בש"פ 10853/08 מדינת ישראל נ. אשרף פרושפר מסעוד

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.12.2008 בב"ש 5627/08 (כבוד השופט י' שפירא ) אשר דחה את עררה של העוררת על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לי-רן ).

העובדות והליכים קודמים

1.

ביום 19.12.2008 בשעות הלילה, תקף המשיב את חברתו במועדון ה"בארכה" בירושלים. המשיב נכנס אחרי חברתו (להלן - המתלוננת ) לשירותים, הפיל אותה ארצה ולאחר מכן החל לבעוט בפניה מספר רב של פעמים. כתוצאה ממעשיו, נחבלה המתלוננת קשות בפניה ושש שיניים תותבות נפלו מפיה. בחקירתו במשטרה, מסר המשיב כי הוא אכן תקף את המתלוננת במכות אולם ציין כי הוא אינו זוכר כיצד עשה כן. מעדויות שנגבו במהלך החקירה עלה כי המשיב הינו אובססיבי לגבי המתלוננת ובמשך התקופה האחרונה, במספר רב של הזדמנויות, הוא איים עליה שאם תנהל קשר עם גבר אחר, או אפילו תשהה בחברת אישה, הוא יפגע בה.

2.

יומיים לאחר מעצרו של המשיב, ביום 21.12.2008, הגישה העוררת הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים ) במסגרתה הודיעה לבית המשפט כי בכוונתה להגיש כתב אישום בתוך 72 שעות ועל כן, ביקשה כי המשיב ימשיך לשהות במעצר. בית משפט השלום דחה את בקשתה של העוררת וקבע כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב במעצר בית מלא הואיל והוא נעדר עבר פלילי וכי מקום מגוריו מרוחק באופן משמעותי ממקום מגוריה של המתלוננת.

3.

על החלטה זו של בית משפט השלום, הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את עררה בנימוק כי יש בהוראות האופרטיביות שאותן קבע בית משפט השלום כדי לאזן בין הצורך בשמירת שלום הציבור והמתלוננת לבין חירותו של המשיב. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי מדובר באדם בן 58, גרוש, ללא עבר פלילי וכי המתלוננת הינה חברתו והוא אף טיפל בילדיה. משכך, הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב למעצר בית מלא, אולם עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 23.12.2008 בשעה 10:00.

בסיום הדיון שנערך לפניי היום, 23.12.2008, הוריתי לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי עיכוב נוסף מעבר לשעה 10:00, (שאושר בהחלטת בית המשפט המחוזי), וזאת עד להחלטה אחרת בערר.

טענות העוררת

4.

לטענת העוררת - באמצעות באת כוחה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס - האלימות הפיזית בה נקט המשיב נגד המתלוננת מלמדת על אופיו האלים ועל מסוכנותו לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט. לטענתה, גרסת המשיב לפיה הוא רק סטר לה פעם אחת איננה מתיישבת עם הראיות האובייקטיביות הקיימות בתיק.

לטענת העוררת, המשיב אישר בחקירתו במשטרה כי המתלוננת התנהגה שלא לשביעות רצונו בעת הבילוי במועדון והוא אישר כי הוא צעד אחריה עת פנתה לשירותים, אולם הוא עשה כן, לטענתו, על מנת להודיע לה על כך שבתה אמורה להגיע למועדון על מנת שיסיעו אותה הביתה. לטענת העוררת, המשיב מסר למשטרה כי המתלוננת תקפה אותו ובתגובה הוא סטר לה והיא נפלה ארצה עקב היותה בגילופין. לטענת העוררת, גרסתו של המשיב עומדת בסתירה להודעת המתלוננת לפיה היא נפלה בעקבות דחיפת המשיב ובעת ששכבה על הרצפה תקף אותה המשיב בבעיטות, ובסתירה להודעותיהן של שתי חברותיה אשר תארו כי מצאו את המתלוננת שכובה בשירותי המועדון כאשר פניה זבות דם ושיניה מפוזרות על הרצפה. כמו כן, טוענת העוררת כי תוצאות התקיפה אינן מתיישבות אף עם גרסת המשיב והראיות מלמדות, לטענתה, על אלימות חסרת רסן ועל מסוכנות ממשית.

