בש"פ 2841/13 מחמוד חדיגה נ. מדינת ישראל

1.

האם נכון להטיל על נאשם שכיהן כראש עירייה ושוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים תנאי האוסר עליו לחזור ולכהן בתפקידו זה, לאחר שהוסרו מרבית התנאים המגבילים אשר מנעו את כהונתו מן הבחינה המעשית? שאלה זו התעוררה בפני בערר על החלטה נוספת שניתנה בעניינו של העורר בגדרם של הליכי המעצר.

2.

הערר שבפני מכוון כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 5604-07-11, השופט י' שפסר ) מיום 21.3.2013, אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו לחלופת מעצר. באופן ספציפי, בקשה זו הייתה מכוונת לכך שיותר לו לשוב ולמלא את תפקידו כראש עיריית קלאנסווה (להלן: העירייה ).

תמצית הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

3.

כנגד העורר הוגש בחודש יולי 2011 כתב אישום המייחס לו, בשלושה אישומים, עבירות שונות שאותן ביצע לכאורה בעת שכיהן כראש העירייה. בהתאם לאמור באישום הראשון, העורר דאג לכך שאחד מן החברים במועצת העיר יצולם כשהוא מתחבק עם אישה שאותה שלח אליו מבעוד מועד. לאחר מכן, איים שישלח את התמונות לאשתו של חבר המועצה, אם זה לא יתמוך בעמדתו של העורר בהצבעה מסוימת שנועדה להתקיים במועצה. בגין מעשים אלו יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 רישא ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין) ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין). כן יוחסה לעורר בגדרי האישום הראשון עבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק העונשין, בשל כך שסטר על לחיו של חבר המועצה באחד ממפגשיו עמו. בהתאם לאמור באישום השני, דרש העורר וקיבל סך של 5,000 דולר מקבלן שביצע עבודות בנייה עבור העירייה, כתנאי לכך שהעורר יאשר את העברת התשלום המגיע לו. בגין האמור יוחסה לעורר עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין. בהתאם לאמור באישום השלישי, העורר התקין מערכת מיגון בביתו הפרטי ולאחר מכן דאג כי זו תמומן על ידי העירייה, שלא כדין. בגין מעשים אלו יוחסה לעורר עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

4.

לבקשת המשיבה, ביום 9.8.2011 בית המשפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. אולם, ערר שהגיש לבית משפט זה התקבל באופן חלקי ביום 16.8.2011, במובן זה שהוחלט כי העורר יוכל להציע חלופות מעצר אשר ייבחנו על ידי בית המשפט קמא, ובלבד שחלופת המעצר המוצעת תבטיח שהוא לא יוכל להשפיע על העדים הנמצאים בקלאנסווה (בש"פ 5853/11, השופט א' א' לוי ). בהמשך, ולאחר שהציע חלופה מתאימה, שוחרר העורר למעצר בית מלא בנצרת, בכפוף לשורה של תנאים מגבילים: פיקוח צמוד של אחד מארבעת מפקחיו בכל עת, איזוק אלקטרוני, איסור ליצור קשר עם מי מעדי התביעה, צו איסור יציאה מהארץ, וכן הפקדת סך של 60,000 שקל במזומן, התחייבות עצמית וערבות צד ג' של כל אחד מהמפקחים על סך של 100,000 שקל.

5.

נוכח מעצרו של העורר והתנאים המגבילים שבהם הותנה שחרורו, הודיע לו משרד הפנים שנבצר ממנו למלא את תפקידו כראש העירייה, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 14(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ). זאת, הן בשל כך שאינו יכול להיות נוכח בישיבות המועצה והן בשל כך שחזרתו לתפקיד תחתור תחת תכליתה של חלופת המעצר – הרחקתו מהמעורבים בפרשה נשוא כתב האישום. משכך, מיום מעצרו של העורר ואילך מילא את מקומו בתפקיד סגנו, עבד אל-כרים ג'מל (להלן: ממלא המקום ).

6.

עם התקדמות ההליכים בתיק העיקרי הגיש העורר, מפעם לפעם, בקשות להקלה בתנאי שחרורו, ואלה נדונו הן על ידי בית המשפט קמא והן על ידי בית משפט זה.

7.

