בש"פ 2386/09 נעם פדרמן נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ), שבמסגרתה הוחלט לדחות את הערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ב' שגיא ) שכללה בגדר תנאי שחרורם בערובה, תנאי המונע את כניסתם של העוררים לרדיוס של קילומטר אחד מביתו של תא"ל נועם תיבון, מפקד אוגדת יהודה ושומרון בצה"ל.

העובדות הצריכות לעניין

2.

בתאריך 4.2.2009 הגיעו העורר 1 (להלן – פדרמן ) והעורר 2 (להלן – כלאב ) אל ביתו של תא"ל נועם תיבון (להלן –

תא"ל תיבון ), כאשר הם מצוידים בשלט שעליו נכתב: "מי שמגרש יהודים לא ראוי לשרת בצה"ל". כאשר הבחינו השניים כי תא"ל תיבון יוצא מביתו החל פדרמן, על פי הנטען, לקרוא לעברו קריאות בסגנון:

"נועם, ככה אתה עושה, משאיר את אשתך לבד בבית?". לטענתו של כלאב, הוא לא היה שותף לקריאות אלו. המשטרה, שהגיעה בסמוך לתחילת האירוע, עיכבה את שני העוררים, והם נלקחו לתחנת המשטרה לצורך המשך חקירה. מיד לאחר עיכובם של העוררים, הגיעו שתי קטינות, שאחת מהן היא בתו של פדרמן, לאיזור ביתו של תא"ל תיבון, כאשר אף הן מצוידות בשלט הזהה לזה של העוררים. לפי המדווח בדו"ח הפעולה שערך אחד השוטרים שפקדו את המקום, החלו הקטינות לקרוא לעבר ביתו של תא"ל תיבון קריאות "בוגד", ולאחר מכן אף נכנסו לחצר הבית, צלצלו באינטרקום וצעקו לתוכו "נועם תיבון בוגד. נועם תיבון רשע". בעקבות הוראת אנשי המשטרה שהיו במקום, יצאו הקטינות את חצרו של תא"ל תיבון, תוך שהן ממשיכות בקריאותיהן בעמדן מחוץ לביתו.

ההליכים עד כה

3.

לאחר עיכוב העוררים, הגישה המשטרה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו שתי בקשות: האחת לשחרור העותרים בתנאים מגבילים, והשנייה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן – החוק למניעת הטרדה מאיימת ). במסגרת בקשתה הראשונה (להלן – הבקשה הראשונה ), טענה המשטרה כי יש בקריאות המיוחסות לעוררים כדי להוות עבירת איומים. כן נטען כי מהדברים עולה חשד לעבירה של העלבת עובד ציבור. לפיכך, ביקשה המשטרה לשחרר את העוררים בתנאים, וזאת בהתאם להוראת סעיף 44(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן – חוק המעצרים ). תוכנם של התנאים שהתבקשו היה מניעת שהיה סמוכה של העוררים בקרבת ביתו של תא"ל תיבון. בבקשתה השניה (להלן – הבקשה השניה ), טענה המשטרה כי פעולות העוררים מעלות חשש לפגיעה ממשית בשלוות חייהם של תא"ל תיבון ובני משפחתו, ובשילוב עם עברו הפלילי של פדרמן, נטען כי נשקף מפעולות אלו סיכון של ממש. אי-לכך, ביקשה המשטרה מבית המשפט ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת (מכוח הוראת סעיף 4(א) ל חוק למניעת הטרדה מאיימת ), שבמסגרתו יאסר על העוררים להטריד את תא"ל תיבון ובני משפחתו; להימצא במרחק הקטן משני קילומטרים מביתו או רכבו של תא"ל תיבון או משפחתו; ולפגוע בפרטיותם של תא"ל תיבון ובני משפחתו.

4.

בית משפט השלום הנכבד נעתר לשתי בקשותיה של המשטרה.

לעניין

הבקשה הראשונה , הטעים בית המשפט כי הקריאה המיוחסת לעוררים לעבר תא"ל תיבון לא היתה תמימה, ויש בה כדי לגלם מסוכנות. לפיכך אף אם אין היא מצדיקה את מעצרם של העוררים, הרי שבוודאי שהיא מבססת את האפשרות להתנות את שחרורם בתנאים, לצורך מניעת הישנות מעשים דומים מצידם עד תום החקירה המתנהלת בעניינם. אי-לכך, התנה בית המשפט הנכבד את שחרורם של העוררים בכך שלא יתקרבו האחרונים לרדיוס של קילומטר סביב ביתו של תא"ל תיבון, או סביב מקום אחר בו נמצאים תא"ל תיבון או בני משפחתו. תוקפם של התנאים הוגבל ל-30 יום החל בתאריך 22.2.2009.

