בש"פ 8954/09 אוהד דדון נ. מדינת ישראל

העורר נעצר ביום 9.10.2009, בחשד כי היה מעורב בקטטה במועדון לילה בירושלים בה נרצח אדם בדקירות סכין. במהלך חקירתו הוארך מעצרו מספר פעמים על ידי בית משפט השלום בירושלים, על פי סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

ביום 3.11.2009 ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו בעשרה ימים נוספים. מכיוון שתקופת המעצר המבוקשת חרגה מסך 30 הימים הקבועים בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים להארכת מעצר בטרם הוגש כתב אישום, לוותה הבקשה באישור מטעם המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, אשר הוסמך לעניין זה על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

בהחלטתו קבע בית משפט השלום (כבוד השופט א' רובין) כי במהלך ימי מעצרו של העורר בוצעו פעולות חקירה וכי החומר שנאסף נגדו מבסס חשד סביר, ואף למעלה מכך. עוד ציין בית המשפט כי החקירה לגבי העורר נסתיימה למעשה למעט פעולה אחת, כשבמקביל עושה המשטרה מאמצים רבים כדי לאתר חשוד נוסף בביצוע העבירה, אשר נמלט ממקום האירוע. לפיכך קבע כי עומדת כנגד העורר עילת מעצר, בשל מסוכנותו ובשל החשש מפני שיבוש מהלכי חקירה לאור הימלטותו של החשוד הנוסף. מנגד ציין בית המשפט כי העורר כבר עצור ימים רבים בהם לא נתפס המעורב הנוסף, ולא ניתן להאריך את המעצר ללא גבול. לנוכח זאת האריך בית המשפט את מעצרו של העורר לשלושה ימים נוספים בלבד, לשם ביצועה של פעולת החקירה האמורה הנוגעת לו.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 9570/09).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן-עמי) קיבל את הערר, בקבעו כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר בשל מסוכנותו ובשל החשש מפני שיבוש הליכי חקירה, עילות אשר מצאו ביטוי באישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה, חשדות אשר מגובים בחומר הראיות החסוי שהוגש לעיונו. לפיכך, וחרף משך הזמן הארוך בו שוהה העורר במעצר עוד בטרם הוגש כנגדו כתב אישום, הורה בית המשפט על מעצרו עד ליום 13.11.2009.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען בא כוח העורר כי העורר מוחזק על ידי המשטרה כ"בן ערובה", כאשר מחד גיסא נמנעת היא מהגשת כתב אישום כדי שלא לחשוף את חומר החקירה, ומאידך גיסא נמנעת משחרורו של העורר. לטענתו, העילות הנטענות בדבר מסוכנות או חשש לשיבוש מהלכי חקירה הינן עלי תאנה בלבד, הבאים לכסות על העילה האמורה. עוד מוסיף בא כוח העורר וטוען כי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לבקשה להארכת המעצר נסמכת על העילות בדבר מסוכנותו והחשש מפני שיבוש הליכי חקירה בלבד, ולכן שגה בית המשפט המחוזי משהאריך את מעצר העורר על רקע הצורך בביצועם של מהלכי חקירה. יצוין כי לטענת בא כוח העורר, העורר לא היה האדם שדקר את המנוח, אלא החשוד השני, אשר אחריו מחפשת המשטרה.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה כי כנגד העורר מצויות ראיות לכאורה מבוססות, המצביעות על מעורבותו בדקירת המנוח, ובשיבוש הליכי חקירה בדמות העלמת החולצה אותה לבש באירוע, העלמת הסכין ותיאום גרסאות אל מול החשוד השני. עוד מוסיפה באת כוח המשיבה כי שחרורו של העורר מעורר חשש ממשי מפני המשך שיבוש החקירה באמצעות המשך תיאום הגרסאות אל מול החשוד האחר.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, ולאחר ששמעתי את טענותיהם של באי כוח הצדדים, ועיינתי היטב בחומר שהוצג לעיוני במעמד צד אחד בהסכמת בא כוח העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כפי שמורה סעיף 13(א) לחוק המעצרים, לא יורה שופט על מעצרו של אדם בטרם הוגש כנגדו כתב אישום, אלא באם שוכנע כי קיים חשד סביר שעבר עבירה שאינה חטא, וכי מתקיימת אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף.

בענייננו, שתי הערכאות שקדמו לי היו תמימות דעים כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה מבוססות הקושרות אותו לביצוע העבירה בה נחשד, ולאחר בחינת החומר שהוצג לי אף אני שותף למסקנה זו. במקביל, ומבלי להיכנס לפרטים, מחומר זה עולה חשש ממשי כי העורר פעל לשם שיבוש חקירת האירוע, ועולה חשד ממשי כי שחרורו יביא להמשך שיבוש החקירה, הן ביחס לעורר עצמו והן ביחס לחשוד האחר (והשוו בש"פ 3095/06 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2006)). במקביל, המעשה החמור בו נחשד העורר, ואשר כאמור קיימות ראיות ממשיות הקושרות אותו לביצועו, מקים יסוד סביר לחשש כי הוא מהווה סכנה לביטחון הציבור, בפרט לאור העובדה כי בשונה מטענת בא כוחו, רישומו הפלילי של העורר מציין כי בעבר נקבע כי ביצע עבירה של החזקת אגרופן או סכין, על פי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. התקיימותן של עילות אלו מביאה למסקנה כי אין מנוס מפני היעתרות לבקשת המשיבה להארכת המעצר, אף בלא להידרש לסוגיית המשך החקירה.

אכן, אין לכחד כי על תקופת הימצאותו של אדם במעצר בטרם הוגש כנגדו כתב אישום ולאחר שנסתיימה חקירתו, להיות קצרה ככל הניתן, ולא ארוכה מהדרוש לשם קידומן של העילות הקבועות בסעיף 13(א) לחוק המעצרים. מנגד, יש לזכור כי עילת המעצר בדבר הימשכות החקירה הינה אך אחת מבין העילות המנויות בסעיף, וכי ממילא הארכתה של התקופה מוגבלת בפיקוח הדוק, הן בדמות הצורך באישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת בקשה למעצר מעבר לתקופה של שלושים ימים, והן בדמות הבאתו של העצור בפני שופט לכל היותר מדי חמישה עשר ימים. אמנם בסמכות זו להארכת המעצר יש לעשות שימוש זהיר וקפדני, אולם בנסיבות עניינו של העורר אין מנוס מפני היענות לבקשת המשיבה והארכת מעצרו לתקופה נוספת.

אשר על כן הערר נדחה.