בש"פ 948/07 אביטל אברהם נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל), אשר הורה כי העורר ישוחרר בערובה בדרך של חתימה על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח שלא יכנס לחנות בה נתפס ויתייצב לחקירה משטרתית עת יוזמן אליה. אם לא יחתום על ההתחייבות האמורה, יאסר ל-3 ימים. ביצוע החלטה זו עוכב תחילה עד 31.1.07, ולאחר מכן בהסכמה עד למתן החלטה בערר.

2.

השוק הסיטונאי בחברון פונה מיושביו, והנכסים במקום הוגדרו רכוש ממשלתי באחריות הממונה על הרכוש הממשלתי. בעקבות החלטה זו, התחייבה המדינה במסגרת הליכים בבג"צ 5097/01 לפנות את הפולשים שנכנסו לשוק בקיץ 2001. הפולשים התפנו מן המיתחם ביום 31.1.06, לאחר שהמדינה הצהירה כי בכוונתה לבצע את הפינוי עד ליום 15.2.06.

מאז פינוי השוק כאמור, התבצעו במקום סיורי משטרה כדי לוודא שלא תבוצע פלישה נוספת. ביום 27.12.06 וביום 5.1.07 בוצעו סיורים במיתחם, מהם עלה כי המקום אינו מאוכלס דרך קבע.

ביום 7.1.07, במהלך סיור משטרתי במקום, נתגלה העורר בתוך אחת החנויות שדלתה נמצאה פתוחה, וכשהוא ישוב על מזרון. מנעול דלת החנות היה עקור ממקומו ובדלת הותקן מנעול חדש, שהמפתח אליו היה מצורף לצרור מפתחות שהיה מונח בסמוך לעורר. העורר טען בפני השוטרים כי הם אינם יכולים לפנותו, שכן הוא מתגורר במקום למעלה מחודש ימים. השוטרים עצרו את העורר לחקירה בחשד לעבירה של הסגת גבול פלילית. למחרת, הובא העורר בפני בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל), ונתבקש שחרורו בערובה לצורך חקירה בתנאי שיתייצב במשטרה עם דרישה, וכן נדרש תנאי של הרחקה מהישוב היהודי בחברון ל-3 חודשים. בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי הוא לא שוכנע בקיומו של חשד סביר לכך שהעורר ביצע עבירה של הסגת גבול המיוחסת לו, שכן מחומר החקירה עולה כי הוא מתגורר במקום למעלה משלושים יום. לפיכך מצא כי אין הצדקה להורות על שחרורו תוך כדי הרחקתו מהישוב היהודי בחברון ל-3 חודשים. בית המשפט הורה על שחרור העורר בתנאי שיחתום על ערבות עצמית בסך 1,000 ש"ח לצורך התייצבות לחקירה כשיידרש.

3.

המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. היא טענה כי טעה בית משפט השלום כאשר קבע כי אין יסוד סביר לחשד כי העורר ביצע עבירה של הסגת גבול בלא שניתנה הנמקה לקביעה זו, ובכך שקבע כי הוא שוהה בחנות למעלה מחודש ימים כאשר לנתון זה אין נגיעה ישירה לחשד הסביר לביצוע הסגת גבול פלילית. לטענת המדינה, מהראיות עולה כי העורר שהה במקום שלא כדין ומסקנה זו מתחזקת מחומר נוסף שהתווסף לתיק התביעה מאז החלטת בית משפט קמא. די לצורך צו הרחקה בחשד סביר לביצוע עבירה, ודי בקיום חשד כזה המצדיק חקירה פלילית. בהחלטתו, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה, לפיה קם חשד סביר לביצוע עבירה של הסגת גבול על-ידי העורר לאור ההלכה הפסוקה בדבר אופי הראיות הנדרשות להקמת חשד סביר בהליך מקדמי זה. כן דחה בית המשפט טענה שהעלה העורר, לפיה המשיבה מבקשת לנצל את סדר הדין הפלילי לקידום מטרות שהן ביסודן אזרחיות, או לקביעת עובדות בשטח, וקבע כי בית המשפט בהליך של שחרור בערובה אינו צריך לבחון שאלות אלה אלא להסתפק בבחינת קיומן של ראיות לכאורה לקיום חשד סביר לביצוע העבירה. ראיות כאלה מתקיימות כאן. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי בקשת המדינה להרחקת העורר מחברון למשך 3 חודשים אינה מידתית. הנזק העלול להיגרם לעורר מהרחקה כזו גבוה בהרבה מהסיכון הפוטנציאלי הכרוך בהישארותו בעיר חברון, וניתן לגישת בית המשפט ליתן מענה לסיכון זה באמצעות תנאים מגבילים מידתיים יותר. לפיכך בית המשפט המחוזי קבע, כי על העורר לחתום על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח, שלא ייכנס לחנות בה נתפס, ויתייצב לחקירה משטרתית עת יזומן אליה. אם לא יחתום העורר על ההתחייבות, כך נקבע, ייאסר למשך 3 ימים.