לעניין

הבקשה השנייה , הבחין בית המשפט בין פדרמן לכאלב. לגבי פדרמן, קבע בית המשפט כי האירוע הנידון אינו האירוע הראשון בגדרו מיוחסת לו הטרדה של תא"ל תיבון, אלא האירוע השלישי במספר. עוד הוא קבע כי יש להכליל במסגרת אירועי ההטרדות גם את מעשיה הנטענים של בתו של פדרמן, שנסקרו לעיל. על רקע ההטרדות החוזרות ונשנות מצידו של פדרמן, קבע בית המשפט הנכבד כי באיזון בין זכותו של תא"ל תיבון לפרטיות לבין זכות ההפגנה של פדרמן, גוברת הראשונה. לאור שיקולים אלו אסר בית המשפט על פדרמן ליצור קשר עם תא"ל תיבון ובני משפחתו, או להטרידם בכל צורה; להתקרב למרחק הפחות מקילומטר מביתו של תא"ל תיבון; ולעקוב אחר תנועותיהם של תא"ל תיבון ובני משפחתו, וכל זאת מכוח הוראת סעיף 4(א) לחוק מניעת הטרדה מאיימת . בית המשפט קבע כי תוקפם של איסורים אלו יפוג בתאריך 3.8.2009. בית המשפט הנכבד לא מצא לנכון להטיל איסורים דומים על כלאב, וזאת בשל מעורבותו הנטענת החד-פעמית במעשי ההטרדה.

5.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישו העוררים ערר לבית המשפט המחוזי הנכבד בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העוררים לפיה מחומר החקירה שהוצג בפניו לא עולה כנגדם חשד סביר לביצוע עבירת האיומים. עוד דחה בית המשפט את טענת העוררים לפיה ההגבלות שהוטלו עליהם מקפחות את זכותם לקיים משמרת מחאה שקטה מול ביתו של תא"ל תיבון, וזאת בנימוק שמעשי העוררים נשוא ערר זה, הבהירו בפני בית המשפט כי אין בדעת העוררים לנהל רק מחאה שקטה, אם יוסרו האיסורים שהוטלו עליהם.

טענות הצדדים

6.

בערר המונח לפני משיגים העוררים רק על התנאים שנקבעו לשחרורם, מכוח סעיף 44(א) ל חוק המעצרים

(תנאים שתוקפם הוגבל כאמור עד תאריך 25.3.2009) – היינו אך על החלטתו של בית משפט השלום להרחיקם מביתו של תא"ל תיבון לתקופה של 30 יום בהתאם לבקשה הראשונה.

העוררים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי קיים כנגדם חשד סביר לביצוע עבירת האיומים; כשביכר את דו"חות המשטרה המתארים את השתלשלות העניינים על פני תיעוד טלוויזיוני שהוקלט ביום האירוע ואשר הוגש לו על-ידי העוררים, ומציג את הדברים באור שונה – וכשדחה את עררם בכל הנוגע לתנאי ההרחקה מביתו של תא"ל תיבון. עוד הם מוסיפים, כי גם אם קיים כנגדם חשד סביר לביצוע עבירות כלשהן, הרי שניתן להתנות את שחרורם ממעצר בתנאים מחמירים פחות מאשר שלילה מוחלטת של זכותם להתקרב לביתו של תא"ל תיבון – תנאי אשר לטענת העוררים פוגע בחופש הביטוי שלהם ובזכותם להפגין.

7.