חודשים אחדים לאחר שחרורו ממעצר הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור, ובגדרה ביקש בין השאר כי יותר לו לשוב ולעבוד כראש עיריית קלאנסווה פעמיים בשבוע. הבקשה נדחתה בעיקרה, בכפוף לכך שבית המשפט קמא הורה על הקלה מסוימת בתנאי השחרור, והתיר לו לעשות שימוש מוגבל בטלפונים ובאינטרנט. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בהחלטתה של השופטת

ע' ארבל מיום 11.12.11 (בש"פ 8970/11).

8.

כשישה חודשים לאחר מכן (ובטרם התחילה שמיעת העדויות במשפט) שב העורר וביקש מבית המשפט קמא לבחון את תנאי שחרורו באופן שיותר לו לשהות בעיר קלאנסווה ולשוב ולשמש בה כראש עיר, ולו באופן חלקי. בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 8.5.12, דחה את הבקשה בקובעו כי לא חל שינוי נסיבות אשר מאיין את החשש לשיבוש הליכי המשפט ולהשפעה על העדים. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא, בהחלטתו של השופט י' דנציגר מיום 11.6.2012 (בש"פ 4313/12).

9.

מקץ שלושה חודשים נוספים ביקש העורר פעם נוספת הקלה בתנאי שחרורו, בקשה שהתמקדה בכך שיותר לו לעבוד במשרד עורכי דין בטירה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, אך ערר שהוגש לבית משפט זה התקבל באופן חלקי בהחלטתו של השופט ס' ג'ובראן מיום 24.9.12 (בש"פ 6747/12). בהחלטה נקבע כי העורר יוכל לצאת לעבודה במשרד עורכי הדין בטירה בשעות היום בליווי אחד ממפקחיו, וכי האיזוק האלקטרוני יבוטל.

10.

בחודש נובמבר 2012, בעקבות בקשה נוספת שהגיש העורר לביטול יתר התנאים המגבילים לשחרורו, התיר לו בית המשפט המחוזי לשהות בתחומי העיר קלאנסווה בתנאי מעצר בית, וזאת בהתחשב, בין היתר, בעובדה שעדותם של העדים המתגוררים בעיר הסתיימה. ערר שהגיש העורר לבית משפט זה נדון בפני השופטת ע' ארבל

והתקבל בחלקו ביום 26.12.2012 (בש"פ 9059/12). בהחלטה נקבע כי נוכח חלוף הזמן והעובדה שמרבית עדי התביעה כבר נשמעו, פחתה עוצמת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט, הגם שחשש זה עודנו קיים. משכך, נקבע כי העורר יוכל לשהות בכל תחומי העיר קלאנסווה כרצונו, ובלבד שילווה בכל עת על-ידי מפקח.

11.

בעקבות החלטתה של השופטת ארבל פנה העורר לממלא מקומו והודיע לו כי עם הסרת מרבית המגבלות שהוטלו עליו וחזרתו לעיר קלאנסווה לא נבצר ממנו עוד למלא את תפקידו, ועל כן הוא מתעתד לשוב ולעשות כן. היועץ המשפטי למשרד הפנים אישר, באופן עקרוני, עמדה זו. בעקבות זאת, הגישה המשיבה בקשת להבהרת החלטתה של השופטת ארבל , בכל הנוגע לאפשרות העומדת בפני העורר לשוב לכהונתו. בהחלטה המבהירה מיום 3.1.2012 ציינה השופטת ארבל שהחלטתה מיום 26.12.2012 אינה עוסקת כלל בסוגיית חזרתו של העורר לכהן כראש עירית קלאנסווה, וכי אין בהחלטה זו "כדי לבטל את החלטותיהן הקודמות של בתי המשפט שאינן מתירות את חזרתו של המשיב [העורר – ד.ב.א.] לכהונה זו". בעקבות החלטה זו שב והבהיר היועץ המשפטי של משרד הפנים לממונה על מחוז מרכז כי נבצר מהעורר למלא את תפקידו כראש העירייה.

12.