4.

ערר זה מכוון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, המחייבת את העורר בין היתר,

שלא להיכנס לחנות בה נתפס . לטענת העורר, הוא מתגורר בשוק בחברון, ושאלת ההחזקה במקום שנויה במחלוקת משפטית ותלויה ועומדת בבית המשפט השלום במסגרת תביעה אזרחית. למשטרה סמכות פינוי עצמית רק ב"פלישה טרייה", רק בתוך 30 יום מהתפיסה, וזאת בהתאם לסעיף 18 ל חוק המקרקעין , תשכ"ט-1969, או הדין המקביל לכך החל באזור. משחלפה תקופה זו, פקעה הסמכות לעשיית דין עצמית, ושוב לא ניתן לבצע פינוי דה-פקטו מהמקום באמצעות חוק המעצרים. שאם לא כן, בדרך זו ייעקף ההסדר המשפטי הקבוע בחוק המקרקעין ותסוכל תכליתו. על-פי הטענה, גם החלטת בית המשפט המחוזי, משמעותה המעשית היא מתן פסק פינוי כנגד העורר בלא ששאלת חוקיות חזקתו במקום התבררה, כנדרש במקרים בהם חלפו יותר 30 ימים מאז נתפסה חזקה במקרקעין. קביעת בית המשפט, לפיה די בראיות לכאוריות - ולו דחוקות - המקימות חשד סביר לביצוע הסגת גבול כדי להורות על הרחקת העורר מהמקום מערבת בין הסמכות הפלילית של שחרור בתנאים לצרכי חקירה לבין הסמכות האזרחית ליתן סעד של צו מניעה האוסר כניסה למקום, אשר בהקשר אליו מתחייב דיון אזרחי לגופו של עניין, והכרעה בו אינה אפשרית על-פי ראיות לכאורה דחוקות בלבד.

כן טוען העורר, כי תכלית תנאי השחרור בערובה הינה אך להבטיח כי החשוד יתייצב לחקירה ולמשפט או יימנע משיבוש הליכי משפט; מניעת כניסה לחנות אינה מקדמת תכלית זו. לאור כל אלו, ונוכח תפיסת העורר במקום במשך תקופה העולה על 30 יום, על המחלוקת בדבר חוקיות החזקה בחנות להתברר במסגרת דיון אזרחי, ועל-פי נטלי ההוכחה והראייה הקבועים בו – ואין לעקוף זאת באמצעות הטלת תנאי שחרור במסגרת הליך פלילי. לבסוף, טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיים חשד סביר לביצוע עבירת הסגת גבול על ידו. לטענת העורר, יש לאמץ את קביעת בית משפט השלום בדבר היעדרו של חשד סביר לביצוע עבירה, כאמור.

5.

דין הערר להידחות.

המיתווה הנורמטיבי

סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 קובע שורה של תנאים בהם מוסמך שופט לצוות על מעצר אדם לפני הגשת כתב אישום. לצורך מעצר כאמור, נדרש בראש וראשונה חשד סביר לביצוע העבירה, וכן נדרש כי תתקיים אחת מעילות המעצר המצוינות בסעיף זה. אחת מעילות המעצר היא זו המופיעה בסעיף 13(א)(2) לחוק, על-פיה " קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד [...] יסכן את בטחון הציבור ....", על-פי ההלכה הפסוקה, " אם קיים יסוד סביר לחשש שאדם כזה ימשיך לבצע עבירות כאלה אם ישוחרר מן המעצר, נוצרת סכנה לביטחון הציבור, כלשונו של סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, ולפיכך קמה עילה לעצור אותו אדם " (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פד"י נד(1) 385, בעמ' 390 (השופט י' זמיר); בש"פ 5632/00

מציעי עומר נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(3) 500, פיסקה 6 (השופט י' אנגלרד)). הדברים נאמרו שם לעניין מעצר לאחר הגשת כתב אישום, על-פי סעיף 21(א)(2) ל חוק המעצרים , אך הגיונם יפה גם לענין מעצר שבטרם הגשת כתב אישום בעילה על-פי סעיף 13(א)(2) לחוק, שכן מדובר בעילות מעצר זהות שעניינן קיום חשש לקיום סיכון לבטחון הציבור, והרציונל להפעלתן דומה, כדברי י' קדמי בספרו

על סדר הדין בפלילים

(כרך א, תשס"ג), בעמ' 192: " נוסח ההוראה

[בסעיף 21(א)(1)(ב) - א"פ ] זהה למעשה לזה של עילת המעצר ה"מקבילה" למעצרו של חשוד על-ידי בית-המשפט, כאמור בסעיף 13(א)(2); ויש להניח כי לשתי ההוראות תינתן פרשנות דומה " . ההבדל בין עילת המעצר לפני הגשת האישום, לבין העילה המקבילה לה לאחר הגשת כתב אישום הוא באמצעים הראייתיים לבחינת החשש לסיכון הציבור הצפוי מהחשוד או הנאשם. בעוד שטרם הגשת כתב האישום, קיום חשש כזה אינו נתמך בהכרח בראיות לכאורה מלאות שכן חקירת העבירה עשויה להיות אך בתחילתה, הרי לאחר הגשת כתב אישום, מדובר בקיום תשתית ראייתית לכאורית העשויה להוות יסוד להרשעה, המצביעה על מסוכנות הנאשם.