בטיעוניו בעל-פה, העלה בא-כוח המשיבה הן טענות "מקדמיות" והן טענות לגופו של עניין. מהבחינה "המקדמית", הוא טען כי אין להגיש ערר בהליך פלילי אך ורק על-מנת לקבל החלטה שתשמש בידו של העורר בהליך אחר - זאת לאור הצהרתו של מר פדרמן כי הוא מתכוון לעשות שימוש בהחלטה שתינתן לטובתו בערר זה (אם תינתן) לשם ערעור על הצו שהוצא נגדו מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת . בנוסף, הוא מצביע על כך שבתוך שלושה ימים מיום עריכת הדיון, עומד תוקפו של הצו נשוא הערר לפקוע ממילא, ולפיכך הערר צפוי להפוך למעשה ל"ערר תיאורטי". בא-כוח המשיבה סבור שדי בטענות "מקדמיות" אלו כדי להביא לדחיית הערר. לגופו של עניין, סומך בא-כוח המשיבה ידו על החלטותיהם של בתי המשפט הנכבדים שדנו בערר זה בגלגוליו הקודמים, וטוען כי קשה לראות היכן נפלה טעות בהחלטות. לטענתו, חומר החקירה שהוגש על-ידי המשטרה מספיק לצורך גיבושו של חשד סביר, הדרוש להתניית שחרורם של העוררים בתנאים, מכוח סעיף 44(א) ל חוק המעצרים . עוד הוא טוען כי העוררים מנסים להסוות את אופייה האמיתי של פעילותם באמצעות טיעונים הנוגעים לסוגיות של חופש הביטוי והזכות להפגין. לטענתו, מדובר בפעילות שיטתית ולא נקודתית, שעולה ממנה איום וסכנה אמיתית למושא "ההפגנה", כפי שניתן אף ללמוד מחומרי החקירה החסויים שנמסרו בבית המשפט הנכבד קמא והובאו אף לעיוני במסגרת הדיון שקוים בפני.

8.

להשלמת התמונה יצויין כי אף על פי שבעת מועד הדיון בערר זה, אכן נותרו רק שלושה ימים לפקיעת הצו שמכוחו הותנו התנאים לשחרורם, הבהירו העוררים בדיון, כי הם מבקשים החלטה בערר שהוגש וזאת מסיבות עקרוניות. העוררים הדגישו עם זאת כי אין הם דורשים כי ההחלטה בערר תינתן לפני תאריך פקיעת הצו, שכן הם מבינים שהמכלול טעון עיון משפטי נרחב.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחומר שהוגש לי על-ידי הצדדים, וכן בחומר חסוי שנמסר לי במעמד צד אחד על-ידי בא-כוח המשיבה ובתקליטור התיעוד הטלוויזיוני שנעשה בעת האירוע (לדברי העוררים ע"י צלם של רשת טלוויזיה כלשהי) ואשר נמסר לי על-ידי העוררים (גם זאת רק לעיוני בלבד) – נחה דעתי כי דין הערר להידחות. אסביר הדברים להלן.

10.

קיומו של חשד סביר המצדיק שחרור בתנאים – סעיף 13(א) ל חוק המעצרים מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של אדם, במידה ומתקיים חשד סביר כי אותו אדם ביצע עבירה (שאיננה חטא), ובנוסף מתקיימת עילת מעצר מן העילות הנקובות בסעיף זה. "חשד סביר" קם מקום בו ישנן "ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות המצדיקה... כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה". הוא מתקיים אף אם אין עדיין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לחשוד (בש"פ 6350/97 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.10.1997). ראו גם: בש"פ 4208/07 בן-שלמה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם 15.5.2007); בש"פ 10853/08 מדינת ישראל נ' מסעוד

(לא פורסם, 23.12.2008)). לגבי דרישת התקיימותה של עילת מעצר, הרי שמן האמור בסעיף 13(א)(2) ל חוק המעצרים עולה כי עילת מעצר כזו תקום, בין היתר, מקום בו " קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את ביטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את ביטחון המדינה ". גם בהתקיים תנאיו המצטברים של סעיף 13(א) ל חוק המעצרים , עדיין נדרש בית המשפט, מכוח הוראת סעיף 13(ב) לחוק זה, לשאול עצמו האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שתפגע במידה פחותה בחירויותיו של החשוד, וזאת על דרך של שחרור בערובה. מקום בו ראה בית המשפט כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור החשוד בערובה, מסמיכו סעיף 44(א) ל חוק המעצרים לעשות כן. סעיף 46 לחוק המעצרים מסמיך את בית המשפט, אשר הורה על שחרור בערובה מכוח סעיף 44(א), לקבוע תנאים שונים לערובה. סעיף 48 ל חוק המעצרים , העוסק בתנאי השחרור בערובה, מונה רשימה לא סגורה של תנאים, אשר ניתן להתנות בהם את השחרור בערובה (בש"פ 4348/99 ארוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.1999)), לרבות "תנאים מניעתיים ובלבד שלא יעשה שימוש באפשרות זו מעבר לנדרש" (עיינו: ב"ש (ירושלים) 5426/08 מדינת ישראל נ' פדרמן

(לא פורסם, 25.11.2008)). אחד מהתנאים הנקובים באופן מפורש בסעיף 48 הנ"ל, הוא התנאי המצוין בסעיף 48(א)(3) שעניינו "איסור כניסה לאיזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע". ודוק: כבר נפסק כי לצורך שחרורו של חשוד בתנאים, אין צורך כי יוחזק אותו חשוד לפני כן במעצר (ראו בש"פ 5523/00 פדרמן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.8.2000)).

