בש"פ 10268/08 עמיר מולנר נ. מדינת ישראל

לפניי שתי הודעות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.08 בב"ש 92420/08 (כבוד השופט צ' גורפינקל) אשר קיבל את הערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 2.12.08 במ' 15882/08 (כבוד השופט ב' שגיא) והורה על הארכת מעצרם של העוררים בחמישה ימים עד ליום 7.12.08.

השתלשלות האירועים

1.

ביום 26.11.08 נעצרו 18 אנשים בבית ברמת-גן (להלן – הבית ) בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע של תכנון לפגוע באדם שזהותו לא נחשפה והחזקת נשק שלא כדין.

סמוך לגדר הבית נמצא ג'ריקן חתוך ובו אקדח "ברטה" עם מחסנית וכדורים, עליו מורכב משתיק קול והוא עטוף במגבת וכן גרב שבתוכה כדורים נוספים בתפזורת. בבית הותקנו מצלמות אבטחה אשר צילמו את האירועים של הטמנת האקדח בתוך הג'ריקן והנחת הג'ריקן בצמוד לגדר הבית, כאשר העוררים מופיעים בסרטים (להלן יחד – הסרט ).

2.

ביום 27.11.08 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה להמשך מעצרם של כל 18 החשודים למשך 12 ימים. בית משפט השלום הורה על שחרורם של תשעה חשודים בתנאים מגבילים והאריך את מעצרם של תשעת האחרים עד ליום 2.12.08.

ביום 2.12.08 התבקשה הארכת מעצרם של אחד עשר חשודים (תשעה החשודים שנותרו במעצר ושניים נוספים), ביניהם העוררים. לאחר שהתקיים דיון בעניין, הורה בית משפט השלום על מעצרם של תשעה חשודים עד ליום 7.12.08 בשעה 11:00 וכן הורה על שחרורם של שני העוררים למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. במסגרת החלטתו ציין בית משפט השלום כי צפה בסרט, שאותו ניתן לחלק לשני חלקים – חלק מרכזי וחלק נוסף. בחלק המרכזי, כך צויין, נצפים רוב החשודים, העוסקים בהחזקת האקדח והטמנתו בג'ריקן, איש איש ותפקידו, כאשר אחד החשודים מחזיק את הג'ריקן, חשוד אחר מפקח על הנעשה וחשוד שלישי מחזיק בחפץ הנחזה כאקדח. עוד ציין בית המשפט קמא כי בחלק הנוסף ניתן לראות אירועים "מתקדמים" יותר, כאשר חלק מהחשודים "נכנסים לתמונה" לראשונה בחלק זה. בית משפט השלום אבחן בין החשודים על פי התרשמותו מהצפיה בסרט ועל פי התרשמותו מדוח סודי שהכינה המשיבה בדבר חומר הראיות, מ/1.

לאור ראיות אלה, ולאור העובדה כי ההליך מצוי בשלבי החקירה בלבד, הורה בית המשפט קמא על הארכת מעצרם של תשעה חשודים ושחרור העוררים למעצר בית כאמור. בית המשפט עיכב את ביצוע החלטתו ביחס לעוררים עד ליום 3.12.08 בשעה 12:00.

3.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערר על ההחלטה לשחרר את העוררים למעצר בית בתנאים מגבילים. לאחר דיון שהתקיים בעניינם, הורה בית המשפט המחוזי על הארכת מעצרם של העוררים עד ליום 7.12.08 בשעה 11:00. בהחלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי לאחר שצפה בסרט, הגיע לכלל מסקנה אין הוא תמים דעים עם מסקנותיו של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי ציין כי בסרט נראה העורר בבש"פ 10267/08, מר יוסי דבח (להלן – דבח ) הולך ברחבה שבקרבתה בוצעו המעשים להטמנת האקדח טרם האירוע, והעורר בבש"פ 10268/08, מר עמיר מולנר (להלן

- מולנר ) נראה עם גבו למצלמה כשהוא משוחח עם דבח. לאחר מכן, נצפה בעל הבית כשהוא צועד עם ג'ריקן עטוף במגבת, כשמולנר מסתכל לכיוונו ולאחר מכן רואים את מולנר ודבח ניגשים לגדר ומשוחחים, כאשר המרחק בינם לבין האקדח אינו עולה על מטר אחד. נקבע, כי בסרט ניתן לראות כי במהלך הפעולות להטמנת האקדח ננקטים אמצעים למנוע מגורמים חיצוניים לצפות באירועים. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לקבל את הטענה כי העוררים הוזמנו לסעודה מבלי שהייתה להם כל ידיעה על המתרחש, ולא ניתן לקבל את פרשנותו של בית משפט השלום בדבר חלוקת הסרט לשני חלקים. עוד נקבע, כי נוכחותם של העוררים במקום הייתה לפני ותוך כדי האירוע ולא לאחר מכן, ולפיכך לא היה מקום לאבחן בינם לבין יתר החשודים. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין צורך לבחון את מסוכנותם של העוררים והורה על הארכת מעצרם של העוררים, כאמור.