6.

עולה, איפוא, כי מקום שקיים חשד סביר כי אדם עבר עבירה, וקיים יסוד סביר להניח שיחזור ויבצע עבירות נוספות, עשוי הדבר להיות בסיס למעצר, בין בטרם הגשת כתב אישום, ובין אחריו. אולם ככלל, אין לצוות על מעצר אם ניתן להשיג את תכליתו על דרך קביעת תנאי ערובה שפגיעתם בחירות החשוד או הנאשם פחותה (לגבי חשוד בעבירה - ראו סעיף 13(ב) ל חוק המעצרים ; בש"פ 4919/96 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 96(3) 1318, פיסקה 3 (השופטת ד' דורנר)). על-פי סעיף 48 לחוק, שחרור בערובה הוא על תנאי שהחשוד יתייצב לחקירתו ולדיון במשפטו ויימנע מלשבש הליכי משפט. בית המשפט רשאי להוסיף לכך תנאים נוספים, לפרק זמן שייקבע, וככל שימצא לנכון, לרבות " איסור

כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ " (סעיף 48(א)(3) ל חוק המעצרים ) וכן " איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר

מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה

דומה " (סעיף 48(א)(10) לחוק).

לסיכום הדברים: מעת שקיים חשד סביר כי אדם חשוד ביצע עבירה, ומתקיים חשש כי ימשיך לבצע עבירות, קמה עילת מעצר שבמסגרתה ניתן לשחררו בערבות בתנאים שמטרתם למנוע את הסיכון שבהמשך ביצוע עבירות (בש"פ 9188/03

שהין נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל , פד"י נח(1) 874, בעמ' 879 (השופט ס' ג'ובראן)). אחת מתכליות ההליך הפלילי היא למנוע סכנה מהמשך ביצוע עבירות על-ידי חשוד או נאשם. ככזה, אין הליך זה כפוף או מותנה בהליכים אזרחיים העשויים להתנהל בין המדינה לבין החשוד או הנאשם, הגם שעשוי להיות להם קשר במעשה העבירה. ככל שמתקיימים התנאים של חשד סביר לביצוע עבירה, וככל שמתקיים חשש לביצוע עבירות נוספות המסכנות את בטחון הציבור, נתונה בידי בית המשפט בהליך הפלילי הסמכות להבטיח את שלום הציבור ובטחונו בין במעצר החשוד ובין באמצעים חלופיים שימנעו, עם השחרור, המשך ביצוע עבירות.

מן הכלל אל הפרט

7.

עולה השאלה האם הוכח חשד סביר לביצוע העבירה המיוחסת לעורר. חשד סביר עשוי להתקיים גם אם אין הוא נתמך בשלב הראשוני של החקירה ב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה", הנדרשות לצורך מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום. בשלב מוקדם של חשד לעבירה, די בראיות הקושרות את החשוד למעשה העבירה בבחינת חשד סביר, שעניינו מידת סבירות המצדיקה כי תינתן למשטרה האפשרות לסיים את החקירה, תוך הפעלת אמצעי של מעצר או חלופת מעצר כנגד החשוד (בש"פ 6350/97

רוזנשטיין נ' מדינת ישראל , תק-על 97(3) 123 (השופט מ' חשין); בש"פ 11109/03 שקראנה נ'

מדינת ישראל , פד"י נח(2) 350, בעמ' 356-355 (השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש)).

