בש"פ 9358/08 יהודה לחיאני נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט מ' יפרח) אשר דחה את עררם של העוררים על תנאי השחרור אשר נקבעו להם בהחלטותיו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטות ל' לב-און וד' עטר).

2.

ביום 26.10.2008 חילקו העוררים עלוני הסברה בעיר אלעד, בסמוך לביתה של גברת בשם ורדה אסולין. העוררים, הנמנים על חסידיו של הרב עוזי משולם, הפיצו עלונים אלה בעקבות ראיון עיתונאי אשר פורסם לא מכבר בעיתון "מקור ראשון", במסגרתו מתחה הגב' אסולין, אשר נמנתה אף היא בעברה על חסידי הרב משולם ואשר בנה נהרג במסגרת אירועי התבצרות חסידי הרב משולם בשנת 1994, ביקורת על חסידוּת זו. במהלך חלוקת חומר ההסברה, פרצה תגרה בה היו מעורבים לכאורה העוררים. במהלך התגרה נעשה שימוש בנשק קר הכולל מקלות ואלות, והעוררים ואנשים נוספים נעצרו על-ידי המשטרה. יצויין כי העוררים אינם מתגוררים בעיר אלעד.

בהחלטתו מיום 27.10.2008 קבע בית משפט השלום (כב' השופטת ל' לב-און) כי אף אם עומדת על כף המאזניים חירותם של העוררים להבעת דעה וחופש התנועה, הרי שלשם שמירה על שלום הציבור ואינטרס הציבור בכללותו יש להגביל את שחרורם של עוררים 3-5 בערובה בתנאים דלהלן: איסור כניסה לעיר אלעד למשך 30 יום; איסור על יצירת קשר עם משפחת אסולין (אשר בניה היו מעורבים אף הם בתגרה) או עם מי שמעורב בחקירה למשך 30 יום; חתימה על התחייבות בגובה 5,000 ₪ והמצאת ערב צד ג' אשר יחתום על ערבות בגובה 2,500 ₪ בתוך 48 שעות. כן הובהר לעוררים כי עליהם להתייצב לחקירת משטרה כל אימת שיידרשו לכך, וכי כל עוד לא תחתמנה הערבויות הם לא ישוחררו.

עוררים 1-2 נעצרו אף הם בשל מעורבות בתגרה. בהחלטתו מיום 28.10.2008, קבע בית משפט השלום (כב' השופטת ד' עטר) כי קיים יסוד לחשד המיוחס לעוררים, ולנוכח העובדה שהחקירה טרם באה על סיומה ולשם שמירה על שלום הציבור, הורה על שחרורם של העוררים בתנאים הבאים: איסור על כניסה לעיר אלעד למשך 21 יום; איסור על יצירת קשר עם בני משפחת אסולין או כל מעורב אחר בחקירה; והתחייבות להתייצב במשטרה לפי דרישה. כן נדרשו העוררים לחתום על התחייבות עצמית בסך 5,000 ₪ ולהמציא ערבות צד' ג' בסכום זהה, והובהר להם כי כל עוד לא ימלאו אחר תנאי השחרור הם יישארו במעצר.

העוררים כולם סירבו לחתום על תנאי השחרור ונותרו, אפוא, במעצר.

3.

על תנאי השחרור שנקבעו להם בבית משפט השלום עררו העוררים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופט מ' יפרח) קבע כי חומר החקירה מצביע על חשד סביר למעורבות העוררים בתגרה שבבסיס החקירה, ולפיכך בית המשפט רשאי היה לשחרר את העוררים בתנאים שהוצבו להם. בית המשפט הדגיש כי אין המדובר בתנאי שחרור בלתי סבירים, וכי תנאים אלו נועדו להקטין ככל האפשר את סכנת ההתלקחות מחדש. בית המשפט דחה, אפוא, את עררם של העוררים, והותיר את תנאי השחרור שנקבעו להם על-ידי בית משפט השלום על כנם.

מכאן הערר שבפניי.

4.

באת כוחם של העוררים מצביעה על העובדה כי עוררים 1- 2 עצורים מיום 26.10.2008 ואילו עוררים 3-5 עצורים מיום 27.10.2008. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי משנענה לבקשת המשטרה לחייב את העוררים לחתום על התנאים שהוצבו להם, שכן מעורבותם של העוררים בתגרה מסתכמת בהיותם קרבנות התגרה. לדבריה, בעודם מחלקים את עלוני ההסברה התנפלו עליהם עשרה אנשים, מתוכם ארבעה בני משפחת אסולין, והכו בהם עד זוב דם. עוד טוענת באת כוח העוררים כי אין כל ראיות הקושרות בין העוררים לבין הכאת המתלוננת, וכי נוצר מצב אבסורד לפיו האשמים בפרוץ התגרה מתהלכים חופשי, בעוד העוררים נמצאים במעצר ומוטלים עליהם תנאי שחרור בערבות עם הגבלות. כן מפנה באת כוח העוררים לנסיבותיו האישיות של העורר 5, אשר עובד בעיר אלעד, ועל הקושי הכרוך עבורו באי הגעה לתחומי אלעד למשך 30 יום.

5.

