועד בו הבחינו בשריפה, היא בערך כ3- שעות. אין חולק כי בין שעת ביקורו של העורר בבית המתלוננת בסביבות השעה 19:00 בערב לבין השעה שבה התגלתה השריפה, צלצל העורר מספר פעמים למתלוננת ולבן דודה והשאיר הודעות בפלאפון כי ייתכן ושכח סיגריה בוערת בדירת המתלוננת. השיחות הטלפוניות מצידו יכולות להעיד על כך שהיה בו רצון כן ואמיתי למנוע את תוצאות המעשה שעשה בין ברשלנות ובין במתכוון.

4.סוף דבר, אף אני בדעתו של השופט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בנושא שלעניין חלופת מעצר, אין הן נמצאות במדרג הגבוה של מוצקותן של ראיות כאלה. זאת ועוד, העורר הוא ללא עבר פלילי, בעבר לא נעצר, הוא עבד כשף בבית מלון באילת, הוא חי עם המתלוננת במשך שנתיים עד לאירועים האמורים, כאשר מחמת קשריו עם המתלוננת עזב את אילת ובא לחיות עימה במקום מגוריה ברמת גן. אין להמעיט בסכנה הרבה הטבועה בהעדר בלם רגשי הולם למצב בו מבקשת מתלוננת להפסיק את יחסיה ויש להגן עליה מפניו. למרות זאת, אין למוד את כל המקרים באותה אמת מידה. במקרה דנן, לאור הנסיבות, לאור התנהגותו של העורר לאחר המעשים שנעשו על ידו ולאור עברו, יש מקום לשקול חלופת מעצר.

העורר הציע כחלופת מעצר את בית אחיו שגר בקרית גת. על מנת לבחון חלופת מעצר הולמת ותנאיה, מורה אני על החזרת העניין לבית המשפט המחוזי כדי שייעשה כן, לפי שיקול דעתו.

עד למתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי, יישאר העורר במעצר.