בש"פ 4208/07 גלעד בן שלמה נ. מדינת ישראל

1.

ביום 6.5.07 הושלכו שני רימוני רסס לעבר שני בתים בנהריה. אחד מהם התפוצץ, וכתוצאה מהפיצוץ נפצעה אשה שהיתה במקום. אותו היום נעצרו שלושת העוררים כחשודים במעורבות באותם המעשים.

ביום 7.5.07 ביקשה המשטרה את בית משפט השלום בנצרת להאריך את מעצרם בשבעה ימים. בית המשפט נעתר לבקשה בחלקה, והאריך המעצר עד ליום 11.5.07. ערר שהוגש על ידי העוררים נדחה בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 10.5.07. למחרת פנתה המשטרה לבית משפט השלום בבקשה נוספת להארכת המעצר בעשרה ימים נוספים, ובהחלטה מיום 11.5.07 הורה בית המשפט על הארכת המעצר עד ליום 17.5.07. גם על החלטה זו עררו השלושה לבית המשפט המחוזי בנצרת, וביום 13.5.07 נדחה הערר בהחלטת כבוד השופט ז' הוארי. כנגד החלטה זו הוסיפו ועררו העוררים בערר זה זה שבפני. לטענתם, טעו בתי המשפט קמא בקובעם כי מתקיים חשד סביר הקושר אותם לעבירות הנחקרות. סניגורם מעריך שחומר החקירה אינו מכיל אלא פרטי מידע מודיעיניים בלבד, שאין די בהם להקים "חשד סביר" בשלב זה של מעצרם.

2.

נפניתי איפוא לבחון את חומר החקירה

שהוצג בפני על ידי באת כוח המדינה, ולאחר עיון בו מוצא אני כי לא נפלה שגגה מלפני הערכאות קמא בהחלטותיהן.

אכן, חלק לא מבוטל מחומר החקירה ניתן לסווגו כמידע המתבסס על מקורות מודיעין.

מידע שכזה, מטבע הדברים, לא יהיה כשלעצמו בגדר ראיה קבילה. אולם, וכך הוא טבען של חקירות, שעם התקדמותן יש בו באותו המידע המודיעיני כדי מנוף ונקודת מוצא לאיתורן וגיבושן של ראיות.

בבש"פ 6350/97 נפסק מפי השופט (כתארו אז) מ' חשין:

"'חשד סביר' (לעניין ס' 13(א) לחוק המעצרים – י"א) יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב'ראיות לכאורה להוכחת האשמה', ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה, המצדיקה, במאזן האינטרסים מזה ומזה, כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה.

ושוב: מידת ה'קירבה' בין הראיות שבידי המשטרה לבין החשוד, למותר לומר כי על פי עצם טיבה אין היא ניתנת למדידה. עם זאת, נוכל לומר כי יש שראיות העשויות להצדיק תחילתו של מעצר לא בהכרח יעמוד להן כוחן להמשך המעצר".

חומר החקירה שהוצג לעיוני, הן זה שהוצג בפני הערכאות קמא והן זה שהתווסף מאז, אכן קושר את שלושת העוררים לעבירות החמורות הנחקרות על ידי המשטרה. לצידו של חומר החקירה הנ"ל מצויות אינדיקציות ראייתיות נוספות בחומר החקירה – בשלב מוקדם זה של הדברים – שיש בהם תמיכה לכאורה בחשדות המיוחסים להם. מטבע הדברים, לא אפרט הדברים לפרטיהם נוכח שלב זה של החקירה.

זאת אשר לקיום "החשד הסביר" כמשמעו בס"ק 13(א) לחוק.

עילות המעצר, כנקבע על ידי הערכאות קמא, מתבקשות גם הן מאליהן נוכח המסוכנות הנובעת מהעוררים בשל המעשים המיוחסים להם ומתוך עברם הפלילי. מתוך כך, אני מחליט לדחות את הערר.

3.

והערה בטרם סיום. העוררים עצורים מזה תשעה ימים. שלושה ימים מאלה הוקדשו לשמיעת שני העררים שהוגשו על ידם לבית המשפט המחוזי והערר שהוגש לבית משפט זה. זכות הערר, ראשון כשני, מוקנית לכל עציר על פי דין. אולם, משיבוא בית משפט לבחון בקשות הארכת מעצר נוספות – אם תתבקשנה – הרי שעה שיביא במכלול שיקוליו את תקופת החקירה והתמשכותה, יהיה בעניין זה של ריבוי הליכי עררים ועררי עררים משום שיקול נוסף בבחינת יעילות החקירה וקצב התקדמותה.

לא הרי עשרה ימי חקירה, שכולם קודש לחקירה, כהרי עשרה ימים שבשלושה או בארבעה מתוכם נאלצים החוקרים להניח לחקירה גופא ולצאת ולבוא בשערי ערכאות הערר – ראשונה כשניה.

דומני, כי שיקול זה ראוי שיעמוד בפני סנגורים, כאחד מהשיקולים שראויים להשקל בטרם הגשת ערר על גבי ערר וחוזר חלילה.

4.

סוף דבר – הערר נדחה.