בש"פ 2735/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ), שניתנה בתאריך 24.3.2009, ואשר בגדרה נדחה הערר שהגישה העוררת על החלטת בית משפט השלום לנוער בתל-אביב לשחררה בתנאים מגבילים, בין השאר בטענה שהיה מקום לשחררה ללא תנאי.

2.

כנגד העוררת וכנגד נאשמות נוספות הוגש כתב אישום, שלאחר מכן תוקן פעמיים. בכתב האישום המתוקן בשנית יוחסו לעוררת: שתי עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 ל חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ; שתי עבירות של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); עבירה של מהומה ועלבון במקום ציבורי, לפי סעיף 194 ל חוק העונשין ; שתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 ל חוק העונשין ; עבירה של השחתת פני מקרקעין, לפי סעיף 196 ל חוק העונשין ; ועבירה של קשירת קשר לביצוע מעשי פשע ועוון, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-(2) ל חוק העונשין .

3.

כתב האישום חולק לשלושה אישומים שונים, כאשר שניים מהאישומים – הראשון והשלישי – מופנים כנגד העוררת. לפי הנטען ב אישום הראשון שבכתב האישום, בתאריך 13.12.2008, בשעות הלילה (בשעה 22:0, או בסמוך לכך), הגיעה העוררת ביחד עם אחותה ואחרים לאזור מגוריו של תא"ל נעם תיבון (להלן – תא"ל תיבון ), מפקד אוגדת יהודה ושומרון בצה"ל, ושם החלו לחלק ולהצמיד למכוניות חונות, מנשרים שכותרתם: "מפלצת ברחוב ושמה נעם תיבון". הטקסט שהודפס על גבי המנשר תיאר את תא"ל תיבון, בין היתר, כ"מפלצת" ו"אדם חסר לב", והשווה את מעשיו למעשים שנעשו ליהודים בעת הפוגרומים ברוסיה וזאת על רקע הריסת ביתה של העוררת ומשפחתה באישון לילה (בטענה שנבנה ללא היתר) ע"י כוח צה"ל, בפיקוד תא"ל תיבון. לאחר מכן, משהגיעו לקרבת פתח ביתו של תא"ל תיבון, החלו העוררת וחבריה, על פי הנטען, לשרוק בחוזקה במשרוקיות. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו למקום האירוע אנשי משטרה, אשר הורו לעוררת ולנאשמות האחרות להזדהות בשמן, אך אלו סירבו לעשות כן, ובעקבות כך הן עוכבו והובאו לתחנת המשטרה. אולם אף לאחר שהגיעו לתחנת המשטרה סירבו העוררת והאחרות להזדהות בפני השוטרים.

לפי הנטען ב אישום השלישי שבכתב האישום, בתאריך 12.2.2009, הגיעו העוררת ושלוש מהנאשמות האחרות לשכונת הדר יוסף שבתל-אביב – שכונת מגוריו של תא"ל תיבון – ושם, בסמוך לבית מסוים, ריססה העוררת על תחנת אוטובוס כתובת "גרפיטי" הנושאת את הכיתוב: "נעם תיבון רשע". לאחר מכן, שעה שעשו העוררת ואחותה דרכן לעבר רחוב ביאליסטוק שבשכונת הדר יוסף, ניגשו אליהן שני שוטרים החבושים בכובעי זיהוי משטרתיים, הזדהו בפניהן כשוטרים וביקשו מהן לעצור. בתגובה לכך, פתחו העוררת ואחותה במנוסה, אך בסופו של דבר, הצליחו השוטרים להשיגן ולתפוס אותן. משתפס אחד השוטרים – השוטר וולמן – את העוררת, החלה האחרונה להתנגד, להשתולל ולקלל. השוטר וולמן ניסה להרגיע את העוררת ומשהדבר לא צלח בידו – נכבלה העוררת באזיקים. לאחר מכן התבקשה העוררת להזדהות בשמה בפני השוטרים, אך סירבה.

4.