באותו שלב, עתר המבקש לבג"ץ בבקשה להורות כי תבוטל הודעת משרד הפנים לפיה נבצר ממנו לשוב ולכהן בתפקידו כראש העירייה (בג"ץ 496/13). העתירה נדחתה על הסף ביום 14.2.2013. בפסק הדין (מפי השופט ע' פוגלמן , בהסכמת השופטים א' חיות ו'י' עמית ) צוין כי מניעותו של העורר מלמלא את תפקידו כראש עיריית קלאנסווה עמדה ברקען של רבות מהחלטותיו של בית משפט זה בכל הנוגע לתנאי שחרורו, וכי למרות שלא ניתנה החלטה מפורשת האוסרת על העורר לחזור לתפקידו, הרי שהתנאים המגבילים שהוטלו עליו נועדו למנוע אפשרות כזאת. עוד נקבע כי הקלת התנאים הפיזיים והגיאוגרפיים של חלופת המעצר לא נועדה לאפשר לעורר לשוב ולכהן בתפקידו, בהתחשב בחשיבות הנודעת למניעת השיבוש של הליכי המשפט בעניין והחשש להשפעה על עדים תוך ניצול מעמדו של העורר כראש העירייה, כמו גם לשם הפגת הסיכון להישנות מעשי עבריינות, בהתחשב בכך שהמעשים המיוחסים לו בוצעו לכאורה במסגרת תפקידו ותוך ניצול מעמדו. בנסיבות אלה, כך נקבע, ככל שהעורר סבור שיש לקבוע תנאי שחרור שאינם מונעים ממנו לחזור לתפקידו כראש העירייה, עליו להגיש בקשה מתאימה במסגרת הליכי המעצר.

13.

על בסיס פסק דין זה, פנה העורר לבית המשפט קמא, בבקשה שיצהיר כי נוכח הסרת מרבית התנאים המגבילים לשחרורו אין מניעה כי ישוב לכהן כראש עיריית קלאנסווה.

14.

ביום 21.3.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. ההחלטה הושתתה על כך שבשל הזיקה הישירה בין העבירות שבהן מואשם העורר לבין תפקידו כראש עירייה, חזרתו לתפקיד מעוררת חשש כפול: ראשית, החשש לפגיעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו (בעניין זה צוין שחשש זה מתקיים, הגם שבמידה מופחתת, אף בשלב שמיעת ראיות ההגנה); ושנית, החשש להחמרת המסוכנות הנשקפת ממנו.

15.

בית המשפט קמא הבהיר כי תנאי השחרור שנקבעו על ידי המותבים השונים שדנו בעניינו של העורר מעת לעת הפכו את מילוי תפקידו כראש העירייה לבלתי אפשרי בפועל, וכי הנחת היסוד שעמדה ברקע החלטות אלו הייתה כי העורר אינו יכול לכהן בתפקיד זה.

16.

בשולי ההחלטה ולמעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט קמא כי לכאורה

ממילא אין מקום לאפשר את חזרתו של העורר לתפקידו גם במישור הציבורי.

17.

הערר שבפני מכוון כנגד החלטה אחרונה זו.

הערר

18.

העורר טוען שהחלטתו של בית המשפט קמא פוגעת באופן מהותי בזכותו החוקתית להליך הוגן ובחזקת החפות העומדת לו כל עוד לא הורשע. את עמדתו זו מבסס העורר על הוראותיו של סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות, אשר מסדיר את סוגית השעייתו מכהונה של ראש עירייה בנסיבות שבהן הורשע בעבירה שיש עמה קלון, ומורה על הדחתו מכהונה לאחר שדינו נגזר. מהוראות אלו מבקש העורר ללמוד כי הרחקתו של אדם מכהונתו כראש עיר יכולה להיעשות לאחר הרשעה בלבד, וכי קביעת תנאי שחרור מגבילים שבמסגרתם מורחק ראש עיר מכהן מתפקידו מהווה, לפיכך, חריגה אסורה מהוראות החוק, תוך הענשת הנאשם טרם הרשעתו.

19.

בנוסף לכך, העורר טוען שהחלטת בית המשפט קמא פוגעת גם בזכותו החוקתית לעבוד ולהתפרנס בכבוד, בהתחשב בכך שהפסקת כהונתו בעירייה פגעה במקור הכנסתו העיקרי. לדבריו, הנזק שנגרם לו בשל כך הולך ומתעצם עם חלוף הזמן, וכיום מימדיו עולים כדי פגיעה בלתי מידתית בזכותו החוקתית להתפרנס בכבוד.

20.

לגופם של דברים, העורר ממשיך וטוען כי במצב הדברים הנוכחי, שבו הוא שב להתגורר בקלאנסווה ויוצא מביתו כרצונו (בליווי מפקח), ובשים לב להקפדתו על תנאי השחרור במהלך המשפט ולעובדה שעדויותיהם של העדים המתגוררים בעיר כבר נשמעו – אין עוד מקום למנוע ממנו לכהן בתפקידו על יסוד הטעמים של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכים.

21.

