בש"פ 377/11 חיים שטנגר נ. מדינת ישראל

1.

העורר נעצר ביום 5.1.2011 בגין חשד לביצוע עבירות שידול לחבלה בכוונה מחמירה, חבלה במזיד ברכב וקשירת קשר לפשע. לפי החשדות המיוחסים לו, העורר שידל אדם אחר לפגוע בשכן שעימו הוא מסוכסך ולגרום לו לחבלות חמורות; וכי במסגרת שיחותיו של העורר עם אותו אדם, הוא ציין כי לאחר סיום "המלאכה" של הפגיעה בשכן, משימתו תהיה לפגוע בשופטת או בכלי רכבה. שלוש בקשות להארכת מעצר שהוגשו בעניינו התקבלו על-ידי בית משפט השלום; וביום 13.1.2011 הוגשה בעניינו בקשה רביעית להארכת מעצר, אליה צורפה הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בהצהרת התובע צוין, כי יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד העורר ולבקש את מעצרו עד לתום ההליכים. עוד צוין, כי בתיק קיים חומר חקירה רב אשר נאסף מתחנות משטרה רבות וכולל נחקרים רבים; וכי לצורך השלמת לימוד החומר והכנת כתב האישום והבקשה למעצר עד לתום ההליכים, נדרשים למדינה 5 ימי מעצר נוספים. בית משפט השלום (כב' השופט ש' בקר ) קבע בהחלטתו מיום 13.1.2011 כי את המסוכנות הנשקפת מן העורר ניתן להפיג באמצעות שחרורו לחלופת מעצר. בעניין זה ציין בית המשפט, כי הרחקתו של העורר מהעיר תל-אביב ומשכניו מקהה, במידה רבה, את המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי שכניו. בית המשפט הוסיף וציין, כי בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שהשיחה בין העורר לאדם שאותו שידל לפגוע באחרים התרחשה לפני חמישה חודשים ומאז לא נפגעו מי מאלה שעליהם נסה השיחה; ובנוסף, באחד המקרים שבהם פלוני שהיה אמור לפגוע בשכן ובשופטת לא פעל לפי הנחיותיו של העורר, העורר לא יצא לממש את הפגיעה בדרכים אחרות. מנתונים אלה עולה, קבע בית המשפט, כי במשך מספר חודשים בהם היה העורר חופשי לחלוטין לנהוג כרצונו – הוא לא פגע באיש. מכך הסיק בית המשפט, כי מן העורר אכן נשקפת מסוכנות אולם מדובר ברמת מסוכנות שניתן להפיגה באמצעות חלופה שהוצעה מטעם העורר. נוכח כל האמור הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר בית מלא ביבנה; והטיל עליו ערבויות שונות ותנאים מגבילים.

2.

על החלטה זו עררה המדינה בפני בית המשפט המחוזי ועררה התקבל. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מודריק )

כי אין מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה או בשאלת קיומה של מסוכנות; והשאלה היחידה הדרושה להכרעתו היא האם חלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום היא חלופה הולמת. לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. נקבע, כי החלטתו של בית משפט השלום איננה משקפת כהלכה את המסוכנות הגלומה בעורר; וכי מסוכנות זו עולה באופן ברור מכך שהעורר הוא עורך דין ותיק ומוכר שהוכיח נחישות לפגוע באחרים, בדרך מתוחכמת ותוך טשטוש והסוואת עקבותיו. בית המשפט סבר, כי נוכח מסוכנות זו, החלופה עליה הורה בית המשפט המחוזי איננה מספקת, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שמעצר בית מלא איננו גורם מספיק לנטרול אפשרות של שיבוש מהלכי משפט.