בסמוך לאחר הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לבית המשפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו, להוציא – חלף מעצר עד תום ההליכים – צו הרחקה שיאסור על העוררת להתקרב לשכונת הדר-יוסף שבתל-אביב, כמו גם לאסור עליה ליצור קשר עם תא"ל תיבון, או מי מבני משפחתו – כל אלה עד לתום ההליכים בעניינה. בית משפט השלום לנוער הנכבד (כב' השופטת ד' מרשק-מרום ) נעתר לבקשת המדינה והורה על מתן צו הרחקה וצו איסור יצירת קשר, כפי שנתבקש. בנוסף, נקבע כי הערבויות וההפקדה שהוטלו על העוררת על-ידי בית המשפט מיד לאחר מעצרה (בדיון שנערך בתאריך 13.2.2009 בבית המשפט השלום לנוער, ובדיון שנערך בתאריך 15.2.2009 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב) יוותרו על כנם, וישמשו בטוחה לשמירת הצווים שניתנו. ערבויות אלו כללו: ערבות עצמית על סך 5000 ש"ח וערבות צד ג' על סך 5000 ש"ח. כמו כן, נדרשה והוספה הפקדה כספית, שהיקפה נקבע, לבסוף, על סך של 500 ש"ח.

5.

בתאריך 24.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל , שהוסמך כשופט נוער) ערר שהגישה העוררת על החלטתו הנ"ל של בית המשפט השלום לנוער הנכבד. החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד התבססה על כך שלגישתו, התקיימו ראיות לכאורה לביצוע כל העבירות המיוחסות לעוררת בשני האישומים המופנים כנגדה, ועל כך שמתוך העבירות המיוחסות לעוררת, כמו גם מעברה הפלילי (הכולל הרשעה בעבירות של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, השתתפות בהתפרעות והעלבת עובד ציבור), עולה מסוכנות, שיש בה כדי להקים עילת מעצר כנגד העוררת. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד, כי תנאי השחרור עליהם הורה בית משפט השלום הנכבד מהווים, לשיטתו, את "המינימום ההכרחי" במקרה דנן, ולפיכך הוא לא מצא לנכון לסטות מהם.

6.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוענת העוררת כי שגה בית המשפט הנכבד קמא במספר דברים: כאשר דחה את טענתה כי לא ניתן לייחס לה עבירה של העלבת עובד ציבור, מבלי שתלונה בעניין זה הוגשה על-ידי תא"ל תיבון; כשקבע שהתבטאויותיה עשויות להקים את יסודות עבירת העלבת עובד ציבור; כשקבע שמחאה, המלווה בשריקות משרוקית, מקיימת את יסודות העבירה של מהומה במקום ציבורי ומשקבע כי מן העוררת נשקפת מסוכנות. עוד טוענת העוררת כי צו ההרחקה מונע ממנה מלערוך את מחאתה השקטה מול ביתו של תא"ל תיבון, ובכך הוא מגביל את חופש הביטוי שלה שלא כדין. בהתבסס על כל אלו, מבקשת העוררת בעררה כי יבוטל התנאי האוסר עליה להתקרב לשכונת הדר יוסף בתל-אביב, וכן כי יבוטל תנאי ההפקדה (בסך 500 ש"ח) שנקבע.

7.

בדיון שנערך בפני טען ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, וזאת תוך שהוא סומך ידו על החלטותיהם המנומקות של בתי המשפט הנכבדים קמא. עוד טען ב"כ המדינה, כי העוררת מעלה טענות "מעין בג"ציות" הנוגעות לחופש הביטוי וזכות המחאה שלה, שעה שפעולותיה אינן באות בגדר מחאה לגיטימית, אלא מגיעות כדי

איום והטרדה אסורים. כאן המקום לציין, כי באותו דיון ביקש ב"כ המדינה להציג ראיות חסויות במעמד צד אחד, אך משום שהצגתן של ראיות אלו (שאינן ראיות חדשות, שנתווספו בסמוך לדיון) לא נתבקשה בדיון שנערך בפני בית המשפט הנכבד קמא, החלטתי שלא לאפשר הצגתן, וזאת נוכח הוראת סעיף 53(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן – חוק המעצרים ).

8.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהגישו לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות .

להלן אבהיר את טעמי להחלטתי זו.

9.

סמכותו של בית המשפט להורות על שחרור בתנאים – סעיף 21(א) ל חוק המעצרים מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, וזאת במידה שמתקיימת, לעניין אותו נאשם, אחת מהעילות המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק הנ"ל (כגון: עילת המסוכנות, המעוגנת בסעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק המעצרים ), וכן