מכאן העררים שלפניי.

טענות העוררים

4.

לטענת מולנר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מ' כץ – שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את אבחנתו של בית משפט השלום בין החשודים. לטענתו, הוא לא היה "מחזיק

בחצרים" או בסמוך להם וכל "זיקתו" לאקדח שנתפס הינה נוכחותו בחצר הסמוכה למקום הימצאו של האקדח, כאשר "מבטו" אל עבר האקדח אינה יוצרת זיקה. מוסיף מולנר וטוען כי די היה בששת ימי המעצר שנקצבו למשיבה על ידי בית משפט השלום במסגרת הארכת המעצר הראשונה בכדי לברר את זיקתו לאקדח ואולם, זיקה כזו לא נמצאה פרט לסרט המדובר, שהוא הראיה היחידה הקיימת ממועד מעצרו ועד עתה וכי לא תמצאנה ראיות נוספות.

5.

לטענתו של מולנר, "כל חטאו" מתמצה בהיותו "במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". בנסיבות אלה, טוען הוא כי החלטתו של בית משפט השלום איזנה כראוי בין צורכי החקירה, ככל שהם קיימים, לבין זכותו לחירות וכי עילת השיבוש של הליכי חקירה, כמו גם עילת המסוכנות, אינן רלוונטיות עוד.

במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, ציין בא כוחו של מולנר כי עצם נוכחותו של מרשו במקום האירוע אינה יכולה כשלעצמה להקים את "חזקת הנוכחות" ואת ידיעתו על הנעשה במקום שאם כן, הרי שלא היה מקום לשחרר ממעצר את החשודים האחרים שנכחו במקום, החלטה עליה לא עררה המשיבה.

6.

לאור כל האמור לעיל, טוען מולנר כי השאלה היחידה המתעוררת בעניינו היא שאלה משפטית ואין זה ראוי כי ישהה במעצר עד להכרעה בה. לפיכך, מבקש הוא להורות על שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים.

7.

דבח – באמצעות בא כוחו, עו"ד י' הלוי – מעלה טענות דומות במסגרת הערר שאותו הגיש. לטענתו, הראיה העיקרית המצויה בידי המשיבה היא הסרט המנציח את אירועי אותו היום, כאשר אין כל מחלוקת כי הוא נצפה בסרט אך אינו נוגע באקדח ואינו מבצע כל פעולה הקשורה בהטמנת האקדח. מוסיף דבח וטוען כי לא ידע על קיומו של האקדח ולא אמר דברים כלשהם בנוגע אליו ולכן החשש כנגדו אינו סביר ואין לו על מה להתבסס.

8.

עוד טוען דבח כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מהיותו אדם בן 48, חולה, אשר עם מעצרו הופנה למרפאת בית המעצר. כן טוען דבר כי הוא נעדר כל עבר פלילי, כאשר המסוכנות הנשקפת ממנו – גם אילו ידע על האקדח – היא מינימאלית וניתנת לאיון באמצעות מעצר בית. לטענתו, גם אם לא היה מקום לאבחן בינו לבין החשודים האחרים שנותרו במעצר לעניין המעשים שבוצעו, הרי שיש לאבחן ביניהם בגין נסיבותיהם האישיות השונות.

9.

לבסוף, טוען דבח כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מכך כי לא קיים חשש אמיתי משיבוש הליכי חקירה בעניינו, כאשר בדיון שהתקיים ביום 2.12.08 טען בא כוח המשיבה כי אין חשודים נוספים לחקור ואילו בבית המשפט המחוזי טען כי "יש אנשים נוספים שצריך למצוא." יתר על כן, לטענת דבח הראיות המרכזיות, הסרט והאקדח, מצויות כבר בידי המשיבה ו"אין לו כל אפשרות לשבשם". לפיכך, טוען דבח כי אין צורך בפעולות חקירה נוספות וכי די בראיות הקיימות כדי לקבל החלטה האם להגיש כנגדו כתב אישום אם לאו כאשר המשך מעצרו הוא מלאכותי.

10.

לאור כל האמור לעיל, מבקש דבח לשחררו לאלתר.