5.

עוד טוענת העוררת כי שגה בית המשפט קמא משלא התייחס להתנהגות האובססיבית של המשיב הנלמדת בבירור מגרסאותיהם של העדים בתיק ומתוצאות התקיפה, כאשר לטענתה, מהודעות חברותיה של המתלוננת ניתן ללמוד כי הוא היה נוהג להשמיע בפניה איומים אם לא תנתק את קשריה עם כל מכריה.

6.

לבסוף, טוענת העוררת כי מעשיו של המשיב מלמדים על מסוכנותו ואין בכוחה של חלופה כלשהי כדי לאיינה. לטענתה, יחסיו של המשיב עם גרושתו שנקבעה כמפקחת לא הובררו די הצורך ולנוכח האלימות שהפעיל באירוע, אין ביטחון כי יש בכוחה לרסנו במידה ויבקש לפגוע במתלוננת או לפעול לשיבוש הליכי משפט.

יצויין, כי במהלך הדיון שנערך לפניי, הודיעה העוררת כי בכוונתה להגיש עוד היום כתב אישום כנגד המשיב וכן בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו.

טענות המשיב

7.

לטענת המשיב - באמצעות בא כוחו, עו"ד ש' ס' אלבראנס - עד לשלב זה לא קיבלה ההגנה את תיק החקירה, כאשר הערכאות הקודמות בחנו את תיק החקירה והגיעו לכלל מסקנה שאין מקום להורות על מעצרו. בנוסף, טוען המשיב כי תחילת התקרית נבדקה על ידי הערכאות הקודמות והם הגיעו לכלל מסקנה כי בהודעת המתלוננת יש "דבר מה לטובת הנאשם" וזאת לאחר שבחנו את גרסתה. לטענתו, לאחר שיוגש כתב אישום, יש מקום לבחון את עדות המתלוננת לנוכח טענתו כי היא הייתה בגילופין באותו הערב, הואיל וייתכן כי קיימות גרסאות נוספות באשר לקרות האירועים באותו הערב, כגון הגנה עצמית.

8.

עוד טוען המשיב כי היה ביכולתה של העוררת להגיש כתב אישום ולהגיש במקביל בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו, אולם תחת זאת העדיפה להגיש ערר לבית משפט זה, כאשר אין ביכולתו להתייחס לחומר החקירה הואיל והוא טרם הוגש לעיונו. בנוסף, טוען המשיב כי החקירה הסתיימה ולמרות שטרם הוגש כתב אישום, ניתן היה להעביר את חומר החקירה לעיונו של בא כוחו, אולם הדבר לא נעשה. כמו כן, טוען המשיב כי מעיון בתעודה הרפואית שהוגשה לראשונה בפני בית משפט המחוזי ניתן להבחין כי מדובר במכות יבשות ואין כל אזכור לפגיעה בשיני המתלוננת.

9.

לבסוף, טוען המשיב כי הוא בן 58, ללא עבר פלילי וניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת לאיין את מסוכנותו ואין מקום לשלול את חירותו עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום.

10.

בסוף הדיון שנערך לפניי איפשרתי למשיב עצמו לומר את שעל ליבו. המשיב הכחיש מכל וכל את החשדות שהועלו נגדו וציין כי הוא נעדר עבר פלילי וכי נהג תמיד בחום ובאהבה כלפי המתלוננת וכלפי ילדיה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפניי ולאחר שעיינתי במלוא חומר החקירה שנמסר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

12.