מנגד, באת כוח המדינה טוענת כי התעקשותם של העוררים לחתום על תנאי השחרור בערבות אינה מובנת, שכן אם לשיטתם אין להם כל כוונה להגיע לתחומי העיר אלעד וליצור קשר עם המתלוננים – מה מונע בעדם לחתום על תנאי השחרור? באת כוח המדינה מדגישה כי אף בני משפחת אסולין אשר נעצרו – שוחררו בתנאים, ומזכירה כי מדובר בתגרה המונית אשר נעשה במהלכה שימוש בנשק קר תוך פציעתם של אנשים.

6.

לאחר שעיינתי בכתב הערר ובהחלטותיהן של הערכאות דלמטה ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי בכל האמור לגבי עוררים 1-4 דין הערר להידחות, וכי בעניינו של העורר 5 דין הערר להתקבל בחלקו.

ההסדר הנורמטיבי הרלוונטי למקרה שלפנינו מעוגן בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), הקובע כי בהתקיים שורה של תנאים מוסמך שופט להורות על מעצרו של אדם בטרם הוגש נגדו כתב אישום. ראשית, על בית המשפט להשתכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה שאיננה חטא. התנאי השני הינו קיומו של יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. ואולם, בהתאם להוראת סעיף 13(ב) לחוק, אף בהתקיים שני תנאים אלו, הכלל הוא כי אין להורות על מעצרו של נאשם אם ניתן להשיג את תכליתו על דרך קביעת תנאי ערובה שפגיעתם בחירות החשוד פחותה (וראו: בש"פ 948/07 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.3.2007)).

7.

במקרה שלפנינו, הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קיבלו את בקשת המדינה להורות על שחרורם של העוררים בערובה, מששוכנעו כי קיים חשד סביר למעורבות העוררים בתגרה שבבסיס החקירה. האינטרס אשר עמד לנגד עיניהן של הערכאות דלמטה בקביעת תנאי השחרור היה שמירה על שלום הציבור ומניעת ההתלקחות מחדש, והאמצעים בהם בחר בית המשפט היו הרחקתם של העוררים מתחומי העיר אלעד למשך תקופות של 21 עד 30 יום, תוך התחייבות להימנע מיצירת קשר עם משפחת אסולין או כל גורם אחר המעורב בחקירה, והפקדת ערבות כספית. תנאים אלו נקבעו על ידי בית המשפט בסמכותו המלאה, בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק, על פיו רשאי בית המשפט להוסיף תנאים לשחרור בערובה ככל שימצא לנכון, לרבות "איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ" (סעיף 48(א)(3) לחוק).

8.

משעיינתי, כאמור, בחומר שלפניי ושמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי תנאי השחרור בערובה שהציב בית משפט קמא הינם סבירים, וכי פגיעתם בחירותם של העוררים הינה פחותה. התכלית אותה ביקש בית המשפט להשיג בקביעת תנאי הערבות האמורים היתה הרגעת הרוחות וצמצום פוטנציאל ההתלקחות בין הצדדים. הפגיעה בחירותם של העוררים, אשר אינם מתגוררים בעיר אלעד, מתמצית בעיקרה במניעה בעדם מלבקר בתחומי העיר אלעד למשך 21 עד 30 יום, אשר 13 יום מתוכם כבר עברו, והפקדת ערבות כספית. עיון בפרוטוקולים של החלטות בית משפט השלום מעלה כי סירובם של העוררים לחתום על תנאי הערבות נעוץ בסיבות עקרוניות בדמות סירוב להיכנע לדרישות המשטרה והחשש מהתפרשות החתימה כהודאה במעשים המיוחסים להם. ואולם, משהובהר לעוררים על-ידי בית המשפט כי אין בעצם הסכמתם לתנאי השחרור משום הודאה כלשהי במיוחס להם, וככל שאין בכוונתם לשוב ולהיכנס לתחומי העיר אלעד במהלך השבועיים הקרובים או ליצור קשר עם משפחת אסולין, לא נותר אלא לתמוה על בחירתם להמשיך ולשהות במעצר. אשר לטענתם כי הם קרבנות התגרה ולא התוקפים, הרי שהדברים נבדקים בחקירה שמטרתה להגיע לחקר האמת, ויש לאפשר למשטרה לעשות מלאכתה ותפקידה ללא הפרעות, תוך מניעת התלקחות נוספת העלולה להביא לפגיעה הן במעורבים בה והן בעוברי אורח תמימים.

9.

אשר לעורר 5 אשר מקום עבודתו הינו בתחומי העיר אלעד, דעתי היא כי יש לשנות את תנאי הערובה אשר נקבעו בהחלטת בית משפט קמא לגביו באופן אשר יאפשר לו להגיע למקום עבודתו, ולהתנות זאת בהסכמת מעבידו או חברו לעבודה לפקח עליו. כניסתו של העורר 5 לתחומי העיר אלעד תוגבל, אפוא, למקום עבודתו בלבד למשך שעות העבודה המקובלות, כאשר כל שהות החורגת מהאמור ומהדרך לעבודה וממנה תהווה הפרה של תנאי שחרורו. שאר התנאים אשר נקבעו בהחלטתו של בית משפט קמא יוותרו על כנם.

לנוכח האמור, עררם של העוררים 1-4 נדחה ועררו של העורר 5 מתקבל בחלקו, בכפוף להסכמת מעבידו או חברו לעבודה לחתום על התחייבות כאמור. התחייבות זו הינה בנוסף לשאר הערבויות אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא, אשר תובאנה כולן לאישורו.