לשיטת העורר, הפסקת כהונתו נבעה, מנקודת מבטו של משרד הפנים, ממגבלות מעשיות שעניינן היותו נתון במעצר מבית מחוץ לגבולות העיר, ולא ממסוכנות כלשהי שנשקפה ממנו.

22.

לבסוף, העורר טוען כי יש לאפשר לו לחזור ולכהן בתפקידו גם על בסיס של אכיפה שוויונית, בהתחשב בכך שנאשמים אחרים הוסיפו לכהן בתפקידיהם כראשי ערים, במקביל לניהול משפטם.

עמדת המדינה

23.

המדינה מבקשת לדחות את הערר. לשיטתה, הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטות הקודמות בעניינו של העורר בכל הנוגע לכהונתו בתפקיד ראש העירייה בעינם עומדים. משפטו עדיין מתנהל ובמובן זה עדיין קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, וזאת לצד המסוכנות הנובעת מכך ששיבה לכהונתו כרוכה בחזרה לזירה שבה ביצע, על-פי הנטען, את העבירות המיוחסות לו.

המסגרת הנורמטיבית

24.

לאמיתו של דבר, הערר שבפני חייב התייחסות לשלוש שאלות: ראשית, מהו מקור הסמכות להורות לעורר שלא לשמש בתפקיד ראש העירייה בתקופה שבה הוא משוחרר מן המעצר בתנאים עד תום ההליכים? שנית, מה נקבע בהחלטות קודמות בנוגע להמשך כהונתו של העורר כראש העירייה? שלישית, האם יש לחזור ולשנות מהחלטות אלה?

השאלה הראשונה: מקור הסמכות והיקפה

25.

בעיקרו של דבר, מתן הוראה שעניינה אי-כהונתו של נאשם בתפקיד נופלת בגדרי סמכותו של בית המשפט הדן בשחרורו לחלופת מעצר. סעיף 48(א) לחוק המעצרים (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 מקנה לבית המשפט המחליט על שחרור בערובה ממעצר סמכות רחבה לקבוע תנאים לשחרור, ובהם תנאים שיבטיחו מניעת שיבוש של הליכי משפט. בהמשך, מונה סעיף 48(א) רשימה של תנאים שאותם יכול בית המשפט להשית לשם הבטחת תכלית זו ואחרות, שהינה רשימה לא סגורה ( ראו למשל: בש"פ 2386/09 פדרמן נ' מדינת ישראל , בפסקה 10 (30.3.2009); בש"פ 4348/99 ארוך נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 (3.11.1999) ). רשימה זו כוללת, בין השאר, את סעיף-משנה (10) המכיר באפשרות לקבוע תנאי שעניינו הפסקת עיסוק אשר יקל על ביצוע עבירות דומות. לכאורה, המגבלה שהושתה על העורר יכולה להיכנס, לפחות באופן חלקי, גם לגדריו של סעיף-משנה זה. למעשה, חשוב לתת את הדעת על כך שהמגבלה בה עסקינן אינה כוללת איסור גורף לעסוק במקצוע מסוים, אלא מונעת מן העורר למלא משרה קונקרטית. מהיבט זה, ניתן לומר שהיא פוגענית פחות בהשוואה למקרים שבהם נאסר על אדם לעסוק במקצועו. עם זאת , יש לה השלכות גם במישור הציבורי, עניין שאליו אדרש בהמשך.

26.

לאור האמור לעיל, הסמכות המוקנית לבית משפט של מעצרים להתנות את שחרורו של נאשם בתנאי שעניינו מגבלת עיסוק עומדת גם מקום בו מגבלה זו נדרשת על מנת לתת מענה לחשש מפני שיבוש הליכי משפט (כאמור בסעיף 48(א) רישא). לכל הפחות, ניתן לעשות שימוש בסמכות זו מקום בו העבירות המיוחסות לאותו נאשם הן כאלה שטבוע בהן החשש מפני שיבוש הליכי משפט, היינו כאשר החשש להישנות העבירות והחשש לשיבוש הליכים כרוכים זה בזה (ראו למשל: בש"פ 931/12 סלהב נ' מדינת ישראל , בפסקה 14 (9.2.2012)). אלה הם פני הדברים בנסיבות שבהן מגבלת העיסוק עניינה בהרחקת הנאשם מסביבה מקצועית ואנושית קונקרטית, להבדיל מאשר איסור גורף לעסוק בתחום מקצועי מסוים. למותר לציין, כי גם בהפעלתה של סמכות זו בית המשפט ישווה לנגד עיניו את הפגיעה הנגרמת לפרנסתו של הנאשם ולחייו המקצועיים וישקול אותה אל מול עוצמתו של החשש להישנות העבירות ולשיבוש הליכי המשפט, וזאת כדי למנוע פגיעה גדולה מהנדרש (ראו והשוו: בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון , בפסקה 30

(31.10.2007)) .

