בש"פ 3095/06 סם מלכה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), אשר הורה על מעצרו של העורר עד ליום 17.4.06 וקיבל בכך את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), לפיה ייעצר העורר עד ליום 10.4.06.

2.העורר נעצר ביום 5.4.06 יחד עם ארבעה אחרים בחשד לביצוע עבירה של ניסיון לרצח. על פי הנטען תפסה המשטרה שניים מהחשודים עת הטמינו מטען חבלה ברכבו של אדם. לטענת המשיבה, פעלו השניים בשליחותם של העורר ואחיו. ביום מעצרו של העורר הגישה המשיבה בקשה להאריך את מעצרו לתקופה של 14 ימים בשל מורכבות החקירה וחומרת החשדות. כאמור, בית משפט השלום נעתר לבקשה בחלקה והורה על הארכת מעצרו של העורר לתקופה של 10 ימים, בקבעו כי החומר שהוצג בפניו יש בו כדי להוות את הבסיס הראייתי הדרוש בשלב זה של ההליך לצורך הצדקת המשכו של המעצר וכי המעשה מעיד על מסוכנותו הלכאורית של העורר, מה גם שהעובדה שמעורבים בעניין זה מספר חשודים מצדיקה הפרדה ביניהם על מנת למנוע תיאום גרסאות ושיבוש הליכי חקירה.

בית המשפט המחוזי, בדונו בערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום, סבר אף הוא כי קיים יסוד סביר לחשש כי העורר מעורב בעבירה שיוחסה לו בבקשה להארכת המעצר. עוד ציין כי שוכנע כי מדובר בחקירה מורכבת ומסובכת הנמצאת בראשיתה ואשר על כן ראה לקבל את עמדת המדינה בדבר הצורך בימי מעצר רבים באופן יחסי שיאפשרו חקירה רצופה.

מכאן הערר שבפניי.

3.העורר טוען כי לא היה מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום, אשר הותירה בידי בית המשפט את הביקורת השיפוטית על אופן התנהלות החקירה וקצב התקדמותה. לדבריו, אין כל ראיה ישירה הקושרת את העורר למיוחס לו וקיים חשש כי מטרת המעצר אינה למנוע את שיבוש החקירה אלא להביא ל"ייצור" ראיות מדברים שיאמרו החשודים במהלך מעצרם ומהתנהגותם. עוד טוען הוא, כי לא מתנהל יומן חקירות המכיל כל מסמך וראיה הקשורים לחקירה אלא יומן צח"מ בלבד.

באת כוח המשיבה טוענת מנגד כי אין בידו של העורר לחלוק על קיומן של ראיות המצדיקות המשך מעצרו לאחר שלא ערר על החלטת בית משפט השלום. לדבריה, מדובר בחקירה מורכבת, במסגרתה נחקרים מספר חשודים כאשר קיים חשד כי המעשה הנטען בוצע על רקע פעילותו של ארגון פשיעה. עוד היא טוענת, כי קיימות פעולות חקירה נוספות המצריכות זמן ואשר מחייבות הותרתו של העורר במעצר.

4.עיינתי בכתב הערר עיין היטב והאזנתי ברוב קשב לטיעוני הצדדים שתמציתם פורטה לעיל. כן הוצג בפניי תיק החקירה המכיל את כל חומר החקירה שנאסף עד כה ופורטו פעולות החקירה שבוצעו עד כה ופעולות החקירה שבכוונת המשטרה לבצע בהמשך מעצרו של העורר. לבסוף הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בהתאם להוראת סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ) לא יצווה שופט על מעצרו של אדם אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר כי האדם עבר עבירה ומתקיימת אחת העילות המנויות בסעיף זה. אותו חשד סביר שהסעיף מדבר בו יכול שיתבסס על ראיות המצדיקות מעצר לצורך השלמת חקירת המשטרה אך שאין בהן בהכרח כדי לבסס ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 29.10.97) ;

בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 350, 355 - 356). ההכרעה בבקשה להארכת מעצרו של אדם לצורך השלמת החקירה הינה פרי איזונים:

"הצורך בהשלמת החקירה לשם ביסוס החשדות המיוחסים לחשוד, חייב להבחן למול זכותו של החשוד לחירות בשלב שבו עדיין אין בידי המשטרה ראיות לכאורה להגשת כתב אישום כנגדו. אלא שאם ישוחרר החשוד וימומש החשש מפני ניסיון סיכול החקירה על-ידו, לא ניתן יהיה להשלים את החקירה. לפיכך, מקום שישנן ראיות הקושרות באופן סביר את החשוד למעשה העבירה המיוחס לו וכן קיים חשש כי לא ניתן יהיה להשלים את הליכי החקירה באופן סביר וראוי בדרכי החקירה המקובלות והרגילות (ראו: בש"פ רוזנשטיין לעיל) - הן משום החשש להימלטות והן משום החשש להשפעה על עדים או מעורבים אחרים במעשה העבירה - והכל כמובן גם בהתחשב באופייה של העבירה, יש מקום להורות על מעצר החשוד כאמור בסעיף 13 לחוק המעצרים" (בש"פ 11109/03 הנ"ל , בעמ' 356).

בענייננו אני סבורה כי מתקיימות לפחות שתיים מן העילות. שוכנעתי מחומר שהוצג לעיוני באשר לפעולות החקירה שבוצעו ולפעולות חקירה שבכוונת המשטרה לבצע, כי לא ניתן יהא לקיים פעולות אלה כאשר העורר משוחרר ממעצר. בנוסף, העורר נחשד בעבירה חמורה של ניסיון לרצח כאשר אין הוא מעורב בודד בפרשה נטענת זו ועל כן אין מקום לספק בעיני כי שחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט. אשר לבסיס הראייתי למעצרו של העורר, מקובלת עליי עמדתן של הערכאות הקודמות לפיה אכן קיים יסוד סביר לחשד כי העורר מעורב בעבירה המיוחסת לו, בין היתר לאור תפישתם של חשודים אחרים כשהם מטמינים מטען חבלה ברכבו של אדם, כאשר העורר עצמו היה עימם בזירה, על פי הראיות שבידי המשטרה, יום קודם לכן, אך משהוצג בפניו פרט זה בחקירתו, כמו-גם פרטים אחרים מהחקירה, בחר לשתוק. בנוסף, כפי שהתרשמתי החקירה אינה קופאת על השמרים ועל כן סבורני כי יש לאפשר למשטרה למצות את ביצוע פעולות החקירה הרבות שטרם בוצעו ואשר פורטו בפניי.

אשר לטענת הסנגור כי מטרת המעצר אינה השלמת החקירה אלא "ייצור ראיות", אני סבורה, נוכח התשתית הראייתית שנאספה עד כה, כי אין בטענה זו ממש. אכן, קיימת חשיבות כי חקירת משטרה שלצרכה מוחזק אדם במעצר בטרם הוגש נגדו כתב אישום תהא נתונה לביקורת שיפוטית ועל כן קצב המחוקק לכתחילה פרקי זמן קצרים למעצר חשודים. על כן גם יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם משך הארכת המעצר המבוקשת על ידי המשיבה משקף הערכה ריאלית של פרק הזמן שיידרש לצורך השלמת החקירה או שמא ניתן יהא להשלימה גם תוך לוח זמנים קצר יותר. יחד עם זאת, תקופות המעצר הנקובות בחוק לעניין מעצר בטרם הגשת כתב אישום משקפות הכרה בכך כי ישנן חקירות שמטעמים שונים יכול ותדרושנה זמן חקירתי רב יותר ואשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר ביצוען ומיצויין. כזה הוא המקרה שלפניי, לפחות כפי שנראים הדברים בשלב זה של החקירה.

סיכומם של דברים, הערר נדחה.