8.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה, לפיה הוכח בענייננו חשד סביר כי העורר ביצע עבירה של הסגת גבול בחנות. העורר, לעומת זאת, מבקש להיאחז בקביעת בית משפט השלום, אשר קבע כי לא נתקיים חשד סביר לביצוע העבירה על ידו. דעתי בעניין זה כדעת בית המשפט המחוזי. העורר נתגלה בחנות לאחר שקודם לכן מתחם השוק פונה. מנעול דלת החנות היה עקור ממקומו, ובדלת החנות הותקן מנעול חדש, שהמפתח אליו היה מונח בצרור מפתחות שהיה מונח בסמוך לעורר. די בעובדות אלה כדי לבסס חשד סביר לביצוע העבירה על-ידי העורר, היוצר תשתית למעצר ולשחרור בערובה לצורך המשך החקירה. קביעת בית משפט השלום, לפיה אין מתקיים חשד סביר לביצוע העבירה רק מכיוון שהעורר טען שהוא מתגורר בחנות מעל ל-30 יום, ספק אם יש לה תמיכה בחומר הראיות הקיים; מכל מקום, אין בדברים אלה כדי לגרוע כהוא זה מקיומו של חשד סביר להסגת גבול פלילית בידי העורר, העולה מתפיסתו של העורר את המתחם שפונה, מגילוי המנעול העקור מהדלת, ומהחלפתו במנעול חדש, שמפתחותיו נמצאו בצרור המפתחות של העורר. בראיות אלה, יש, לכאורה, כדי להקים חשד סביר לביצוע עבירה של הסגת גבול, כאמור בסעיף 447

ל חוק העונשין , תשל"ז-1977.

9.

נותרה טענת העורר, לפיה פעולת המשטרה בפינוי העורר, והחלטת בית המשפט המחוזי האוסרת על כניסת העורר לחנות, עוקפות את ההסדר המשפטי במישור באזרחי הקבוע בסעיף 18 ל חוק המקרקעין , תשכ"ט-1969. על-פי הטענה, הוראות סעיף 18 מורות כי לגבי מי שתפס קרקע ומחזיק בה מעבר ל-30 יום, לא ניתן להפעיל עשיית דין עצמית, אלא הדרך לפנותו היא רק באמצעות צו פינוי שיפוטי במסגרת הליך אזרחי, ובתנאי שקיימות ראיות המבססות את הזכות לפינוי. תנאי שחרור בערבות במסגרת הליך פלילי האוסר על תופס במקרקעין שהחזיק בהם מעבר ל-30 יום לחזור למקרקעין עוקף את דרישת הדין האזרחי המצריך צו פינוי שיפוטי אזרחי, ולכן תנאי שחרור כזה אינו יכול לעמוד.

10.

אין ממש בטענה זו. סעיף 18 לחוק המקרקעין עוסק בתנאים הנדרשים לעשיית דין עצמית לסילוק מסיג גבול במקרקעין. על-פי הוראה זו, לאחר חלוף 30 יום מיום תפיסת החזקה על-ידי מסיג הגבול לא ניתן להרחיק את הפולש בדרך של עשיית דין עצמית, אלא נדרשת פנייה לבית משפט אזרחי לקבלת פסק פינוי כנגד הפולש בפלישה שאינה טרייה (בג"צ 109/70

המוטראן הקופטי האורתודוקסי נ' שר המשטרה , פד"י כח(1) 225, 240; בג"צ 6735/04

סוכובולסקי נ' השר לענייני בטחון פנים , פד"י נט(1) 331, עמ' 334). הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין דנות באמצעים שניתן להפעיל במישור האזרחי כדי להדוף פלישה למקרקעין, ואין בהן דבר המגביל את האמצעים הנתונים לתביעה לפעול במסגרת הליך פלילי כנגד מי שעובר ביחס למקרקעין עבירת הסגת גבול פלילית בניגוד לחוק העונשין.

אין לערב בין ההליך האזרחי לפינוי פולש למקרקעין עם המישור הפלילי, המחיל את ההליך הפלילי על עבירת הסגת גבול פלילית, והאחד אינו מוציא את רעהו. גם אם יוכח כי העורר פלש לחנות והחזיק בה מעבר ל-30 יום, פשוטא כי אין בכך כדי להכשיר את מעמדו ולהופכו ממסיג גבול למחזיק בזכות, ואם מתקיימים לגביו יסודות עבירת הסגת הגבול הפלילית, אין משמעות לענין זה לשאלת משך זמן תפיסתו שלא כדין בקרקע גם אם היא עשויה להיות רלבנטית לסוג האמצעי האזרחי אותו ניתן להפעיל לסילוק פולש. בהתקיים חשד לביצוע עבירה כאמור, ניתן לנקוט בהליך פלילי ובמסגרתו לשחרר את החשוד בהסגת גבול פלילית בתנאי ערובה נאותים שיבטיחו, בין היתר, כי לא יחזור להסיג גבול בשטח שממנו פונה. האמצעים האזרחיים הנדרשים לצורך פינוי במישור האזרחי אינם מקרינים על מהלכי ההליך הפלילי שיש לנוקטם כנגד מי שקיים לגביו חשד סביר כי עבר עבירה פלילית של הסגת גבול, ועל תנאי הערובה שיש להחיל עליו מקום שקיים חשש כי יחזור ויסיג גבול גם להבא.

11.

הערר נדחה, ועמו מתבטל הצו שהוצא לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי . על העורר לחתום על התחייבות כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, וזאת לא יאוחר מיום 16.3.07.