11.

העוררים טוענים כי לא מתקיים כאן חשד סביר לביצוע עבירת האיומים, ולפיכך לא היה מוסמך בית-המשפט מלכתחילה לקבוע תנאים לשחרורם, ולהגביל את התקרבותם למעונו ולמשפחתו של תא"ל תיבון. מובן שניתן להצדיק את שחרורם של העוררים בתנאים, רק במידה שקיים כנגדם חשד סביר לביצוע עבירת האיומים, שניתן לראותה כמקימה את עילת המעצר שבסעיף 13(א)(2) ל חוק המעצרים (ראו בש"פ 2712/96 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 705, 709 (1996) (להלן – עניין הרשקוביץ )). לא שוכנעתי מטענות העוררים ומעיון בחומר שהוגש לי (לרבות התקליטורים אשר, לטענת העוררים, מפריכים את האמור בדוחות המשטרה שנערכו בעניין האירוע נשוא הערר), כי שגו בתי המשפט הנכבדים קמא, כאשר קבעו כי קיים חשד סביר לביצוע עבירת האיומים על ידי שני העוררים. אבהיר: משני דוחות הפעולה שהוגשו לבית המשפט (דוח הפעולה שנערך על ידי קמ"ן תל-אביב צפון ודוח הפעולה שנכתב על-ידי השוטר ברדיין – שניהם מתאריך 4.2.2009), עולה בבירור כי אחד העוררים (אם לא שניהם) קרא לעבר תא"ל תיבון את הקריאה הנטענת. הדוחות נבדלים זה מזה בשאלה האם היה כלאב שותף לקריאות אלו. את המענה לשאלה זו לא ניתן היה גם להסיק מן התקליטורים שסיפקו העוררים, שכן ברגע הקריטי, בו נשמעות שתי קריאות בעלות אופי דומה– בזו אחר זו – מכיוון העוררים, המצלמה איננה מופנית לכיוונם. גם מקריאת הודעת החשוד של כלאב, מתאריך 4.2.2009, לא מתבהרת סוגיה זו, שכן כלאב לא היה מוכן לשתף פעולה עם חוקריו לכל אורך מתן ההודעה. אולם, על אף הקושי המתעורר בסוגיה זו, נהיר ממכלול החומר שהוגש לבית המשפט, כי קיים חשד סביר באשר לביצוע עבירת האיומים למצער על-ידי העורר 1. כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי לכל הפחות מתקיים פה חשד סביר לביצוע בצוותא של עבירת האיומים על-ידי שני העוררים גם יחד. העוררים הגיעו לביתו של תא"ל תיבון בצוותא חדא, וניכר היה מהעדר התקשורת ביניהם במהלך האירוע (הנחזה גם בצילום המצוי על-גבי התקליטורים שהגישו העוררים) כי לכאורה האירוע היה מתוכנן מראש ולא נותר צורך בתיאומים ביניהם "על אתר". נוסיף לכך את העובדה שכלאב לא ניסה בשום שלב במהלך האירוע להבדיל עצמו מן הקריאות שנקראו אל עבר תא"ל תיבון, ואף לא עשה כן מול החוקרים שרשמו את הודעתו במשטרה, ודומה כי אכן עולה חשד סביר לביצוע עבירת האיומים בצוותא. ראוי להזכיר עוד, כי לצורך גיבושו של "חשד סביר" נדרשת המשיבה לעמוד בנטל ראייתי קל יחסית, אם כי ברור כי נדרש יסוד סביר לחשד המופנה כלפי מעשי העוררים (ראו עניין הרשקוביץ , בעמ' 709). סבורני כי המשיבה עמדה בנטל זה במקרה שלפנינו. עוד אעיר, כי מוסכמת עלי מסקנתם של בתי המשפט הנכבדים שדנו בעניין זה בגלגוליו הקודמים, כי האמירה המיוחסת לפדרמן – אם אמנם נאמרה על ידו– הינה בעלת נופך מאיים, וכי היא חרגה ממתחם המחאה הלגיטימית. כאן אוסיף, מבלי להכביר מילים, כי המסוכנות עולה אף מהחומר החסוי שהוצג לי במעמד צד אחד (השוו: בש"פ 503/08 מדינת ישראל נ' ביבי (לא פורסם, 16.1.2008)).

12.