27.

אם כן, בית משפט אשר נדרש להחליט בשאלה של שחרור לחלופת מעצר רשאי לשקול האם המשך עבודתו של הנאשם בתפקיד שמילא עובר למעצרו כרוך בסיכון לציבור. אלה עשויים להיות פני הדברים מקום בו העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו, לכאורה, על רקע אותו תפקיד או תוך ניצול הסמכויות וההזדמנויות שהוקנו לו במסגרתו. מכאן עולה, כי לפחות במישור העקרוני רשאי בית המשפט המוסמך להחליט בעניין של מעצר ושל החלופות לו להתנות שחרורו של נאשם שהועמד לדין בגין עבירות שביצע לכאורה במהלך כהונתו כראש עיר, בכך שלא ישוב לכהונתו. אכן, כאשר עסקינן בתפקיד של נבחר ציבור, נלווה להפעלתה של סמכות זו גם החשש לסיכול רצונם הדמוקרטי של הבוחרים, אשר מינו את הנאשם לתפקידו. מן הראוי, כי שיקול זה יעמוד לנגד עיניו של בית המשפט הדן בהליך המעצר. יחד עם זאת, החשש לפגיעה ברצון הבוחרים איננו אלא אחד מהשיקולים שאותם נדרש בית המשפט להביא בחשבון בבואו לקבוע את תנאי השחרור (ראו והשוו: בש"פ 5816/09 מדינת ישראל נ' זגורי , בפסקאות 18, 35-34 (9.9.2009)). אין בחשש זה, לכשעצמו, כדי להחריג קביעת תנאים שעניינם איסור לכהן במשרה ציבורית מגדרי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 45(א) לחוק המעצרים.

28.

חשוב להבהיר: שאלת כהונתו של נאשם בתפקיד ראש עירייה עשויה להתעורר גם במישור הציבורי – בכל הנוגע לחשש לפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית. ההלכה בעניין זה נקבעה בעבר בכל הנוגע לכהונה בתפקידים מיניסטריאליים (ראו: בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד מז(5) 441 (1993); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(5) 404 (1993)). בימים אלה, שאלה דומה תלויה ועומדת בפניו של בית משפט זה גם בכל הנוגע לכהונתו של ראש עירייה (ראו: בג"ץ 5141/11 ליליאן נ' ראש עיריית רמת גן ויו"ר החברה הכלכלית (24.4.2013) (להלן: עניין ליליאן )). ואולם, זו אינה השאלה העומדת בפני כעת. התניית שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר בכך שלא ישוב לתפקידו קשורה לתכליותיו של הליך המעצר ולעילות המעצר שקמו כנגד אותו נאשם מלכתחילה – היינו, לצמצום החשש לביצוע עבירות או לשיבוש הליכי משפט. הא – ותו לא. שיקולים אחרים הקשורים להמשך כהונתו של נבחר ציבור שהוגש נגדו כתב אישום, לרבות החשש לפגיעה באמון הציבור והחשיבות הנודעת לשמירת טוהר המידות בשירות הציבורי, חורגים ממסגרת זו.

שאלה שנייה: ההחלטות עד כה

29.

בטרם יוכרע הערר שבפני, יש לחזור ולבחון מה נקבע בעניין כהונתו של העורר. כפי שעולה מן המתואר לעיל, מרבית ההחלטות הקודמות בעניינו לא נדרשו במישרין לשאלת הכהונה כשאלה "עירומה" העומדת על רגליה היא – מאחר שהתנאים הפיזיים של שחרורו של העורר לא אפשרו את המשך כהונתו בפועל. משהוסרו מרבית התנאים הפיזיים שהגבילו את פעילותו של העורר, התעוררה לראשונה השאלה האם תנאי השחרור הנותרים כוללים גם תנאי האוסר עליו לכהן בתפקידו (אף בהיעדר מניעה "פיזית" לעשות כן). שאלה זו שוב אינה ניצבת בפניי, כשאלה פרשנית, לאחר שבהחלטתו מיום 21.3.2013 קבע בית המשפט קמא מפורשות שכחלק מתנאי שחרורו העורר מנוע מלכהן כראש עירייה. יהיו אשר יהיו הנחות המוצא שעמדו ביסוד ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של העורר (עניין שהחלטתה המבהירה של השופטת ארבל נדרשה לו, אף כי לא הכריעה בו עד תומו), החלטתו של בית המשפט קמא מיום 21.3.2013 היא זו העומדת במוקד הערר, ועמדתה בסוגיית המשך כהונתו של העורר ברורה דיה.