בשלב בו נעצר אדם בטרם הוגשו נגדו הליכים, מורה סעיף 13(א) לחוק המעצרים כי יש לעצור אדם עד להגשת כתב אישום נגדו לאחר שיתקיימו שני תנאים מצטברים: הראשון, לפי סעיף 13 (א) רישא לחוק המעצרים, הינו קיומו של חשד סביר לביצועה של עבירה מסוג עוון או פשע והשני, קיומה של אחת מן העילות המנויות בסעיפי המשנה של הסעיף הנ"ל.

במקרה שלפניי, הודעתה של המתלוננת במשטרה, הודעותיהן של חברותיה במשטרה והתעודה הרפואית שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מקימות "חשד סביר" כי המשיב ביצע עבירה מסוג עוון או פשע. בית משפט זה פסק בעבר כי בשלב זה ניתן להסתפק בראיות אשר קושרות אדם לעבירה בה הוא צפוי להיות מואשם [ראו למשל: בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.1997); בש"פ 4208/07 בן שלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007)] וסבור אני כי יש בכוחן של הראיות שפורטו לעיל, כמו גם הודעתו של המשיב במשטרה במסגרתה מסר כי הלך אחרי המתלוננת לשירותים במועדון, כדי לקשור את המשיב לעבירה בה הוא צפוי להיות מואשם; ומשכך, מתקיים התנאי הראשון לפי סעיף 13(א) הנ"ל.

לנוכח המעשים שאותם לכאורה ביצע המשיב, סבור אני כי במקרה שלפניי מתקיים גם התנאי השני הואיל וקיים יסוד סביר כי הוא עלול לסכן את בטחונה של המתלוננת. לפיכך מתקיים התנאי הנוסף הקבוע בסעיף 13(א)(2) לחוק המעצרים, ועל כן, קמה נגד המשיב עילת מעצר לפני הגשת כתב אישום.

13.

משקמה נגד אדם עילת מעצר בטרם הגשת כתב אישום, מוטלת חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר על מנת להפחית את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין, לא כל שכן, של מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום.

במקרה שלפניי, סבורני כי נסיבותיו של המשיב מלמדות כי ניתן לשחררו לחלופת המעצר שנקבעה על ידי בית משפט השלום. למשיב אין עבר פלילי, הוא בן 58 וחלופת המעצר המוצעת הינה במעלה אדומים, יישוב אשר מרוחק כעשרים קילומטרים ממקום מגוריה של המתלוננת ביישוב אדם. כמו כן, בית משפט השלום התרשם מיכולתה של המפקחת שהוצעה, גרושתו של המשיב, לפקח עליו והוא שוכנע כי היא מבינה את תפקידה. לא מצאתי כי היחסים בין המשיב לבין גרושתו "לא הובררו די הצורך", כדברי העוררת.

14.

לנוכח האמור לעיל, אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות לעניין שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. אולם, סבור אני כי יש מקום להוסיף מגבלות נוספות בטרם ישוחרר המשיב ממעצרו וזאת על מנת להבטיח כי הוא ישהה במעצר בית מלא ועל מנת להבטיח כי הוא לא יסכן את שלום המתלוננת.

אשר על כן, הנני מורה על שחרורו של המשיב, עד להחלטה אחרת בעניינו (לרבות החלטה בבקשה למעצרו עד לתום ההליכים, במידה ובקשה כאמור תוגש), בתנאים הבאים:

א.

המשיב ישוחרר למעצר בית מלא בבית גרושתו ברחוב נחלים 90/6 במעלה אדומים. המשיב לא יעזוב את הבית לכל מטרה שהיא ולא ייצור כל קשר עם המתלוננת, בין במישרין ובין בעקיפין, בכל דרך שהיא.

ב.

כתנאי לשחרורו למעצר בית מלא כאמור לעיל, יפקיד המשיב בקופת בית משפט השלום בירושלים סך של 5,000 ש"ח ויחתום על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, ערב מטעמו של המשיב יחתום על ערבות צד ג' בסכום של 50,000 ש"ח.

על יסוד כל האמור לעיל, הערר נדחה, בכפוף לתנאים שאותם מניתי לעיל.