התניית השחרור בתנאים מחמירים פחות – טענתם החלופית של העוררים – כי גם אם קיים כנגדם חשד סביר לביצוע עבירת האיומים, הרי שהיה ראוי לקבוע תנאים מקלים יותר לשחרורם – אף היא אינה מקובלת עלי. על העוררים הוטלו תנאים מקלים יחסית, אשר כל תכליתם היתה לאיין את המסוכנות הנקודתית הנטענת שנבעה מהם, ואת החשש כי אם תתאפשר סמיכות שלהם לתא"ל תיבון ובני משפחתו, ימשיכו הראשונים לנסות ולהלך אימים על האחרונים, אם לא מעבר לכך. ניכר כי בקביעת התנאים לשחרורם של העוררים השקיע בית משפט השלום הנכבד מאמץ ניכר במציאת המגבלות שיאיינו את המסוכנות הנטענת הנשקפת מן העוררים תוך פגיעה מינימלית בחירויותיהם. כך למשל, גם לאחר שהוטלו עליהם ההגבלות, לא נשללה זכותם של העוררים לערוך את המחאות השקטות שהם מבקשים ליטול בהן חלק, כאשר הם ממוקמים במרחק של קילומטר מביתו של תא"ל תיבון, או ממקום הימצאו ומקום הימצא משפחתו.

13.

העוררים טוענים כי התנאים שנקבעו לשחרורם פוגעים מעבר לנדרש בחופש הביטוי ובזכות ההפגנה שלהם. גם טענה זו דינה להידחות. בבג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים , פ"ד מח(2) 456 (1994), נידונה סוגיית האיזון הראוי בין זכותו היסודית של אדם לקיים מחאה או אסיפה (זכות הנגזרת מחופש הביטוי, או המקבילה לו), לבין זכותו של איש הציבור שכנגדו מבקש האזרח להפגין לפרטיות, ונקבע שם כי האיזון האופקי הראוי בין הזכויות המדוברות עשוי להתבטא בהגבלות של זמן, מקום ואופן מיצוייה של כל זכות מתחרה

( שם , בעמ' 481). כך, למשל, נקבע שם כי כחלק מן האיזון הראוי בין הזכויות שנמנו לעיל, ניתן יהיה להרחיק את ביצוע האסיפה למרחק מסוים מביתו של איש הציבור, וכי משקלה של זכות הפרטיות של איש הציבור ב"איזון האופקי" יגבר, ככל שאין בית מגוריו (מולו מבקש עורך ההפגנה להוציא לפועל את מחאתו) משמש למטרות ציבוריות. בענייננו, דורשים העוררים כי בית המשפט יכיר בזכותם לערוך מחאה, ולוּ מחאה שקטה, מול ביתו של תא"ל תיבון, מבלי שתוגבל מידת התקרבותם לבית. אכן, לעוררים נתונה הזכות לחופש הביטוי, ועומדת להם גם זכות ההפגנה – שתיהן זכויות יסוד בשיטתנו החוקתית. עם זאת, זכויותיהם אלו אינן זכויות אבסולוטיות, ודומה כי בתי המשפט הנכבדים קמא לא חרגו מנקודת האיזון הראויה, כשהורו על הגבלת קירבתם של העוררים למקום מגוריו, או הימצאו של תא"ל תיבון. לבסוף אעיר, כי ביתו של קצין צבא בכיר, אינו משמש דרך-כלל לעיסוקו הצבאי, ואי-לכך אף מתחזק הצידוק להטלת "מגבלה של מקום" על זכות הפגנתם של העוררים עת שמדובר בעריכת מחאה מול ביתו הפרטי של קצין צה"ל.

14.

בשולי הדברים עלתה בדיון אף שאלת הכפילות בין הצווים שהוצאו מכוח חוק המעצרים ומכוח החוק ל מניעת הטרדה מאיימת . אין אני רואה מקום להרחיב בכך כאן, ואולם אומר כי דווקא השוני בצווים שהושתו במקרה זה על שני העוררים מצביעים על כך שאכן מבחינה משפטית צווים מכוח שני החוקים הנ"ל הם בבחינת שני מעגלים שבסיטואציות מסוימות יש חפיפה ביניהם, ובמצבים ובנסיבות אחרים נבדלים הם זה מזה ודי באמירה אגבית זו למכלול שבפנינו.

15.

נוכח כל האמור לעיל הערר – נדחה.

לבקשת העוררים, יהיה באפשרותם לקבל חזרה את התקליטורים שהגישו, המכילים את החומר הטלוויזיוני המצולם – לאחר תיאום מראש עם מזכירות בית המשפט.