שאלה שלישית: בעת הזו

30.

אם כן, נקודת המוצא לדיון שבפני צריכה להיות שקביעת תנאי שחרור בדבר מניעת המשך כהונה בתפקיד היא אפשרית ככל שתנאי זה קשור לעילות המעצר שהצדיקו, מלכתחילה, לשקול את מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים; וכן שלפחות בעבר נדרשה הרחקתו של העורר מהעיר קלאנסווה בכלל, ומהעירייה בפרט, על מנת לאיין את מסוכנותו ואת החשש לשיבוש הליכי המשפט בענייננו (לנוכח יכולת ההשפעה הנלווית לכהונה בתפקיד של ראש העירייה).

31.

השאלה המתעוררת כעת היא האם בשים לב לשינוי שחל בנסיבות מאז שחרורו של העורר לחלופת מעצר, יש מקום לאפשר לו לשוב לכהונתו? לאחר שבחנתי שאלה זו, נחה דעתי כי התשובה עליה היא שלילית. אכן, צודק בא כוחו של העורר בהצביעו על כך שפרשת התביעה כמעט והסתיימה. עם זאת, בית המשפט קמא התרשם כי גם בשלב זה של המשפט עומדת בעינה הסכנה של שיבוש הליכי המשפט, ואני סבורה שבדין סבר כך. העבירות המיוחסות לעורר קשורות בקשר ישיר לתפקודו כראש העירייה, ולכן שובו לתפקיד זה ולעמדת הכוח הכרוכה בו יוצרים חשש להשפעה על עדים – חשש אשר אמנם יפחת, אך לא יתאיין כליל, גם בשלב של פרשת ההגנה. לאמיתו של דבר, העבירות המיוחסות לעורר הן, כאמור, כאלה שהחשש מפני שיבוש הליכי המשפט טבוע באופיין. על כן, הרחקתו של העורר מהסביבה האנושית והמקצועית שבה בוצעו מהווה את ה"ליבה" של חלופת המעצר, ככל שמדובר בחשש מפני שיבוש כאמור. עם חלוף הזמן ושינוי הנסיבות היה מקום להקל בתנאים הפיזיים והגיאוגרפיים שהושתו על העורר, כפי שאכן נעשה, על מנת בכדי לצמצם ככל האפשר את הפגיעה הנגרמת לו. יחד עם זאת, אינני סבורה שבעת הזו השתנה האיזון במידה המצדיקה ויתור על ליבתה של חלופת המעצר, באמצעות החזרתו של העורר לכהונתו.

32.

לקראת סיום, אבקש להתייחס בקצרה לטענתו של העורר בכל הנוגע להפלייתו לרעה, לכאורה, בהשוואה לנאשמים אחרים אשר הועמדו לדין במהלך כהונתם כראשי עירייה, מבלי שנדרשו לחדול ממנה. בהקשר זה, הצביע העורר, בין השאר, על עניינו של ראש עיריית רמת גן, אשר המשיך לכהן בתפקידו לאחר שבינואר 2013 הוגש נגדו כתב אישום. בא-כוחו של העורר התייחס בכלליות גם לכמה מקרים אחרים מן העבר, אך לא פירט את נסיבותיהם במדויק, גם לא במסגרת השלמת הטיעון בכתב בעניין זה. אשר על כן, אינני יכולה להידרש לטענה בפירוט. עם זאת, חשוב להדגיש שלא נטען כי במקרים שהוזכרו התבקש מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים; בלא מעצר כאמור

ממילא לא יכלה להתעורר הסוגיה של קביעת התנאים המגבילים לשחרורם של הנאשמים כחלק מהליך המעצר, להבדיל מן הסוגיה של המשך הכהונה במישור הציבורי-מינהלי. עניין אחרון זה נדון כאמור בימים אלה בעניין ליליאן בכל הנוגע לעניינו של ראש עיריית רמת גן, הדוגמה המרכזית שעליה הצביע העורר, ובהתייחס אליו איני מביעה כמובן כל עמדה.

33.

סוף דבר: הערר נדחה.