3.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי, בו מבקש העורר לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולאפשר את שחרורו לחלופה שנקבעה בידי בית משפט השלום. מפאת קוצר הזמן לא ארחיב כאן בטענות שהעלו הצדדים לפניי. בתמצית ייאמר, כי בערר שהוגש מדגישים באי-כוחו של העורר כי אין עוד הליכי חקירה הדורשים את המשך החזקתו של העורר במעצר;

וכי אין כל יסוד ראייתי לחשש מפני שיבוש מהלכי חקירה עליו עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו. עוד הם טוענים, כי את המסוכנות הנשקפת משולחם ניתן לאיין באמצעות החלופה שהוצעה. בדיון על-פה הוסיף וטען בא-כוחו של העורר, בין היתר, כי המעשים המיוחסים לשולחו בוצעו לפני חודשים רבים שבהם לא נפגע איש מבין אלה שעליהם נסבו שיחותיו של העורר. הוא אף הדגיש כי לכשיוגש כתב אישום וככל שיתבקש מעצרו של העורר עד תום

ההליכים, לא ייטען כי שחרורו לפרק הזמן שעד לדיון בבקשת המעצר עד לתום ההליכים הינו בבחינת נסיבה רלבנטית. בא-כוח המדינה טען מנגד כי מוקד הדיון הוא בשאלת המסוכנות הנשקפת מן העורר. הוא עמד על אי-הבהירות האופפת את המעשים המיוחסים לעורר, שהוא לכאורה אדם נורמטיבי ובתוך כך טען כי אי-בהירות זו משליכה על בחינת מסוכנותו של העורר, ועל אי התאמתה של החלופה.

4.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים עליהם הורה בית משפט השלום. הצדדים אינם חולקים – לצורך הדיון הנוכחי המתמקד ב"מעצר הביניים" בלבד –

על קביעותיו של בית משפט השלום באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר ובאשר למסוכנות הנשקפת ממנו. השאלה בה יש להתמקד היא, אם כן, האם חלופת המעצר שהוצעה יש בה כדי לאיין את המסוכנות הקיימת, שכן גם בשלב של "מעצר ביניים" עד להגשתו של כתב אישום יש לבחון את אפשרות השחרור לחלופת מעצר, על מנת שהפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין תהיה מידתית (השוו: בש"פ 10534/08 מדינת ישראל נ' בראודה (לא פורסם, 14.12.2008); בש"פ 10853/08 מסעוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2008)). להשקפתי, חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של המשיב יש בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. לעורר אין עבר פלילי והוא ניהל עד כה אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. קשה, אמנם, להשתחרר מהתחושה הקשה העולה מכך שעורך דין ותיק כמו העורר מעורב במזימה לפגוע באחרים, ואף איננו בוחל מתכנון כאמור ביחס לרכבה של שופטת שהחלטותיה לא נשאו חן בעיניו; ואני סבור, כי יש ממש באמירתו של בית המשפט המחוזי בדבר החומרה שיש לייחס למצב בו אדם שהוא עורך-דין מוכר בקהילתו ומופקד על שמירת החוק, נוהג, לכאורה, בדרך זו. יש להניח, כי ככל שהעורר יואשם ויורשע בעבירות אלה הוא ייתן על כך את הדין אולם לעת הזו, נתונים אלה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי הדרך היחידה לנטרול מסוכנותו של העורר בתקופת הביניים האמורה היא מאחורי סורג ובריח. לכך מצטרפת העובדה שלפי האמור בהצהרת התובע, מעצרו של העורר לא נתבקש לצורך המשך החקירה אלא לצורך לימוד החומר והכנת כתב האישום. משמע, שחקירתו של העורר הגיעה זה מכבר אל הישורת האחרונה, ואין חשש כי שחרורו יסכל את החקירה. באשר לחשש משיבוש הליכי משפט שעליו הצביע בית המשפט המחוזי בהחלטתו אומר, כי בחנתי את התנאים המגבילים והערבויות עליהם הורה בית משפט השלום בהחלטתו ואני סבור כי יש בהם ליתן מענה סביר לא רק למסוכנות הנשקפת מן העורר אלא גם לחשש מפני שיבוש. סיכומו של דבר, הערר מתקבל. העורר ישוחרר בתנאים עליהם הורה בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 13.1.2011.