כאשר נשתכנע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום שהוגש כנגדו (סעיף 21(ב) ל חוק המעצרים ). גם בהתקיים שני התנאים המצטברים הנ"ל, עדיין נדרש בית המשפט, מכוח הוראת סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים , לבחון את השאלה האם ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של שחרור בערובה ובתנאים – וזאת על-מנת להימנע מפגיעה בחירויותיו של הנאשם מעבר לנדרש. ראה בית המשפט כי ניתן להגשים את תכלית המעצר על דרך של שחרור הנאשם בערובה ובתנאים, כמתואר לעיל, מוסמך הוא לעשות כן מכוח הוראת סעיפים 44 ו-46 ל חוק המעצרים . סעיף 48 ל חוק המעצרים מעמיד לרשותו של בית המשפט, רשימה לא סגורה של תנאים, שניתן להתנות בהם את שחרורו בערובה של נאשם (בש"פ 4348/99 ארוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.1999)). אחד מתנאים אלו מעוגן בסעיף 48(א)(3) לחוק הנ"ל, ועניינו – " איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע ". במסגרת תנאי הערובה, רשאי בית המשפט לקבוע גם תנאים שתכליתם מניעתית, וזאת בגבולות הנדרש (ראו: בש"פ 2386/09 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2009) (להלן – עניין פדרמן )).

10.

בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה – בית המשפט הנכבד קמא דן באריכות בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות לעוררת, והגיע למסקנה

כי יש כאלה. לא מצאתי פגם בקביעותיו בעניין זה. אבהיר:

(א)

לעניין העבירות המיוחסות לעוררת באישום הראשון , אכן, דומה כי יש בחומר החקירה שהוגש לי - הכולל: דו"ח פעולה שנכתב על-ידי רפ"ק יעקב גולן (בתאריך 13.12.2008); דו"ח פעולה שנכתב על-ידי רס"ר אפטבי (באותו יום); שני מזכרים שנכתבו על-ידי השוטר יהודה אלמסלי (באותו יום); מזכר שנכתב על-ידי השוטרת שמרית דהן (באותו יום); והודעת חשוד המפרטת את חקירתה של העוררת (מתאריך 14.12.2008) - כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית מספקת לעניין כל העבירות המיוחסות לעוררת באישום זה.

(ב)

לעניין העבירות המיוחסות לעוררת באישום השלישי

– אף לגביהן קיים חומר חקירה המספיק, לדעתי, לצורך ביסוסה של תשתית ראייתית לכאורית הנדרשת לעניין זה. חומר חקירה זה כולל: תמונות שצולמו על-ידי המשטרה בתאריך 12.2.2009 בזירת האירוע, בהן נראות כתובת ה"גרפיטי" שצוירו, לכאורה, על-ידי העוררת והנאשמות האחרים בכתב האישום; דוח פעולה שנכתב על-ידי רס"מ גל וולמן ודוח נוסף שנכתב על-ידי רס"ל אלון גולדשטיין (שניהם בתאריך 12.2.2009).

11.

בעררה, לא כופרת העוררת באותנטיות חומר החקירה שפורט לעיל, אלא שלטענתה אין די בו כדי לבסס ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות לה בשני האישומים, וזאת מהטעמים הבאים:

(א)

משלא הוגשה תלונה כנגדה שעניינה ביצוע עבירת העלבת עובד ציבור, הרי שלא ניתן לומר כי מתקיימות כנגדה ראיות לכאורה לביצוע עבירה זו.

(ב)

התבטאויותיה הלכאוריות אינן מגיעות כדי העלבת עובד ציבור.

(ג)

מחאתה, שנערכה מול בית של תא"ל תיבון, וכללה, לכאורה, שריקה במשרוקית, אינה מקיימת את יסודות העבירה של מהומה במקום ציבורי.

12.

דינן של שלוש טענות הנ"ל להידחות בשלב זה, וזאת מבלי לקבוע לגביהן מסמרות בהקשר למשפט הפלילי הצפוי להיערך לעוררת, שם מקומן להתברר בהרחבה – עובדתית ומשפטית. עם זאת, מחובתי להוסיף – לצורך ההכרעה בערר שבפני – ההערות הבאות:

(א)

סעיף 59 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חסד"פ ) מורה כלדקלמן:

"נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת , תפתח בחקירה" (ההדגשה אינה במקור – ח.מ.)