טענות

המשיבה

11.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד י' קורצברג – אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולשחרר את העוררים ממעצר. ראשית, טוענת המשיבה כי אין מקום להתייחס בשלב זה של הדיון לשאלת הגשתו או אי הגשתו של כתב אישום ולשאלת מעצרם של יתר תשעת החשודים, אלא לבחון האם קיימת עילה למעצר טרם הגשת כתב אישום, בהתאם לסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים ). לטענתה, מעבר לחשד לשיבוש הליכי משפט, קיימת עילה להארכת מעצרם של העוררים עקב קיומו של חשש סביר כי העוררים יסכנו את שלום הציבור, הנובעת מעצם החזקת נשק עם משתיק קול, מחסנית וכדורים בתפזורת, כשהוא מוכן לשימוש. המשיבה הוסיפה והדגישה בהקשר זה כי על פי ההלכה הפסוקה, כאשר עסקינן ביסוד לחשד סביר למעורבות בעבירה אין צורך בראיות לכאורה הדרושות להארכת מעצר עד תום ההליכים.

12.המשיבה הוסיפה וציינה כי מצפייה בסרט עולה כי העוררים היו מעורבים במעשים של החזקת האקדח והטמנתו ולא רק "נקלעו" למקום לצורך ארוחת צהריים, כאשר בהקשר זה הדגישה המשיבה כי מהסרט עולה לא רק עצם ההימצאות במקום האירוע אלא גם אופן ההמצאות בו.

13.

בהמשך, סקרה המשיבה את הפסיקה הרלוונטית, לשיטתה, לעניין הגדרת "החזקה" לפי סעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ואולם, איני מוצא לנכון לפרט סקירה זו בשלב זה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי "חזקת הנוכחות" המקימה את יסוד ההחזקה ככל הנראה מתקיימת במקרה שלפנינו, כפי שניתן ללמוד מהאופן בו נהגו העוררים במהלך האירוע.

14.

לבסוף, הגישה המשיבה חומר חסוי לעיוני, לתימוכין בטענותיה. לשיטתה, די בסרט ובחומר החסוי, כמו גם בחומר החקירה הנוסף שהוגש לעיוני, על מנת לבסס את עילות המעצר הקבועות בסעיף 13 לחוק המעצרים ולהאריך את מעצרם של העוררים.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בקפידה רבה בהודעות הערר ובהחלטותיהם של בתי המשפט דלמטה ושמעתי בקשב רב את טיעוניהם הסדורים של בא כוח המשיבה והסנגורים המלומדים שתמציתם תוארה לעיל; לאחר שצפיתי מספר פעמים, במעמד צד אחד ובנוכחות חוקרי המשטרה, בסרט, הצגתי להם שאלות לעניין הסרט וקיבלתי את תשובותיהם לשאלות אלה; לאחר שקראתי בעיון רב את החומר המודיעיני החסוי שנמסר לי על ידי בא כוח המשיבה ואת הקלסרים המכילים את חומר החקירה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים לכאן ולכאן בכובד ראש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העררים להידחות שניהם, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי תיוותר על כנה והעוררים יוותרו במעצר עד ליום 7.12.08 בשעה 11:00.

16.

סעיף 13(א) לחוק המעצרים קובע את התנאים למעצרו של אדם טרם הגשת כתב אישום כנגדו, כדלקמן:

"(א)

שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה;

(1)

קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(2)

קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

(3)

בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים."

הנה כי כן, על מנת להורות על מעצרו של אדם טרם הגשת כתב אישום נגדו, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, חשד סביר לביצועה של עבירה שאיננה חטא, לפי סעיף 13(א) רישא והשני, קיומה של אחת העילות המנויות בסעיפים קטנים (1) עד (3) לסעיף 13(א) הנ"ל [ראו למשל: בש"פ 6350/97 רוזשנטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.97) (להלן – עניין רוזנשטיין ); בש"פ 3095/06 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.06) (להלן – עניין מלכה )]. יתר על כן, על מנת לבסס "חשד סביר" לביצוע עבירה שהוא התנאי הראשון מבין השניים, אין צורך "בראיות לכאורה להוכחת אשמה", הנדרשות לצורך מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים. בהקשר זה, נפסק לא אחת כי בגדרן של ראיות המבססות "חשד סביר" עשויות להיכנס גם ראיות שאינן קבילות במשפט וכי תפקידן של הראיות המבססות "חשד סביר" לקשור את החשוד לעבירה המדוברת באופן סביר המצדיק את מתן האפשרות למשטרה לסיים את החקירה המתנהלת, כאשר יתכן כי ראיות אשר תצדקנה מעצר טרם הגשתו של כתב אישום לא תספקנה לצורך המשך המעצר [ראו למשל: עניין רוזנשטיין הנ"ל; בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 350 (2004) (להלן – עניין שקארנה ); בש"פ 4208/07 בן שלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007)].

17.

אשר לתנאי הראשון של "חשד סביר", סבורני כי במקרה שלפנינו הסרט והראיות החסויות שהוגשו לעיוני במעמד צד אחד מבססים את החשד הסביר הדרוש על מנת שיתקיים התנאי הראשון של יסוד החשד הסביר.

כפי שציין כבוד השופט מ' חשין בעניין רוזנשטיין הנ"ל:

"בסוף-כל-הסופות, נדמה שנסכים כולנו כי ראיות – וכוונתנו עתה היא לראיות קודם הגשת כתב-אישום – קשה עד-למאוד לשוקלן בפלס ובמאזניים כדי לידע אם עלו כדי "חשד סביר" [...] אכן, ההכרעה יש בה הרבה מן האינטואיציה השיפוטית המושכלת, ובוודאי כן הם פני הדברים בתיתנו דעתנו לכך שעיקרן של הראיות בא לידיעת בית-המשפט בלא שניתנת אפשרות לחשוד ולבא-כוחו להגיב עליהן."

דברים אלו יפים כאילו נכתבו לעניין שלפניי. יתר על כן, מצפייה בסרט עולה כי מעורבותם של העוררים באירוע נשוא החקירה היא בולטת, באופן שלכל הפחות מקיים את אותו חשד סביר למעורבות בעבירה. לאחר שצפיתי בסרט בעיון רב מספר פעמים קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבל את טענת הסנגורים המלומדים לפיה מרשיהם "נקלעו" למקום האירוע מבלי שהייתה להם ידיעה וחצי ידיעה על המתרחש בחצר הבית. כמו-כן, אין בידי לקבל את האבחנה שאותה ביצע בית משפט השלום בין "החלק המרכזי" של הסרט לבין "החלק הנוסף", רק משום שהעוררים לא נטלו חלק אקטיבי בפעולות החיתוך של הג'ריקן והטמנת האקדח בתוכו. החשד הסביר במקרה שלפניי מקבל משנה תוקף מהעיון בראיות החסויות שהוצגו לפניי. בנסיבות אלה, נוכח חומר החקירה והחומר המודיעיני הקיים בעניינם של העוררים, סבורני כי מתקיים התנאי הראשון הנדרש לשם המשך מעצרם בשלב זה.

18.

אשר לתנאי השני שעניינו התקיימות אחת העילות המנויות בסעיפי

המשנה לסעיף 13(א) לחוק המעצרים, הרי לאחר שעיינתי בחומר החסוי שהוצג לפניי, לרבות ברשימת פעולות החקירה שעתידות להינקט, שוכנעתי כי יש מקום להותיר את העוררים במעצר הן לצורך השלמת חקירה והן מחשש להשפעה על עדים. כידוע, ההכרעה בבקשה להארכת מעצרו של אדם לצורך השלמת החקירה היא "פרי איזונים" [ראו דבריו של כבוד השופט מ' חשין בעניין רוזנשטיין הנ"ל ודבריה של כבוד השופטת ע' ארבל בעניין מלכה הנ"ל]. על פי חומר החקירה והחומר החסוי שהוצגו לעיוני, נראה לי כי יהיה קושי מהותי לבצע את כל פעולות החקירה שבכוונת המשטרה לבצען כאשר העוררים משוחררים ממעצר, גם אם ישוחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בנוסף, העוררים נחשדים בביצוע מעשים שמעורבים בהם גם אחרים, כאשר קיים חשש כי במידה שישוחררו, ינסו להשפיע על המעורבים האחרים בפרשה.

בנסיבות אלה, שוכנעתי, כאמור, כי לכל הפחות מתקיימת העילה המנויה בסעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בהתקיימותן של שתי העילות הנוספות. בהקשר זה יצויין כי מקובלת עליי טענת הסנגורים לפיה לא קיים במקרה שלפנינו חשש להימלטותם של העוררים מן הדין ואולם אין מחלוקת כי לא די בכך כדי להצדיק את קבלת הערר [השוו: עניין שקארנה הנ"ל].

19.

בשולי הדברים יצויין כי הגם שאיני מקל ראש בטענותיו של דבח אודות בעיות הבריאות מהן הוא סובל, הרי שלא שוכנעתי כי בעיות אלה מצדיקות את קבלת הערר. עם זאת, הגם שהובהר לי כי דבח נבדק סמוך לאחר מעצרו, הרי שמן הראוי לוודא כי דבח יקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו באופן סדיר עד לתום תקופת מעצרו.

20.

לאור כל האמור לעיל, העררים בבש"פ 10267/08 ובבש"פ 10268/08 נדחים שניהם. החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תיוותר על כנה.