סעיף 62(א) ל חסד"פ קובע כדלקמן:

"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקת לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור"

מהאמור בסעיפים הנ"ל, נהיר הוא כי היה בסמכותה של המשטרה לפתוח בחקירה כנגד העוררת בעניין ביצוע עבירת העלבת עובד ציבור, משנודע לה על ביצוע עבירה זו, וזאת גם אם לא הוגשה תלונה בעניין זה על-ידי תא"ל תיבון . לאחר שנאסף חומר החקירה כנגד העוררת, היה בסמכותה של התביעה להגיש כתב אישום ולהעמיד לדין את העוררת בגין עבירה זו. מכאן עולה, כי הדין אינו דורש דווקא תלונה מצד קורבן עבירת העלבת עובד הציבור, על-מנת להסמיך את המשטרה ורשויות התביעה לחקור, להאשים ולהעמיד לדין אדם בגין עבירה זו. משהואשמה העוררת בעבירה הנ"ל, ברי כי המדינה לא יכולה הייתה לבסס את מעצרה על עבירה זו לולא היו בידה ראיות לכאורה לביצוע העבירה על-ידי העוררת. אולם, במקרה דנן, ראיות לכאורה אלו, במשמעות הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)), עולות בבירור מחומר החקירה שנסקר לעיל. אף עיון בסעיף 288 ל חוק העונשין , המונה את יסודות עבירת העלבת עובד ציבור, וסקירת הפסיקה הדנה לעת הזו ביסודות הנדרשים לגיבושה של עבירה זו (השוו: רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2008) (להלן – עניין אונגרפלד ); יצוין כי דיון נוסף

תלוי ועומד לגבי פסק דין זה), אינם מבססים טיעון אשר עשוי להצדיק השגתה של העוררת כי תלונת עובד הציבור היא יסוד בלעדיו-אין לגיבושה של עבירת העלבת עובד ציבור. נוכח האמור לעיל, לא ברור לי היסוד עליו סומכת העוררת את טענתה כי לא עומדות כנגדה ראיות לכאורה, במשמעות הלכת זאדה , לביצוע עבירה זו מקום בו לא הוגשה תלונה כנגדה על-ידי עובד הציבור הרלבנטי.

(ב)

במנשר שחילקה, לכאורה, העוררת, ובכתובת ה"גרפיטי" שריססה לכאורה, כינתה את תא"ל תיבון בכינויים כגון: "רשע", "מפלצת" ו"חסר לב". המנשר שחילקה, לכאורה, אף משווה את פעילותו של תא"ל תיבון במסגרת תפקידו כקצין בכיר בצה"ל, למעשים האיומים שנעשו ליהודים ברוסיה על-ידי שונאיהם בתקופת הפוגרומים. מבלי להכריע בעניין זה, על פני הדברים נראה כי התבטאויות אלו גולשות בהתאם לפסיקה הקיימת לעבר תחום הביטויים שהם פוגעניים ומעליבים, וכי נאמרו, לכאורה, בידיעה שהם עשויים לגרום להעלבתו של תא"ל תיבון. ככאלה, דומה, לכאורה, כי ביטויים אלו אכן עשויים לקיים, על פי ההלכה הנוכחית, את יסודות העבירה של העלבת עובד ציבור, ולכאורה, אין בעקרונות חופש הביטוי כדי להתיר ביצוע העבירה האמורה המיוחסת לעוררת (השוו:

עניין אונגרפלד , הנתון כאמור לדיון נוסף).

(ג)

לדעתי, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, ייתכן ויש במחאה, המתרחשת בלב שכונת מגורים בשעת לילה מאוחרת, ושבמהלכה נשמעות צעקות ושריקת משרוקיות, כדי להוות "שאון" או "מהומה", שיש בהם כדי לקיים את יסודות סעיף 194(א) ל חוק העונשין , הקובע את יסודות העבירה של מהומה ועלבון במקום ציבורי. טענתה המנוגדת של העוררת נטענה ללא כל ביסוס או אסמכתא, ועם כל הכבוד, בשלב זה של ההליך, אין היא מקובלת עלי.

למען הסר ספק, יובהר כי קביעותיי הנ"ל בס"ק (א)-(ג) כוחן יפה רק במישור בחינתן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררת במשמעות הלכת זאדה , ואין בהן כדי לפטור את הערכאה הדיונית, שתידרש למכלול בהליך העיקרי המתנהל כנגד העוררת, מלבחון לעומקו של עניין את השאלה האם מעשיה של העוררת אכן מקיימים את היסודות של כל אחת ואחת מן העבירות המיוחסות לה, לאור חומר הראיות שיתברר במהלך משפטה והלכות הפסיקה.

13.

בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר – העוררת טוענת כי שגה בית המשפט הנכבד קמא כאשר קבע כי נשקפת ממנה מסוכנות, אשר יש בה כדי להקים כנגדה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק המעצרים . אכן, מהמעשים המיוחסים לעוררת לא עולה רמת מסוכנות שהיא מן הגבוהות. כך אף סבר בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמעשים המיוחסים לעוררת בכתב האישום, מציירים אותה ככזו שפעלה באופן שיטתי ומתוכנן על-מנת להפר את הסדר הציבורי השורר בקרבת מקום מגוריו של תא"ל תיבון בהשתתפותה הלכאורית בעבירות המיוחסות לה. בנוסף, קשה שלא להבחין באופי הקשה והפוגעני שבמעשיה הנטענים של העוררת כלפי תא"ל תיבון. יש בהחלט מקום לחשש כי מעשים נטענים אלו של העוררת עלולים לשמש השראה לאחרים כדי שיפעלו כנגד שלומם וביטחונם של תא"ל תיבון ובני משפחתו. זאת ועוד, מעשיה הלכאוריים של העוררת, שתחילתם בחלוקת מנשרים וסופם בריסוס על מבנים ציבוריים והתנגדות להוראות אנשי המשטרה – מבטאים "התפתחות הדרגתית" בתעוזתה הנטענת של העוררת. מהתפתחות הדרגתית זו עולה חשש ממשי למהותם של מעשים נוספים מעין אלה וחמורים מהם, שעלולים להתבצע בעתיד, במידה שלא תוגבל העוררת בצורה זו או אחרת. בהינתן כל זאת, ולאור עברה הפלילי של העוררת, אשר נזכר לעיל, סבורני כי לא שגה בית המשפט המחוזי הנכבד שעה שקבע כי מן העוררת נשקפת מסוכנות, אשר עקרונית יש בה כדי להקים עילת מעצר כנגדה.

זה המקום להעיר כי ככל שיש להתחשב ברמת המסוכנות הנשקפת מן העוררת, להבדיל מעצם קיומה של מסוכנות זו, הרי שיש לעשות זאת במסגרת הדיון בהוראתו של סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים - אשר מנחה אותנו כי יש להעדיף, במקרים האפשריים, את שחרורו של נאשם בערובה ובתנאים, על-פני מעצרו עד תום ההליכים בעניינו. אכן, במקרה דנן, התחשבו בתי המשפט הנכבדים קמא ברמת המסוכנות

הקונקרטית הלא גבוהה יחסית

הנשקפת מן העוררת, ולכן הם הורו – בדין – על שחרורה בערובה ובתנאים, להבדיל ממעצרה עד תום ההליכים. תנאי השחרור בערובה שנקבעו לעוררת אינם מכבידים יחסית, וסבורני כי יש בהם כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררת, בהינתן רמת מסוכנות לא-גבוהה זו. לפיכך לא מצאתי לנכון להורות על שינוי תנאים אלה ולהקל בהם עוד.

14.

לבסוף, טוענת העוררת כי הרחקתה משכונת הדר-יוסף מהווה פגיעה, מעבר לנדרש, בחירויותיה, באשר נמנעת ממנה האפשרות לערוך "מחאה שקטה" מול ביתו של תא"ל תיבון. אין בידי לקבל אף טענה זו. במקרה דומה שנידון בפני באחרונה (בש"פ 2386/09 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2009)) – אף הוא בעניין פעולות "מחאה" שהופנו כנגד תא"ל תיבון - הבעתי דעתי כי:

"לעוררים נתונה הזכות לחופש הביטוי, ועומדת להם גם זכות ההפגנה... עם זאת, זכויותיהם אלו אינן זכויות אבסלוטיות, ודומה כי בתי המשפט הנכבדים קמא לא חרגו מנקודת האיזון הראויה, כשהורו על הגבלת קירבתם של העוררים למקום מגוריו... של תא"ל תיבון... ביתו של קצין צבא בכיר, אינו משמש דרך-כלל לעיסוקו הצבאי, ואי-לכך אף מתחזק הצידוק להטלת 'מגבלה של מקום' על זכות הפגנתם של העוררים עת שמדובר בעריכת מחאה מול ביתו הפרטי של קצין צה"ל"

דומה כי דברים אלו יפים גם לעניין הערר שבפני, ואין צורך להכביר במילים (וראו גם: בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים , פ"ד מח(2) 456 (1994); בג"ץ 729/07 ארגון הלב היהודי נ' ניצב דוד צור (לא פורסם, 7.2.2008). הפסיקה שהציגה העוררת בדיון שנערך בפני, עניינה במקרים בהם התאפשרה ביצועה של מחאת העותרים על דרך הסכמה

בין הצדדים

– כפי שאף ציינה העוררת – ולפיכך, אין לה השלכה על ערר זה, שבגדרו לא הושגה כל הסכמה.

15.

לאור כל האמור לעיל – הערר נדחה . תנאי שחרורה של העוררת בערובה, כפי שנקבעו, יוותרו על כנם.